החדר האסור

דודו פלמה
רביעי 16 לאוקטובר | 2 דקות קריאה

תשמעו סיפור שבכלל לא קשור אלינו. אבל אולי בעצם קצת דווקא כן.

מן הרגע הראשון שבו נחתה "אינדבור", החללית החדה כמחט והנוצצת, על פלנטת "דראגונאר", הבחין בנסון באז אולדרין במשהו מוזר. כלומר, בהתחלה הוא לא שם לב לכך. אך ככל שחלף הזמן בו העמיק לחדור אל תוך הפלנטה העצומה (בנסון היה "אנתרופולוג חלל" במקצועו), כך הלכה ההבחנה והתחדדה בו. בנסון לא ראה אנשים עצובים.

גם לאחר שחצה את ים הלסטריגונים הענק ונחת במפרצים הסוערים והמשוננים שלחופו הדרומי, עדיין לא ראה דמעה ובכי. אפילו לא ילדים בוכים. היה מעצבן לגלות שאף אחד לא עצוב בשום עיר, בשום כפר נידח, בשום מקום, לעזאזל, בפלנטת "דראגונאר".

יום אחד לא יכול עוד להתאפק והוא עצר את אחד האנשים שפגש בכפר קטן, ולאחר שהציג את עצמו כ"בנסון אנתרופולוג חלל גאלאקטי", שאל ישירות את השאלה שלא העז לשאול עד עכשיו "איך זה שאף אחד בפלנטת דראגונאר לא עצוב וכולם רק צוחקים ושמחים כל הזמן?" 
האיש משך בכתפיו כלא מבין ושאל- "מה זה עצוב?" 
בנסון התעקש ולא וויתר "מה לעזאזל גורם לכולכם להיות שמחים כל הזמן?" 
האיש משך שוב בכתפיו בתמיהה וענה "האמת היא שזה מעולם לא העסיק אותי. אבל עכשיו מששאלת אני נזכר שאחד מזקני הכפר שלנו סיפר לי ששמע פעם מזקנו, ששמע מסבא שלו שישנו חדר בפלנטה שאליו אסור לאיש להיכנס. אולי בחדר זה נמצאת התשובה לשאלתך."

בנסון נפרד ממנו לשלום ומעכשיו התמקד בחיפושיו אחר החדר שאסור להיכנס אליו. לאחר שנים בהן שוטט בפלנטה העצומה (פלנטת דראגונאר גדולה פי חמש מכוכב "ארץ"), הגיע אל "הר הרוחות" שעל פסגתו שכן "החדר האסור". במאמץ רב טיפס על ההר העצום וכשהגיע אל פסגתו המיוערת ראה מבנה קטן ומסויד בלבן בוהק. 

בנסון לחץ על ידית הדלת הצבועה בירוק שהייתה קבועה בחזית הבית, ולהפתעתו גילה שאיננה נעולה. כשנפתחה הדלת בקול חריקה צורם, גילה גרם מדרגות יורד מטה והוא החל לרדת בו. המדרגות נמשכו עמוק אל תוך מעבה ההר ואבדו אי-שם באפלה המתעבה. 

לאחר שירד לעומק רב, וברכיו כבר החלו לכאוב מהמאמץ לבלום, החל לשמוע מהמעמקים שמתחתיו קול בכי חלש, בכי שהלך והתחזק ככל שהעמיק לרדת. 

עכשיו החל להבחין בפתח שהסתמן מרחוק, וניראה לו כמלבן קטן של אור שהלך וגדל, עד שלפתע הגיע אל המדרגה האחרונה. הבכי גבר והכה כעת באוזניו בעוצמה גדולה. היה זה בכי ספוג כאב גדול ואינסופי, בכי בלי גבולות. כאשר הרגיש שאיננו עומד יותר בבכי הגדול הזה התמוטט לפתע בנסון אל תוך חדרון קטן ומואר באור חזק. 

במרכז החדר ניצב כיסא אליו כבול היה ילד קטן. מתקרת החדר ומן הקירות השתלשלו כבלי חשמל שהיו מחוברים אל גופו הקטן והמיוסר באמצעות אלקטרודות. מפעם לפעם היה עובר גל בכבלי החשמל ואז הבכי של הילד היה מתחזק. 

בנסון התבונן אל התמונה הנוראה שנגלתה לעיניו, ולאט לאט החלה ההבנה לחדור למוחו המסרב להאמין - הילד קלט באמצעות הכבלים החשמליים את הכאב של הפלנטה כולה, ורק בזכות סבלו האינסופי כל אנשי הכוכב מאושרים ושמחים. 

באותו רגע נקלע בנסון לדילמה הגדולה ביותר בה נתקל בכל ימי חייו המקצועיים כאנתרופולוג חללי - האם לשחרר את הילד או להשאירו קשור? 

אם ישחרר את הילד ישיב את הסבל והכאב לאנשי הפלנטה. אם לא ישחררו, הילד ימשיך לסבול... 



תגובות:


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת