אנדרואיד

תמר פריש הלביץ
רביעי 16 לאוקטובר, 2019 · 5 דקות קריאה

"ג'ימי" הוא לוחש לעצמו כמעט בקול רם, "ג'ימי תרגיע", הוא מתנשף, תוך כדי ריצה בין הבניינים הגבוהים, חלונותיהם השקופים אטומים ואלפי עסוקים אינם מביטים דרכם. חריצים בדוגמא שניתן לראות אותה רק מלמעלה ולהבין את פשרה חורצים את הרחבה. הרצפה, חלוקים אפורים מוטבעים לנצח בבטון, מעבירה לו תחושה של חספוס מתחת לסוליות נעליו שנשחקו אך מעט. נעליו השחורות, אלה היפות, ששמר מיום החתונה ועד יום הגירושין, שהוא מוציא אותן רק לפגישות כאלה, בלי שריטות, מבריקות ומצוחצחות. אפשר לחשוב שבאחד מביקוריו (התכופים) בבנקוק, ילד מצחצח נעליים ישב וצחצח אותן במשחה משובחת כשג'ימי, עומד מעליו, עושה לו צל ורגלו האחת מוגבהת על דרגש המצחצח, ובזמן שההוא, הבלתי נראה מצחצח, הוא ג'ימי, מביט למעלה רואה ענן חוצה את גורד השחקים שתחתיו הוא נמצא עכשיו ומנהל שיחה חשובה באנדרואיד שלו, והוא קובע עוד פגישה מיד אחרי שהילד יורק מדם ליבו על הנעל ומשפשף אותה עם בד פלנל עדין במיוחד, רק שלא תישרט חלקת הצבע החדש והיוקרתי של הנעל, נעליו השחורות, אלה שהוא נעל לראיון העבודה (פעם אפילו שאלו אותו אם הוא רוסי בגלל הנעליים) ואלה שהוא נועל לפגישות עם הבנות.


הוא לא נפגש איתן מיד ויש כאלה שהוא לא נפגש איתן לעולם, דווקא אלה שהכי מוצאות חן בעיניו, הוא פשוט פוחד שהם יגלו את האמת. הוא נפגש רק עם אלה שלא אכפת לו, או שהוא בטוח שאין סיכוי שהן יעלו עליו, משום שהן כבר כלכך כרוכות אחריו. ויש את עדי, שהוא חושש שהיא תגלה את האמת, אבל הוא גם חושב שהיא מספיק מאוהבת בו ולא תעשה עניין ושאולי בפעם הראשונה הוא יוכל להיות אמיתי עם מישהי. הוא הסכים להיפגש איתה משום שסיפרה שהיא פסנתרנית והוא לא יכול לעמוד בפני מי שיודעת לנגן את רחמנינוב.

והוא רץ עכשיו לפגישה, בית קפה, בסיטי של תל אביב כמה בניינים ממקום עבודתו, כזה שאפשר להגיע אליו ברגל, אבל לא קרוב מדי. לובש ג'ינס שעלה לו המון כסף וחולצת טריקו לבנה, חגורת עור מחזיקה את הכרס הקטנה פנימה. (הוא מקפיד לרוץ בערבים אחרי שהוא חוזר מהעבודה כולל שני סטים של 30 שכיבות שמיכה על האגרופים) מתחת למשקפי השמש פניו מאדימים ושערו הכסוף מתכסה אד של זיעה. רק עכשיו יצא מהעבודה, מתוך לועו השחור של החניון הוא מגיח, בדרך השמורה למכוניות הנכנסות. אישוני עייניו הולכים וצרים מרגע לרגע מתרגלים לאור היום אחרי השהות הארוכה בחלל הקטן, הפלורסנטי. 

דווקא טוב שם, הוא לא צריך לבקש מאנשים לפתוח את תא המטען, את רובם הוא מכיר, המנכ"ל שלמה ארזי בכבודו ובעצמו שואל אותו בכל בוקר לשלומו ויש לו טרנזיסטור קטן שבו הוא יכול לשמוע חדשות ומוסיקה קלאסית במשך היום ויש לו את האנדרואיד שלו.


יש לו את האנדרואיד החבר הקטן והממזרי שלו ויש לו את כל הזמן שבעולם. וישנן הבנות, הבנות שהוא אוסף. כולן נופלות ברשתו של מי שקוראים לו ג'ים מוריסון (כן, כמו ההוא מהלהקה האגדית) איש עסקים שהיה בסיירת מטכ"ל, שנודד בנסיעות עסקים סביב העולם ולעולם הוא לא בג'ט לג, שמספר להן על המקומות המרהיבים שהוא מבקר בהם ועל המעדנים המוגשים לו למאכל, השעון היוקרתי שמאיץ מחוגיו על פרק ידו, נעליי  העור המשובח וניחוח הבושם המתאדה בזהירות מעורו. והוא תמיד מקפיד להגיד שלפתע התגעגע ואיך בנסיעה הבאה או בזאת שאחריה הוא יקח אותן ביחד איתו על חשבונו כמובן ואיך הם ילכו ביחד לאיבוד בסאן פרנסיסקו על המים או בסקוטלנד הקסומה בדרכים צדדיות שהוא מקפיד לנהוג בהן בצד שמאל, או בכיכר האדומה כששלג ראשון ידבק למעיל הפרווה שירכוש עבורן. הבנות שחיש קל יתאהבו בו, ירצו אותו רק לעצמן, יחשבו שכל השירים והמחמאות והליטופים ולבוש הכותנה על עורן שהוא מלביש אותן בדמיונו, הם רק להן ואין אף אחת אחרת. ויש את עדי.


עדי מחכה כמהה למזגן שבתוך בית הקפה. שמשיה גדולה מצלה מעליה, אבל חם והשמש התל אביבית הלחה מוצצת ממצחה פלגי זיעה. שדיה מתחת לחולצת הכותנה הלבנה, שהוא בקש במיוחד שתלבש עבורו, הופכים דביקים ולא נעימים למגע. משקפי שמש גדולים, שחורים, מכסים מחצית מפניה. היא מאפילה על עיניה עם כף יד הפסנתרנית שלה, מסובבת מבטה לחפש אותו. את ג'ימי שלה.

לקח לה שלוש שנים לשכנע אותו להיפגש עימה, כל השירים והסיפורים שכתב לה והיא כתבה לו, לא קרבו בניהם. נדמה היה לה שהוא לא באמת מקשיב למה שהיא מספרת לו, רק כשסיפרה על הקונצרט והזמינה אותו (הוא לא יכול לבוא, הוא בדיוק בנסיעה לשוויץ) התרצה והסכים.  בתחילה נאות לשוחח איתה בטלפון.   לאכזבתה, הוא נשמע איש קטן, בעל קול מחוספס שאפילו לא זיהה שמדובר בה בהתחלה. הוא שאל "מי זאת" כמה פעמים ו"את מי את רוצה" לפחות פעם אחת, ואז חייך אליה דרך האפרכסת כשהבין שזאת היא. דיברו כשעה בטלפון, על העולם שראה, על עסקיו (הוא בעל חברת אחזקות המעסיקה 500 עובדים, סיפר והגזים), על אוסף האומנות הגדול שיש לו בוילה שלו בצהלה ואיך הוא קנה מודליאני מסוחר בשוק פשפשים שלא ידע מה יש לו ביד.

אחרי השיחה הרגישה תחושת החמצה, כמי שהוזמנה לריקוד אבל הרקדן, מה לעשות, מגושם ולא מפסיק לדרוך על כפות רגליה. היא בקשה להיפגש איתו והוא חרג ממנהגו והסכים ועכשיו היה רץ להגיע למקום בזמן ולראות אותה מרחוק ולהחליט במקום מה יעשה, יגש או לא.

"ג'ימי תרגיע" ,שוב הקול הפנימי, אבל התחושה הלא נעימה שעולה באפו, התחושה המוכרת של התפקעות הנימים ואז הקילוח המעצבן, המכתים, של טיפות דם הנושרות טפטוף עיקש מנחיריו. הוא נעצר לרגע, מוציא ממחטה ומנסה לספוג, חולצת הטריקו הלבנה מוכתמת בטיפה סמיכה ואחת מנעליו מנוקדת בטיפת דם נוספת שנחתה הישר מאפו הנשרי. הנה, הוא רואה אותה בעודו מתכופף לנקות את הנעל. האנדרואיד מחליק מכיס הג'ינס אל הרצפה, גדעון לא שם לב, הוא רואה את הבחורה עם החולצה הלבנה, היא מביטה רגע לכיוונו, נדמה לו שהיא אפילו שואלת "ג'ים?"

אבל אז הוא מסתובב, ידו לוחצת את המטפחת אל נחיריו המדממים והוא מתחיל לרוץ מפחד שסוליות הנעליים היפות שלו יחליקו על החלוקים האפורים. הוא לא עוצר, גם לא להרים את האנדרואיד שלו שנשאר מיותם על הרחבה האפורה, מכיל בתוך המכשיר המוכסף בעל לוח המסך העמום משריטות, תאורים של מקומות שלא ביקר בהם, שירים שידע להעתיק, זכרונות מומצאים ועושר שמעולם לא היה שלו. 



נכתב על ידי
תמר פריש הלביץ
הדף נקרא 38 פעם
רוצה להגיב? התחבר

משאיר טעם של עוד...
דור כלב כתב לפני 9 חודשים


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש