נחש צפע, או לפני שער החוק

דודו פלמה
ראשון 20 לאוקטובר, 2019 · 4 דקות קריאה

זוכרים את המקום הזה ב"לפני שער החוק" של פרנץ קפקא שבו האיש מהכפר נואש משומר הסף ומתחיל לבקש רשות להיכנס מהפשפשים השוכנים באדרת השיער שלו? אף פעם לא באמת הבנתי את הסיטואציה הזאת, עד שפעם אחת החיים הסבירו לי. וכשהחיים מסבירים מבינים.

זה היה באביב של שנת 92. יצאתי מביתם של איתמר ומיכל עדר השוכן ברכס, כאשר הערב החל כבר להחשיך. במקום בו הלכתי פנס הרחוב לא האיר את המדרכה משום שהיה שרוף. ובעודי פוסע מהורהר על המדרכה החשוכה דרכתי פתאום על משהו רך גמיש ועבה.

המשהו הרך הגמיש והעבה התגלה מהר מאוד כנחש צפע בוגר וכעוס מאוד שהגיב מידית בשתי הכשות בקרסול רגלי הימנית, כאשר בהכשה השנייה הוא התעכב קצת יותר מטוב ליבו (אחר כך התברר שרחל שעברה במקום הזה על אופניה, חמש דקות לפני שעברתי בו, דרסה נחש צפע והפליגה לדרכה. כך שאני מבין שלנחש היו סיבות טובות מאוד לכעוס על המין האנושי). ההרגשה הייתה כאילו מישהו נועץ לי ברזל מלובן ברגל. בעטתי ברגלי וראיתי אותו עף לי מול העיניים גדול ועבה כמו הזרוע שלי אל בין הקוצים.

בכל אופן מבוהל משהו המשכתי וירדתי למטה לביתי ששכן בתחתית הרכס, וכשנכנסתי הביתה אמרתי למעין בקול רגוע שאני חושב שקיבלתי הכשת נחש. בַּעֵדָה שלנו חשוב מאוד למסור הודעות קשות בקול מרגיע שלא להחריד את השומעים. מעין אמרה לי להתקשר לאחות התורנית ואני התקשרתי לרינת ואמרתי לה בקול רגוע מאוד שאני חושב שקיבלתי הכשת נחש. רינת ששמעה שאני רגוע אמרה לי "אז תיקח אאיסטון ותשכב". מעין צעקה לי "תגיד לה שאין לנו אאיסטון בבית!" אמרתי לה. אז היא אמרה "בסדר אז תעלה למרפאה ותפגוש אותי שם".

צריך להבין שאני גר בערך כק"מ מהמרפאה כשמאתיים המטרים הראשונים הם עליה די תלולה. כאשר הגעתי למרפאה הרגל הייתה כל כך סגולה כחולה אדומה ונפוחה עד שהמכנסיים נקרעו לגזרים מהלחץ. רינת האחות ראתה אותי החווירה משהו וציוותה עלי לשכב ולא לזוז והזעיקה את אלי שהיה נהג אמבולנס תורן.
אלי הגיע ותוך שהוא מתגאה באלונקה המתגלגלת על גלגלים החדשה שהקיבוץ רכש, אמר לי לעלות עליה ולא לזוז כי כאשר נגיע לאמבולנס הוא ידחוף את האלונקה פנימה והגלגלים יתקפלו לבד. ליתר ביטחון את עשרת המטרים האחרונים עד לאמבולנס הוא עשה בריצה והטיח את האלונקה בכל הכוח אל אחורי האמבולנס. לא קרה כלום, הגלגלים לא התקפלו ואני הוטחתי ארצה בחוזקה. אלי עזר לי לקום התנצל ואמר שהוא לא יודע מה קרה אבל לא לדאוג בפעם הבאה הכל יהיה בסדר. ליתר ביטחון הוא הלך הפעם עוד יותר אחורה ורץ עם האלונקה לעבר אחורי האמבולנס ושוב הגלגלים לא התקפלו ואני נפלתי מהאלונקה ארצה על אדמת המולדת הטובה. קמתי רועד ועליתי בכוחות עצמי האוזלים לאמבולנס ונסענו לעבר המקום ההוא בצפת המכונה גם "בית החולים ע"ש זיו בצפת". (אחר כך התברר שאלי שכח לפתוח פין קטן המונע מהגלגלים להתקפל).

בתקופה ההיא עוקף צפת עדיין לא נברא ולכן נסענו דרך מצפה הימים. הנוף היה מרהיב ובערך כשעברנו את מצפה הימים התחלתי לראות סוסים לבנים עולים בתנועה איטית לשמים. לקח עוד בסביבות חצי שעה עד שהגעתי לחדר מיון, ולאחר כמה דקות שנמשכו כמו הנצח ניגש אלי רופא צעיר סקר את הרגל הנפוחה שכבר לא כל כך הייתה דומה לרגל בכלל, ואמר לי בקול חביב ובהמון טאקט שאם הייתי מגיע בעוד רבע שעה עשרים דקות הוא היה ניגש אלי רק כדי לאשר את מותי.

הייתי כבר מאוד מעורפל חושים ולא לגמרי בטוח שחלק מהדברים שאני מתאר אכן התרחשו באמת ולא היו איזו הזיה חולפת, אבל הסוסים הלבנים שעלו השמימה במצפה הימים, אני בטוח שהיו אמיתיים לחלוטין.

בשלב הזה חטפתי סדרה של זריקות וגלגלו אותי לאיזשהו חדר. 
שכבתי שב כשבכלל לא ברור לי עד הסוף אם אני חי או מת. מעת לעת הגיעה אחות והזריקה משהו לשקית האינפוזיה והפליגה לדרכה כשהיא מרחפת על עננים וורודים. 
בשעה שלוש בבוקר, כך נדמה לי, היא הגיעה שוב נעצה מזרק והסתלקה לבלי שוב. כמה דקות לאחר מכן החל כל הצד הימני שלי לעלות באש. צרחתי מבהלה וכאבים "אחות אחות" ואין אחות. כעבור כמה דקות של שריפה גדולה וצעקות, נזכרתי בכפתור המצוקה שהשתלשל לצד המיטה, לפתתי אותו בייאוש ולחצתי בכל כוחותי על הבאזר ואיש לא בא להושיע. בשלב הזה הבעירה החלה כבר להתפשט לאזורים אחרים בגוף. מבוהל התיישבתי ותוך שנייה התרסקתי על הרצפה נופל בחינניות יחד עם העמוד של האינפוזיה וצורח "אחות אחות". שום אחות לא הופיעה.

ועכשיו אני מגיע לפשפשים באדרת השיער של שומר הסף.

באותו הרגע נשאתי עיני וראיתי במרחק כמו מבעד לטלסקופ את הכיור הלבן שבחדר, וגם שמתי לב שהברזים שלו מנצנצים אלי כקורצים, וידעתי באופן נחרץ ביותר שאם אפתח ואסגור את ברזי הכיור האחות תבוא.
זחלתי לכיור גורר איתי את עמוד האינפוזיה, התרוממתי במאמץ רב כשאני מושך את גופי המיוסר באמצעות הכיסא עד שהגעתי לברזים, ובמשך שעה ארוכה פתחתי וסגרתי את הברזים עד שלבסוף כנראה איבדתי את ההכרה לגמרי.

לא יודע כמה זמן עבר. אבל כעבור זמן מצאתי עצמי שוכב במיטה ומעלי ניצבת אחות סמוקה מכעס וכשהיא מנופפת מעלי באגרופה צרחה "מה לעזאזל חשבת לעצמך, לעמוד ככה ולפתוח ולסגור ברזים בשלוש בבוקר". 
הסברתי לה בקול חלוש מה אירע והיא נפנפה בידה בבוז ואמרה משהו כמו "אה כן אני יודעת שיש מעט מאוד אנשים שזאת התגובה שלהם על הזריקה הזאת" והלכה לה שוב לבלי שוב.

אבל מאותו רגע אני מבין היטב למה התכוון פרנץ קפקא כאשר כתב על הפשפשים באדרת השיער של שומר הסף. והוא בכלל לא היה מאושפז אפילו פעם אחת בבית חולים זיו שצפת.



נכתב על ידי
דודו פלמה
הדף נקרא 30 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש