טוטאלוסט

רומן רוגינסקי
חמישי 17 לאוקטובר, 2019 · 7 דקות קריאה

"הדרך היחידה לקבל את שווי הרכב היא תאונת טוטאלוסט," אמר אמנון לקרני באחד מאותם ערבים לחים מאוד של סוף אוגוסט, בעודם מעמיסים מוצרים מעגלת הקניות לתא המטען בחניון המרכול '¼ חינם' באזור התעשייה. "הביטוח משלם את מחיר המחירון."

"עם בעיה קטנה, שמתים," אמרה קרני.

"לא מוכרחים למות," הסביר. "כרמי יוגב, למשל, יצא מתאונת טוטאלוסט בלי שריטה. כריות אוויר וכל החרא הזה. האוטו נמחץ כמו קופסת גפרורים. זוכרת אותו?"

היא זכרה את כרמי יוגב. כרמי הציע לה פעם להיפגש. היא כמעט ונפגשה איתו. אבל חתונה וכולי. היא העדיפה את המובטח על פני הלא וודאי, אף על פי שכרמי היה חתיך הורס ועם אישיות. זה היה מזמן.

כעת קרני ואמנון נזקקו נואשות לכסף, או כפי שהיא כינתה זאת "תזרים מזומנים". קווי האשראי שלהם נמתחו עד הקצה והם היו שקועים בהלוואות עד צוואר. היתה להם טויוטה קורולה משנת 2014, שקיבלו מתנה מאביה. מחיר המחירון שלה היה כ-80 אלף. אז הם החליטו למכור אותה ולרכוש במקומה רכב ישן וזול יותר - נניח פיז'ו 107 ב-15 אלף. קרני הייתה צריכה רכב בשביל לנסוע לעבודה במשרד לאדריכלות נוף ביבנה, עם השעות המשוגעות שלהם, שידיד ותיק סידר לה, לא בלי תקווה שתצא כבר לפרק ב'. על כל פנים, ביתר הכסף תכננו לשלם את הוצאות המחייה השוטפות, שהלכו והתרבו, בעיר שנעשתה יקרה להם מדי ושקרני סירבה לעזוב.

בכלל, קרני הייתה נעולה על המוכר והידוע. אמנון סיים לימודי רפואה אלטרנטיבית עם התמחות בדיקור סיני וחיפש עבודה. הייתה לו תקופה תעסוקתית לא כל כך טובה קודם לכן; יותר מדי חשיבה מחוץ לקופסה. עכשיו הייתה להם תקווה לחיים נוחים יותר בעתיד, מחשבות על ילדים וכל החבילה, אם רק יצליחו להחזיק מעמד בינתיים. אבל שוק היד שנייה היה קטסטרופלי וההצעות שקיבלו על הרכב היו נמוכות בהרבה מהמחירון. 45 אלף היה הסכום הגבוה ביותר שהוצע להם וגם זה לפני בדיקה. הזמן, כמובן, לא פעל לטובתם. הם המתינו להצעות טובות יותר, אבל ערכו של הרכב רק הלך וירד. אז הוא העלה שוב את הרעיון של הטוטאלוסט.

"תגיד לי, השתגעת?! תשכח מזה!" ענתה לו. היא הייתה נחרצת כמתבקש, אבל לא נחרצת כפי שהייתה יכולה להיות; לא נחרצת מספיק בשביל לסתום את הגולל על כל העניין. הוא הרגיש שהיא רוצה שהוא ישכנע אותה. ליבו נצבט וגוש צמיגי חנק את גרונו, לא בגלל שלא הפגינה דאגה מוחלטת לשלומו וביטחונו, אלא בגלל האשם, שאותו לא הגתה בגלוי מעולם, אבל תלתה בו, כמסתבר; מבקשת, מבלי לומר, שישא באחריות למצבם הכלכלי עד לדרגה כזאת.

דווקא מפני שדחה את האשמה בגדול החל להתחייב לרעיון. סוג של דווקא. מה שהתחיל כקוריוז הפך לתכנית שמגלגלים ברצינות יחד עם סיגריות מריחואנה ובייגלה מלוחים בנוטלה. קרני המשיכה, כמובן, להתנגד אבל רק בעוצמה שיוכל להתגבר עליה. "אני לא צריך לרסק את האוטו לגמרי. מספיק נזק שהתיקון שלו עולה על 30 אחוז ממחיר הרכב כדי לקבוע טוטאלוסט."

"ואם תתרסק לגמרי? אני לא מוכנה לקחת את הסיכון הזה!"

"זה סיכון מחושב," ענה.

"ומה עם הצד השני?" הרימה טיעון לביטול.

"שום צד שני. אני אכנס בקיר."

ימים אחדים הם הסתובבו בעיר, חיפשו את המקום המתאים לתאונה, קירות להתנגשות, ולבסוף חזרו לחניון המוכר של המרכול באזור התעשייה, '¼ חינם'. הם בחרו ביום שישי אחרי הצהריים, קצת אחרי הסגירה, בשעה שאין שם אף אחד, חוץ מקצת עובדים זרים בבגדי שבת וקבצנים שמחטטים בפחי אשפה. הם אפילו עשו קניות באמת כדי שהסיפור לביטוח יהיה מובן ומהודק לגמרי למקרה שמישהו ישאל יותר לעומק, למשל: "מה עשיתם בחניון של מרכול ביום שישי, בארבע אחרי הצהריים?" "שכחנו שקית עם קניות וחזרנו לקחת אותה." 

השעה הייתה ארבע שלושים ושבע. שמש צהובה בהקה על גגות המכוניות שחנו במגרש החנייה ובשלולית המטונפת שבפתח המרכול. הוא חגר והביט בקיר הבטון שהפריד את מגרש החנייה מהמתחם שאחריו. שורות של מכוניות שחנו משמאלו ומימינו יצרו עבורו מסלול התנגשות מושלם. הקיר שבסוף המסלול היה צבוע לבן ופס אדום נמשך לאורכו. מישהו חשב לקשט קיר בטון של חניון וזה איכשהו רומם את רוחו. הוא התניע את הרכב ובחן את הדיקות החגורה; ניסה אותה במשיכה מהירה - פעם ועוד פעם. החגורה פעלה כנדרש. 88FM ניגנו את 'אוטום ליווס' בתקווה שכבר יגיע. אמנון השתיק תחילה את המוסיקה, אבל אז הגביר אותה, שלא לשמוע את הלמות ליבו; שילב לדרייב והוריד את בלם היד, מרוכז כל כולו בקיר הלבן הדומם, שפס אדום חצה אותו.

הוא לחץ על דוושת הגז והאיץ בהדרגה. הקיר קרב אליו במהירות הולכת וגדלה. הוא כבר יכול היה לראות כתמים בלבן, אבל הם מעולם לא נפגשו - הוא והקיר. הוא נחבט בעוצמה בלתי רגילה משמאלו. כמו אגרוף פלדה מהגיהנום. אחר כך השתררה דממה דקה וציוצי ציפורים. קרני פנתה להביט אחרי הרעש. הטויוטה קורולה עם אמנון בתוכה נמחצה כמו קופסת פח ריקה. רכב שטח אימתני מסוג שברולט היה נעוץ בתוכה.

הנהגת הצעירה אפילו לא הספיקה להעביר רגל לברקס. היא לא הבחינה ברכב שהתפרץ מבין המכוניות עד שלא נכנסה בו. היא ישבה הלומה מאחורי כרית האוויר, ידייה הרועדות עדיין על ההגה. הגבר בגיל העמידה, שישב לצדה, בחן אותה. כשהבין שהיא בסדר, גופנית בכל אופן, החל לדאוג ממצבם, שהיה מאוד לא בסדר. אחרי כמה מילות הרגעה, התניע את הרכב בשמאלו. המנוע טרטר. הוא הכניס לרוורס, דחף רגל שמאל אל דוושת הגז, החזיק את ההגה ותלש את השברולט מתוך הקורולה; נסוג מעט ונעצר. "תישארי כאן!" הורה ויצא מהרכב מבלי לכבות את המנוע. הוא ניגש לאט אל הקורולה המחוצה ובחן את הנהג מבעד לשמשה המנופצת. זרזיף של דם הוביל מקו השיער שלו אל צווארו. הנהג נראה המום, אבל בהכרה. "אתה בסדר?" שאל, ומיד הבחין באישה צעירה, חיוורת ורועדת בכל גופה, קרבה לרכב - עוברת אורח, ככול שיכול היה לדעת - אבל מעורבת מדי רגשית, משום מה. הוא קילל את מזלו הרע.

"אמנון!" קראה קרני.

"את מכירה אותו?" שאל הגבר בגיל העמידה.

"אתה פצוע?" שאלה היא.

"לא יודע," ענה אמנון. הוא לא הרגיש כלום.

האיש בגיל העמידה התפרץ לתוך הדברים. "הוא התפרץ בין המכוניות, אי אפשר היה לראות אותו. הבת שלי לא יכלה לראות אותו. זאת לא אשמתה."

קרני נגעה בפניו של אמנון וניגבה את זרזיף הדם שלו.

"את מכירה אותו?" חזר האיש ושאל אותה.

"כן," היא אמרה. "הוא בעלי."

הגבר בגיל העמידה חזר לנסות ולפתוח את הדלת המחוצה על הנהג. "איפה נפגעת?" שאל את אמנון. אמנון היה חיוור והשתעל בכבדות.

"הכול בסדר," אמר האיש. "הוא יהיה בסדר."

"תעזוב את הדלת. אולי אסור לפתוח," אמרה קרני. היא הצליחה לחזור ולחשוב. היא שלפה את הנייד שלה וחייגה.

האיש אחז בידה. "הבת שלי לא אשמה בתאונה הזאת!" קרני משכה את ידה מידו וחזרה לחייג. הוא שב ואחז בה. "תקשיבי לי," אמר. "הוא בסדר. הכל בסדר. אבל היא," הצביע על הנהגת, "חארם על הילדה - אין לה רישיון. את מבינה? לקחתי אותה להתאמן קצת. היא חסרת ביטחון בשיעורים, אז לקחתי אותה קצת להתאמן…"

"מה אתה רוצה ממני?" קרני התרחקה ממנו וניסתה שוב להתקשר. הגבר בגיל העמידה סגר את המרחק ביניהם. "הרכב טוטאלוסט, אבל הוא בסדר. את יכולה לראות..." הוא נעזר בקול הסמכותי ביותר שיכול היה לגייס. "כמה אתם רוצים? יש לי כסף!"

קרני קפאה. אמנון מלמל: "תתקשרי-"

האיש בגיל העמידה חזר ואמר: "חארם על הילדה. כמה אתם רוצים בשביל שנסגור בינינו?"

קרני הביטה באמנון, שהלך והחוויר, משתעל בכבדות. הראש שלה עבד בהיר מאוד לפתע. "100 אלף. לא, 200 אלף שקל," אמרה בביטחון.

האיש נותר שותק לרגע, שוקל את הסכום, שהיה גובה בהרבה משחשב שיידרש לשלם. נכון שהיה לו כסף, אבל לא התחשק לו להיפטר מסכום גדול כל כך מהר כל כך, ובגלל טמטום של מישהו אחר, אבל קרני רק הקשיחה את עמדתה: "מאתיים ועשרים," אמרה לפתע. היא חשבה על סכום עגול ויפה של 300 אלף, שייכנס לחשבונם, אם מחשבים גם את התשלום מהביטוח, וממש יעזור להם לצאת מהבוץ.

האיש בגיל העמידה הבין שידה על העליונה, ובכל זאת ניסה להתמקח: "150 אלף."

"לא בא בחשבון!" ענתה. "240 אלף, וזה הולך לגדול בעוד 20 אלף עוד רגע."

"בסדר," אמר האיש, מכיר סופית בתבוסתו. "זה בשביל שתדווחו תאונת פגע וברח, ולא ראיתם כלום."

קרני והאיש - דעואל מור-חיים, שמו - סיכמו והחליפו פרטים ונפרדו. הוא החליף את בתו ליד ההגה ונסוג בנסיעה מהירה אחורנית עם השברולט האימתנית שלו. קרני קרבה לאמנון, נשקה לו וליטפה את פניו והבטיחה שהיא תתקשר לכוחות ההצלה כבר, בתוך כמה דקות. היה עליה להמתין כחמש דקות עד להסתלקותם של האיש ובתו מהסביבה, כפי שסוכם ביניהם. שיעולו של אמנון נחלש והוא חייך אליה חיוך, שקשה היה להבין את טיבו. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. הדקות נקפו. היא הביטה בשעון בקוצר רוח. הוא ניסה לומר דבר מה נוסף, אבל קולו גווע, פניו הלבינו והוריקו; טיפות של דם ארגמני טפטפו מבעד לחריץ שבין הדלת המעוכה לגוף המעוך של הרכב - ונקוו לשלולית מאורכת תחתיו.



נכתב על ידי
רומן רוגינסקי
שלושה פירגונים מקטנה (מרב בן-שושן)
הדף נקרא 42 פעם
רוצה להגיב? התחבר


מעגל פינות, רומן רוגינסקי דקת קריאה 17 לאוקטובר 2019
טוטאלוסט, רומן רוגינסקי 7 דקות קריאה 17 לאוקטובר 2019
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש