התקווה

דרור
שלישי 15 לאוקטובר | 4 דקות קריאה

אני זוכר בבירור את הפעם הראשונה. הייתי אז בכיתה ז'. כמה ימים לפני יום העצמאות התכוננו, כלומר, הכיתה שלי לטכס יום העצמאות והשיר נדבק אלי. זה מוזר, כן... כי בדרך כלל איזה שירים נדבקים אלייך? שירים עם מילים יפות שפתאום הזדהית איתן, שיר קצבי, או איזה שיר שמושמע ברדיו, כמו שטיפת מוח. אבל פתאום הוא נכנס לי לנשמה... עד היום אין לי מושג למה, אולי בגלל ששרנו אותו כל כך הרבה בהכנה לטכס. בערב, נכנסתי למקלחת וצורך פנימי חסר שליטה כמעט קמאי, הכריח אותי לשיר מקול פנימי בקול גדול את השיר, איך שהמים החלו לזרום על גופי:

                      "כל עוד בלבב
                      פנימה
                      נפש יהודי
                      הומיה
                      ולפאתי מזרח
                      קדימה עין לציון
                      צופיה..."

כך שרתי במלוא ריאותיי במקלחת ועונג פנימי, בלתי ברור, הציף
אותי. כשיצאתי מהמקלחת, אבא שלי ואמא שלי עמדו דום אל מול הדלת,
והביטו בי במבט חמור סבר. "מה?" הסתכלתי אליהם במבט מופתע. "מה
זה היה??" שאל אבא שלי בקול סמכותי. "מה היה?" שאלתי ובאמת לא
הבנתי. "שרת את התקווה במקלחת ..." אמרה אמא שלי. "נו אז?"
הקשתי עליהם, ואז אבא שלי הרים במקצת את קולו: "מה אתה ילד
בגן?... זה ההמנון שלנו ואתה שר אותו במקלחת???!!" "עם
שירותים", אמא שלי הוסיפה.
לא הבנתי אותם ... ואבא שלי המשיך: "לשיר המנון בשירותים?
תתבייש לך!!" "ומזל שעמדת ..." אמא שלי הוסיפה שוב. פתאום
צחקתי, זה נראה לי קצת פסיכי, אבל הם לא חשבו שזה מצחיק. לאחר
עוד סידרת צעקות והטפות,קיבלתי את עונשי (שבועיים ריתוק,שלילת
דמי כיס לחודש).

וזה עבר לי? מה פתאום. זה היה כמו משהו גדול ממני, וכדי לא להיתפס אז הייתי מתאפק עד שהם הלכו מהבית, וגם אז הייתי מכניס טייפ למקלחת (לא סמכתי על השכנים הם היו שטינקרים) ושר לי בעונג את ה"תקווה".

כך חלפו להן השנים והתגייסתי לצבא. חשבתי שהתשוקה תעבור לי,
אבל איפה... בשבוע האחרון של הטירונות כבר הייתי חייב לשחרר
קיטור ולשיר בקול גדול את ה"תקווה", אבל מה, תשיר יחד עם חברך
במקלחת? זה לא יהיה מעשה נבון. לכן ערב אחד המתנתי עד השעה אחת
בלילה,  בדקתי שכל חבריי כבר נמים את שנתם ויצאתי עם תיק הרחצה
שלי למקלחות. התחמקתי באלגנטיות מהשומר התורן והתגנבתי אל
המקלחות, שהיו במרחק של 50 מטר מהמגורים. התפשטתי, כווננתי את
המים לחום הרצוי והתחלתי לשיר...

הצעקה הייתה חזקה מקול זמרתי. "חייל!!!" הסתובבתי, ומולי עיניי
רואות את ראשו של מפקד המחלקה. נלחצתי, אבל הגבתי באדישות:
"מה?" "יש לך דקה וחצי לסיים את המקלחת, להתלבש ולצאת, אני
מחכה לך בחוץ", הוא נבח.

תוך 58 שניות כבר הייתי בחוץ עומד למולו. "אין כבר הקשבים
בלילה?" הוא הביט בי במבט דיי זועם. "הקשב!!" נמתחתי כמו לולב,
כמו שלימדו אותנו בתרגילי הת"ס. הוא הסתכל עלי כמה שניות ושאל:
"איפה הרובה שלך?" "בחדר", עניתי. "נעול אני מקווה", הוא
המשיך. "כן המפקד!".  "בכל מקרה תזכור", המשיך, "רובה זה כמו
נשמה שלך, הוא הולך אתך לכל מקום, גם למקלחת וגם לשירותים,
הבנת??!!"  את המילה האחרונה הוא צעק. "כן המפקד!", עניתי
ביראה. "ושמעתי אותך גם שר מהחדר שלי, תגיד לי אתה פסיכי? לשיר
את "התקווה" ככה במקלחת ועוד בצבא? מה זה שיר של שימי
תבורי...?" "אבל המפקד..."  הוא לא הקשיב בכלל. "ואתה עוד
מזייף בנוסף לכל. המנון צריך לשיר בגאווה ובחרדת קודש!"
השפלתי את ראשי, מה כבר יכולתי לומר לו? הוא שילב את ידיו, חשב
לרגע והמשיך: "שבוע ריתוק על הרובה ועוד שבועיים ריתוק על
ביזיון ההמנון  הלאומי".  "אבל המפקד, אמרתי, הטירונות מסתיימת
עוד שבוע וחצי...". " מםםם... נכון, אז אתה מרותק עד סוף
הטירונות!" והלך.

בהמשך השירות הצבאי הוצבתי ביחידת מודיעין מסווגת, קרוב לבית,
כך שמידי פעם הצלחתי לשיר את "התקווה" גם בבסיס וגם בבית.

כבר חצי שנה שאני משוחרר מהצבא ולפני חודשיים הכרתי את רונית,
דיי התאהבתי בה, היא קצת פחות (כמובן שלא סיפרתי לה את סיפור
"התקווה", חיכיתי להתהדקות היחסים). בשבוע שעבר היא באה לדירה ששכרתי שבועיים לפני זה, התווכחנו ולבסוף היא אמרה שהיא רוצה להיפרד, שזה לא זה ושאר הבלה בלה שאומרים כשרוצים כבר ללכת. לקחתי את זה קשה כי כבר התחלתי להתרגל אליה.

היא הלכה ואני מיד באינסטינקט, נכנסתי למקלחת והתחלתי לשיר
בקול רם, בקול עצוב. אחרי שתיים, שלוש דקות דפיקה בדלת,
התנגבתי במהירות, יצאתי מהמקלחת ופתחתי את הדלת. היא עמדה שם
עם חיוך נבוך. "מה?" שאלתי. היא נכנסה פנימה והסתכלה בעיניי.
"שרת את התקווה במקלחת !?" ספק שואלת ספק קובעת. "כן הייתי
חייב..." איזה יופי!!" היא חייכה חיוך גדול וחיבקה אותי, כמו
שלא חיבקה אותי מעולם. ואז היא התוודתה שגם היא שרה את
"התקווה" במקלחת ואף אחד לא הבין אותה, את הצורך שלה...

וכך, באותו הערב, שרנו את כל הבתים של "התקווה" בקול ובשמחה
ובטח נפתלי הרץ אימבר התהפך בקיברו מרוב נחת. היא נשארה לישון
אצלי וכך פתחנו דף חדש. אתמול אפילו הזמנתי לנו סוף שבוע במלון
באילת, השמיים כחולים הציפורים מצייצות  ו...

"כל עוד בלבב פנימה" ...תשמרו על תקווה!



תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

אחד המשעשעים!
דור כלב כתב לפני 26 ימים


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת