משאלות של לב

דרור
שלישי 15 לאוקטובר | 6 דקות קריאה

"הקבר של רבי נתן" כך קראו למקום. הוא היה מחוץ לעיר, בחורשה הגדולה שהקיפה את עירנו. האגדה מספרת שהוא היה חי פה באזור לפני 500 שנה וממש לפני מותו, שם איפה שהחורשה (שעדיין לא הייתה קיימת), בשדה הפתוח אמר:"כאן יהיה הקבר שלי !". לקח חבל ותחם מעגל, במרכזו אמר:
"כאן!". ואז ישב ולחש מיני לחשים והתפלל מיני התפללויות והוסיף: "זאת משאלת לבי, ה' עדי. לא יצמח צמח ולא תחרוש מחרשה ומנוחתי לא תופרע כן יהי רצון..."

אחרים טענו שזה בכלל קבר של איזה שייך ערבי שקילל את המקום בו נרצח בנו. מרוב אהבתו לבנו מת משברון לב ונקבר במקום. כך או כך, הקבר שהיה בנוי מאבנים לא מסותתות במיוחד בגודל של 3 מטר על שלוש מטר וכיפה שנצבעה מחדש בצבע כחלחל ע"י הבדואים מהאזור, היה מוקף בשטח ריק ברדיוס של כעשרה מטרים ושום צמח או עץ לא צמח בו. גם שבאיזה ט"ו בשבט אחד, אחי הגדול סיפר לי פעם ש"מהקרן הקיימת" הכריחו אותם לשתול עצים בקרחת הזאת, שבלטה למרחוק בחורשה, והם שתלו עשרות עצים מסביב לקבר ושבוע מאוחר יותר באה סערה גדולה העיפה את כל השתילים בקרחת וכמעט ולא נגעה בעצים במקומות אחרים. מאז הפסיקו לנסות ולשתול שם עצים.

שם, בקרחת ליד הקבר, היה המקום הסודי שלי ושל מיכלי. מיכלי הייתה החברה הכי טובה שלי. בחופשה הגדולה, ממש לפני שהתגייסנו לצבא היינו בורחים לשם, אני ומיכלי, פורשים שמיכת פיקה ויושבים ומשוחחים וקוראים ספרים ושירים. לפעמים היינו מביאים אוכל וכלים מחרסינה והיינו מחקים פיקניק אנגלי, לפי כל כללי הטכס, כמו בסרטים שהיינו רואים לפעמים "בסינמטק" של תל-אביב. לפעמים היינו מחליטים שאנחנו על אי בודד, מביאים תפוח אדמה אחד ומנסים להדליק אש רק באמצעים שיש בידנו (כלומר המשקפיים שלה). מקוששים זרדים ובונים מדורה לתפארת ואוכלים בקיצוב את תפוח האדמה היחיד. אחר כך היינו משתוללים וצובעים את פנינו בשחור עם הגחלים ומנסים לצוד חיות במעין משחק של הישרדות (לא שהיינו צדים משהו...).

המקום בדרך כלל היה שומם, אהבנו את השקט, את השלווה ואת חלקת
האלוהים הפרטית הקטנה שלנו. פעם הגיע לשם בדואי זקן, רכוב על חמור, הסתכל עלינו והניף ידו לשלום. החזרנו לו ניפנוף.  הוא ירד מחמורו, פרש שטיח קטן והתפלל. בפעם אחרת, בא לשם בחור תמהוני, ציציות משתרבבות
מחולצתו וזקן פרא על פניו, הוא נראה כבן 40. נכנס פנימה ונעלם בקבר, ואנחנו מרוב סקרנות נכנסנו פנימה בפעם הראשונה. עשרות נרות ונרות נשמה כבויים ושניים חדשים, אור להבתם מצייר צללים היו בחדרון, שלמרבי הפליאה היה צבוע ונקי ובמרכזו הקבר. הבחור התפלל בדבקות, הסתובב ושם לב אלינו. "שלום עליכם יהודים", פנה אלינו."שלום", עניתי בהיסוס. "זה קבר של צדיק גדול", הוא הוסיף, "ופעם בחודש אני בא לפה ומבקש ברכה". אחר כך הסביר לנו באריכות מי היה הצדיק ולמה כדאי לנו לבקש ברכה, ונפרד מאתנו לשלום.

למחרת מיכלי התקשרה אלי ואמרה שקנתה נר מיוחד ושהיא רוצה שנעלה
לקבר לבקש משאלה. צחקתי, זה נראה קצת תלוש שמיכלי המפקפקת, התוהה, החוקרת, תקבל רעיון כזה. חוץ מזה שלא האמנתי בזה במיוחד. אבל בסוף הסכמתי. היא הצליחה לשכנע אותי.

וכך למחרת נכנסנו לקבר. מיכלי הביאה שני נרות, בשבילי ובשבילה, אך אני סירבתי להדליק נר אז היא הדליקה את שניהם, כיסתה את פניה ומלמלה משהו."נו, אולי בכל זאת?", היא שאלה. שתקתי ואצבעי אמרה לא. כשסיימה, הסתכלה עלי וחייכה. "מה?", שאלתי. "כלום...". עכשיו היא כבר צחקה. "מה כלום?", ניסיתי להתקרב אליה, אך היא שהייתה מעבר השני של הקבר התחמקה ורצה החוצה כשהיא צועקת: "לא תתפוס אותי ולא תתפוס אותי...!". רדפתי אחריה ובשיפולי החורשה השגתי אותה. תפסתי אותה בחולצתה והיא נעצרה תוך כדי נפילה וגלגול אל תוך העשב והזרדים. התגלגלנו, נאבקים,
מחובקים בצווחות וצחוקים וכשהכנעתי אותה, יושב על ביטנה, מצמיד
את שתי ידיה לעשב היה פתאום שקט. לכמה שניות ארוכות יכולנו לשמוע רק את ציוץ הציפורים ואז היא הסתכלה עלי במבט מוזר, שלא הבנתי אז את פירושו.

התאוששתי ראשון מהמבוכה ושאלתי: "נכנעת?" "כן" היא ענתה בחיוך. קמתי מעליה, שנינו מנערים את העשבים שנדבקו לבגדינו."מה ביקשת?" שאלתי אותה ספק בצחוק ספק בסקרנות. "הממממ..." היא משכה את תשובתה. "לא אומרת!". הקניטה אותי וחמקה ממני שוב. רצתי אחריה והשגתי אותה "נווווו?" שאלתי והיא הסתכלה עלי באותו המבט וענתה רק "אולי פעם..."

כשהתיישבנו ושתינו מהמים שהבאנו היה שוב שקט, כמו כל אחד בעולמו. "מחרתיים את מתגייסת אה?" "כן..." ואז נזכרתי... "מה עם התצפית על הכוכבים?" "נכון," היא ענתה והמשיכה "בא לך היום בלילה?" חייכתי, "יאללה, מתי?" "בעשר אני אבוא אלייך" "מגניב".

"זו הדובה הגדולה", היא הסבירה לי. "מה פתאום זו הקטנה", התווכחתי איתה. "גדולה!" "קטנה!" שכבנו שם, באחת עשרה בלילה על שמיכת הפיקה, כשכל אחד בתורו משקיף במשקפת של אחי הגדול. ואז הוא עבר כפס זוהר בשמיים ונעלם. "כוכב נופל" היא אמרה. "כן..." עניתי. "את יודעת, אפשר לבקש גם מכוכב נופל משאלה". "והיא תתקיים!?", היא סובבה פניה אלי. "אולי פעם...", החזרתי לה מהבוקר. היא הזדקפה, "נחכה לעוד כוכב ונבקש משאלה" "תבקש?" "אההם ... אבל תצטרכי לספר לי על המשאלה שלך בקבר..." "טוב מסכימה".

חיכינו. עברה חצי שעה של שתיקה, כמו כל אחד התכנס בתוך עצמו, מתמזג עם קולות הלילה. לפתע, מתוך השחור בשמיים חלפו שניים זוהרים וחצו את הרקיע. "ראית?!" "כן" "והספקת לבקש?" "בטח, ואתה?" "כן" הזדקפנו שנינו. "מה ביקשת?" שאלתי. היא הסתכלה עלי שוב באותו המבט והתקרבה אלי, פניה מול פני, עיניה מול עיניי "את זה" היא אמרה ורכנה לעברי בנשיקה לשפתיים.

לא נעתי ולא זעתי, למען האמת הייתי מבולבל קצת. אולי יותר מקצת. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי נישקה אותי. היא ניתקה את פניה מפני, הסתכלה עלי ושתקה "ומה ביקשת בקבר?" הסקרנות שבי עבדה שעות נוספות. היא השעינה ראשה על כתפי ואמרה בלחש "שתאהב אותי יום אחד". שתקתי שוב וליטפתי את שיערה. ליבי הלם לו בחזה ומחשבותיי התרוצצו ללא סדר בראש. "מה אתה ביקשת?" שאלה. לא רציתי לומר לה. רציתי לברוח משם, למחוק את הערב הזה לעשות סדר בגופי, בליבי ובנפשי, אבל גם לא יכולתי לשקר לה. "בקול רועד אמרתי לה", בקשתי שהלוואי ולילך תסכים לצאת איתי..." היא שתקה לכמה שניות ואמרה "לילך..." ובמבטה היה עצב עמוק. היא קמה ואמרה "טוב, נחזור." וכל הדרך עד ביתה היא שתקה.

היא לא התקשרה אלי יותר. רציתי ללוות אותה ביום של הגיוס, אך כלום. שני הניסיונות שלי להתקשר אליה  נענו בתשובה: "היא יצאה, היא לא בבית". כעבור שבוע קיבלתי ממנה גלויה, היה כתוב בה:
ליואב. שלום לך. לא אלאה אותך בתלאותיי פה בטירונות ובמקומות
אחרים בגוף,בנפש. תקרא את השיר שכתבתי, אולי תבין. שלום ולא
להתראות. מיכלי.

כוכב נופל בשמיים
השחורים.
משאלת לב קטנה ,
מרחפת באוויר,
מענגת אותה, משלה אותה
בהתגשמותה.
איי שם.
איי שם בזמן.

נ.ב. הייתי והחמצת.

במשך הזמן היא סירבה בכל תוקף לשוחח איתי ולאט לאט התרחקנו.
שמעתי שהיא הכירה קצין ועברה לגור איתו בתל אביב.  אחר כך הם
התחתנו ועכשיו הם גרים בהולנד. לא שמעתי ממנה. מאז, חלפו להם
כבר כמה שנים טובות. אני נשארתי בעיר שלי ובקרחת היער עם הקבר,
החליט ראש המועצה לבנות מזרקה משוכללת. הם הזמינו משלחת ארכאולוגית כדי לתהות על סוד הקבר. לאחר מחקר מעמיק התברר שזה לא הקבר של הצדיק רבי נתן ולא קבר של שיח מוסלמי. סתם איזה נוצרי עשיר שרצה להיקבר שם לפני איזה 800 שנה. מכיוון שאף כנסייה לא הביעה עניין בקבר (ולא בעשיר הנוצרי), הועברו עצמותיו לקבורה באיזה בית קברות נוצרי והקבר נהרס.

הלכתי לשם בשבוע שעבר, המזרקה משפריצה מים נפלא, אך כל הניסיונות לשתול דשא ופרחים מסביב למזרקה נכשלו והקרחת  במקומה עומדת. ישבתי והסתכלתי במים והרהרתי במיכלי, בקבר, בכוכבים ושאלתי את עצמי: "משאלות מתגשמות... משאלות של לב?״



תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

מקסים. מקסים. מקסים.
דור כלב כתב לפני בערך חודש אחד


עוד דפים:

רגע 31 לאוקטובר דקת קריאה
על מוסר של הורים, שושו
22 לספטמבר 23 דקות קריאה
כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת