הכרויות

המהנדס
ראשון 20 לאוקטובר | 19 דקות קריאה

זרקתי את עצמי על המיטה. יישרתי את מבטי אל קלינט. 

התכוונתי אל קלינט איסטווד, כנראה שחשוב להבהיר. קלינט איסטווד לא עמד מולי בחדרי, אם כבר עסקתי בענייני דיוק תיאורי. הכוונה הייתה אל הפוסטר הקטן של קלינט, שהיה תלוי ממש מול מרכז המיטה על הקיר הנגדי. 

הבטתי לתוך עיניו המצויירות של קלינט (בשנות ה-60 עדיין היו מציירים את הפוסטרים) וניסיתי להבין מה משך אותי כל כך אל דמותו לאורך חיי. מהפוסטר החזיר אלי את מבטו קלינט של המערבונים, הזה שכולם ראו לפחות פעם בחייהם בסנפשוט בודד מתוך "הטוב, הרע והמכוער" (או סרט אחר מטרילוגיית הדולרים). אין ספק שקלינט הוא מודל מסוים של גבריות. 

התמקדתי במבטו הייחודי. עיני הנץ החדות שירו את מבטיהן מבין חרכי ירי צרים, מוקפות בקמטי ריכוז זועם, מודגשות על ידי זוג גבות חדות ומעוקלות באופן סימטרי. לקלינט הייתה הבעה מיוחדת וייחודית אליו. ההבעה הזאת הייתה תמיד מותשת, אך קשוחה. ההבעה הזאת הייתה גם רגועה. היא הקרינה הילה מלאת עוצמה בלתי רגילה. כאילו האדם אשר לבש הבעה זאת, ראה כל כך הרבה, ששום דבר יותר לא יצליח להפתיע אותו לעולם.

התיאור הזה התאים לדמויות שלו אשר קפצו לי לראש. דמויות אייקוניות כמו הארי המזוהם או האיש ללא השם שהוא כמובן בלונדי, ה"טוב". דמויות אשר היו ממוקמות בתפר שבין הטוב והרע, המיצר הדקיק שבין המוסרי והמושחט. נדמה שנוכחות זאת במרווח מלא הריק, בין שני קטבי הדמויות שבנרטיב המסורתי, היא זאת שניפחה את קיבולותם להכיל את הנורא ביותר. זאת כנראה הסיבה שהן היו מלאות קור רוח מוחלט. קיצוני. 

בעיני, הניגודיות המובנת הזאת, היא זאת שהפכה את קלינט איסטווד למודל גבריות.

 

לבסוף ניתקתי את מבטי מקלינט, ושלפתי את הפלאפון שלי. השעה הייתה מאוחרת, זה היה בדיוק הזמן המתאים. לחיצה מהירה על אייקון אפליקציית ההכרויות הפופולארית. מתחיל למיין לימין ולשמאל את הנשים שנגלות לעיני. לפתע ישנה התאמה. למען האמת, זהו לא מאורע מרגש. ברוב המקרים ההתאמה היא בסך הכל שלב בתהליך, שלרוב אינו מוביל לדבר. המיון מתבצע במהירות כל כך גבוהה, שלעיתים בחינה מעמיקה יותר של התמונה מבהירה שהבחורה אינה כוס התה המועדפת עלי.

אני בוחן את הפרופיל של הבחורה שאיתה בוצעה ההתאמה. ההתאמה מהווה את הקפיצה אל השלב שבו אפשר ממש לנהל שיחת צ'אט, משום שאני אישרתי אותה והיא אישרה אותי בחזרה לפחות מההיבטים הפיזיולוגיים (ייתכן שהיה בי פריט ספציפי שממש הדליק אותה אבל זה קורה במיעוט המקרים).

 

קראו לה מיכאלה. היא הייתה בת שלושים ואחד, מבוגרת ממני, נראתה טוב מאוד (בטח ביחס לבנות גילה באפליקציית ההכרויות הזאת), ונראה היה שהיא עוסקת במשהו שקשור לאומנות. המוח המקטלג שלי נכנס לפעולה וניסה להקיש מהר מאוד כמה שיותר פרטים אפשריים לגביה. נראה שזאת ההזדמנות לומר שבכל הנוגע לעיסוקים האלו, של ההכרויות הוירטואליות, היה לי ותק מצטבר מרשים מאוד. עוד לפני כן, התנסתי רבות בהכללה והבנה של דרכי הפעולה של אנשים שונים, בעיקר אלה ששונים ממני. 

שילוב הנטייה הטבעית הזאת, עם נסיון חיי, והאפשרויות הבלתי נגמרות של אפליקציית ההכרויות, הובילו ליצירת תורה שלמה שבעל פה שנחה לה בתוך ראשי. הידע הזה היה כל כך מעמיק וביקורתי כלפי עצמו, שאפילו התחשב בכל הביקורות האפשריות כנגדו, כולל אלה שנגעו בהחפצה, זלזול או אפילו חוסר המוסריות שבדבר.

הקפדתי על הביקורת העצמית הזאת בגלל עובדה פשוטה שהוכיחה את עצמה שוב ושוב, והיא שהכלי החשוב מכולם היה ונשאר המודעות העצמית. 

 

המודעות לכך שאתה עוסק במשהו עקום, למרות שאולי זה מהנה או מוביל לדברים חיוביים. 

המודעות לכך שנמצאים מולי בני אדם, עם רצונות ורגשות משלהם, ושמבלי להתכוון לכך אוכל לפגוע בהם.

המודעות לכך שאני תמיד יכול לטעות. 

 

אבל לטעות פירושו שאפשר תמיד ללמוד. ללמוד פירושו שאפשר להשתפר, ואם אני יכול להשתפר אז אפשר לדייק את התורה שבעל פה. לייעל את מערכת הקיטלוגים. מחשבה דיי פסיכופטית הייתי אומר. אכן כך. מודעות עצמית אמרנו כבר?

 

אני: "היי" 

שלחתי למיכאלה. כזה לא מתאמץ.

היא:"הי"

ענתה לי בחזרה. אני מגחך. מערכת ההיקשים שלי הניחה שאולי היא ניסתה לייבש בחזרה את הפתיחה היבשה שלי. כן, בעזרת הורדת יו"ד עודף (הייתם יכולים כבר להסיק כמה תוכן הטקסט הזה הולך להיות רדוד). היא כנראה הייתה רגילה שרודפים אחריה, זה לא היה מפתיע. היא עשתה רושם של אישה מאוד מרשימה.

 

אני: "מה קורה?"

היא: "בסדר"

היא:"מה עושה?"

היא: "מאיפה אתה?"

 

שלוש הודעות ברצף בקצב מהיר. אני מופתע מעט. חשבתי שהיא תנסה לייבש אותי, ובמקום זאת היא חותרת למגע. אני מציץ בשעון שתלוי מעל קלינט, השעה היא עשרה לאחד עשרה בלילה. מערכת ההיקשים במוחי משקללת את כל הפרמטרים שנאספו כעת. אני חושב לרגע ומתקבל תרחיש נוסף ( בנוסף לזה שבו היא מחכה שמישהו יהיה מאוד מושך ומאוד מעניין בהתאם לרמה שלה). ייתכן שנפלתי על מקרה נדיר של מישהי מבוגרת יחסית (ולכן לא אכפת לה) שבאמת ובתמים מחפשת סקס מהיר וחסר משמעות. מעכשיו לעכשיו. לא משהו שקרה לי הרבה, אבל קרה. ליתר דיוק, כשזה קרה היא הייתה צעירה ממיכאלה בעשור, אבל זה לא שינה את העובדה שאכן יש נשים שם בחוץ שמוכנות להגיע תוך שעה מביצוע ההתאמה הוירטואלית לדירה שלך ולקיים איתך יחסי מין. ממש כמו שזה "אמור" להיות.

 

עניתי לה שאני שומע מוסיקה ומשהו כללי על הטבע הדינמי של המיקום שלי. לאחר מכן שאלתי אותה בחזרה, אנחנו עדיין בשלב של הגישושים המנומסים מבחינתי (היא צריכה לשדר לי קצת מה היא רוצה). מיכאלה מפתיעה אותי עם מספר משפטים נורא מבולבלים באנגלית שבורה. בשלב זה ההיקשים שלי מתפזרים ואני פשוט שולף מהבטן את התגובה הטבעית שלי.

 

אני: "האאא?"

היא: "קראת את מה שכתבת?"

 

אני מסיק שהיא דיברה על משהו באנגלית שכתבתי בפרופיל שלי שמוצג לכולן. 

 

היא: "סליחה"

היא: "התכוונתי"

היא: "I didn’t' understand"

 

ואז עוד כמה שטויות מבולבלות ולא קוהרנטיות, תוך הפרדה מוגזמת להודעות נפרדות (ואני דיי גרוע בזה בעצמי). אישרתי את מה שהיא ניסתה להסביר בהודעות ההמשך, בנסיון להחזיר קצת הגיון לשיחה.

 

היא: "בקיצור שתיתי בירה, אז סליחה על החפירה 🤣🤣🤣"

 

הבנתי מה קורה. התכתבנו קצת בנוגע לפרופיל שלי. לאחר מכן היא הפתיעה אותי שוב.

 

היא: "אתה בעיר עכשיו?"

היא: "יש לך כוח לחפירה פנים מול פנים?"

אני: "עכשיו?"

היא: "כן עכשיו"

היא: "ברגע זה"

 

בשלב זה חזרתי לתרחיש השני והפחות סביר. זה תמיד מפתיע כשזה קורה, ומעולם לא קרה לי עם מישהי מבוגרת ממני אחרי שלושים. אני מעיף מבט נוסף על קלינט והשעון שתלוי מעליו. חשבתי על כך שמצפה לי יום עבודה ואני אמור לתפקד שם לשם שינוי, אני תמיד מגיע לשם עייף. אני מחזיר את מבטי אל השיחה. משהו מוזר בה. מערכת ההיקשים שלי מאותתת שאם היא לא הייתה שיכורה השיחה הייתה שונה. לפחות כך אני מרגיש.

 

אני: "חחחח זה לא צפוי"

אני: "המממ זה אפשרי"

היא: "יאללה"

אני: "איך אני אדע שאת אמיתית?"

 

בעיקרון מספיק לי מספר טלפון לשם כך. במקרה של מיכאלה איתרתי את פרופילה ברשת החברתית המובילה עוד לפני ההודעה הראשונה. אני תמיד צריך ודאות, לא מנסה לשחק פה באש הרי. שלחתי לה את השאלה בעיקר כי עדיין הייתי מעט מהוסס. גם בגלל שהיה לי חשוב לתפקד בעבודה למחרת (ובתכל'ס לא הייתי באמת חרמן לרמה כזאת) וגם כי עדיין הרגיש לי שזה מוזר. יותר מוזר אפילו מהפעם ההיא שציינתי על הבחורה שהייתה אצלי תוך שעה, ואז זה כלל שיחת טלפון מקדימה בה היא וידאה שהזין שלי לא קטן בטעות. "שלא יהיה פאדיחות" היא אמרה, בטון כזה שיבהיר לי שהשאלה שלה מובנת מאליה. הנחתי שבעולם שלה זה אכן המצב, מי אני שאשפוט.

 

היא: "אין לדעת"

היא: "אחי יפגוש אותך ליד הבית"

 

ממש הרגיעה אותי.

 

אני: "אחיך?"

היא: "יש בעיה עם זה?"

היא: "כן אחי"

היא: "אח שלי"

אני: "לא יודע הכל נשמע דיי מוזר באופן כללי אני חייב לומר"

היא: "חחחחחחחח"

היא: "מבינה אותך"

היא: "בא לי לדבר"

היא: "לדבר לדבר ללדבר"

היא: "עם גבר"

 

הבנתי שהיא מאוד שיכורה.

 

אני: "למה שלא תדברי עם אחיך?"

היא: "בלי סקס"

 

ההודעה האחרונה שלה הוקלדה במקביל לשלי והגיעה אחריה. 

 

היא: "צודק" (בנוגע לאח שלה)

אני: "כן?"

אני: "זה היה דיי פשוט. אני צריך לגבות כסף עבור מיומנות פתרון הבעיות שלי?"

היא: "חחחחחחחח"

היא: "חחחח"

היא: "תותחח"

 

זה היה מוגזם. אני אכן משתדל להיות חד ואפילו שנון כשאפשר, זה מדליק, אבל מה שכתבתי לא היה טוב ברמה כזאת. שוב פעם ההיקש שלי היה שהיא פשוט אישה שיכורה שפתחה אפליקציית הכרויות וכנראה חשה בתחושת בדידות או שעמום בלתי נסבלים. במקביל, בשלב הזה, דווקא חשתי סקרנות גוברת. סקרנות מהסוג שגרמה לי לעשות דברים פזיזים בעבר, גם בהקשר של אפליקציית ההיכרויות הפופולארית (שלישיה אשר תאלץ להשאר מחוץ לסיפור זה). הסקרנות הגוברת הזאת גרמה לי לשקול שוב פעם את המצב המיוחד. לאחר מכן החלפנו מספר הודעות נוספות.

 

היא: "טוב חייבים לשבת היום"

 

הנימה הקלילה שלה בנוגע לכך מזכירה לי דווקא שהשעה מאוחרת מאוד.

 

היא: "סורי 😅"

היא: "אוהבת להלחיץ בחורים"

 

לאחר התכתבות שהכילה מספר הודעות נוספות ביקשתי את המספר שלה. עברנו לתוכנת המסרים המיידיים הפופולארית. המעבר הזה לרוב מסמן סוג של עליית מדרגה בנוגע לרצינות המאורע שמתגלגל. במקרים אחרים הוא בעיקר טכני, כמו במקרה הזה. מהר מאוד היא שלחה לי כתובת ואני קפצתי למקלחת זריזה. היא שיכורה ורוצה לדבר, אבל מערכת ההיקשים שלי אמרה שהסיכוי לסקס ממש לא נמוך, ואני לא רוצה לבאס.

 


 

בזמן הנהיגה האזנתי למוסיקה. הערבוב של נגן הסטרימינג הקפיץ לי מנגינה מתוך מערבון ישן. נזכרתי שהסיפור הזה התחיל בבהייה שלי בקלינט הזועף שתלוי אצלי בחדר. נזכרתי שניסיתי להבין למה הוא כל כך מושך אותי. למה הוא אייקון גבריות.

הקשתי מספר פעמים על צג המכשיר הנייד והמנגינה התחלפה לאחת של אניו מוריקונה מתוך "הטוב, הרע והמכוער". לקטע קראו "הטריו" והוא נוגן בסצינת הסיום האפית של הסרט. כנראה אחת מסצינות הסיום הגדולות שנעשו הי פעם (הגיוני בהתחשב בכך שזה אחד הסרטים הגדולים שהופקו הי פעם). שקעתי לתוך המנגינה. נרגעתי.

כמו שקורה לי בפעמים רבות במצב זה, השקיעה במנגינה ניתבה אותי לכיוונים אקראיים במרחב המחשבות שלי. חזרתי לחשוב על קלינט איסטווד. על החספוס שבו. 

חשבתי על זה שהוא "הטוב", אבל הוא ממש לא טוב. הוא רע, כמו כל הדמויות האחרות שם. ייתכן שהוא בוחר לפעול בצורה יותר מוסרית מאחרים, בנסיבות מסוימות. מן "טוב" לפרקים. "טוב" כשזה מסתדר. כמו בחיים.

קלינט הפך עם הזמן לאייקון שמייצג את הדמויות שלו. הוא האייקון שמייצג את ערכי הגבריות האלו של זמנו. החספוס המיוחד הזה. המודע למגרעות הבלתי נסבלות של העולם. זאת אולי הסיבה שהדמויות שלו תמיד על התפר? הסיבה לכך שהארי המזוהם הוא שוטר שלא מאמין במערכת? שה"טוב" הורג את כמות האנשים הכי גדולה בסרט בזמן שה"רע" בעצם הרג הכי פחות?

"הטוב, הרע" והמכוער" כמו יתר מערבוני הספגטי ניסו להיות אמינים. לאחר מכן המחשבה שלי השתגרה עשרים ומשהו שנה קדימה, ונזכרתי ב"בלתי נסלח". מערבון אחר של קלינט.

המנגינה הגיעה לשיאה המדהים, ואז בתיאום מושלם גם בדיוק הגעתי אל יעדי.

 


 

אנחנו יושבים על ספה בסלון בדירת הסטודיו המעוצבת שלה. היא אוצרת של תערוכות ואומנית. לא ניסיתי לדלות הרבה מידע לגבי זה בהתחלה. היא אכן מעט שיכורה, אבל לא ברמה קיצונית. הסיטואציה גרמה לי להזכר בעצמי מהעבר. הרצתי לעצמי בראש איך המפגש הזה היה נראה בתקופת זמן אחרת, בה הייתי מנוסה פחות, בעל מערכת קיטלוגים פחות מדויקת. 

אני של אז כנראה היה מעט נבוך והרבה לחוץ, אבל גם מאוד מנסה שלא להציג זאת כלפי חוץ. בדיעבד אין לי שום מושג עד כמה הצלחתי בזה. נזכרתי בדייט שהיה לי אז עם מישהי שנפרדה שבועיים לפני כן מבן זוגה מזה שנה ומשהו. השיחה זרמה ובשלב מסוים הנחתי (זה חשוב משום שהיום מצב כזה היה מקבל יחס של ודאות כמעט מוחלטת) שאנחנו נשכב בגלל שהיא אמרה שאחרי הדייט אולי נקפוץ אליה לראות איזו סדרה שדיברנו עליה בהקשר כלשהו. הייתה בי אז מן מבוכה מסויימת, אפילו שאכן הובלתי לכך אקטיבית. ידעתי שהיא רוצה, בהתאם לרמזים שלה, אבל ידעתי שהיא לא תנסה לגרום לזה לקרות בעצמה ברגע האמת (זה משחק ממש מטומטם). הגענו אליה, החנתי את הרכב במקום אקראי לצד שביל החצץ שהיא קראה לו "רחוב" (לך תבין מושבניקים) ואז עברנו בחצר של הבית הפרטי שבו היא גרה ביחידת דיור נפרדת מההורים. בזמן שחצינו את החצר הבחנו באבא שלה עומד על מפתן ביתו. 

הוא עמד שם בדממה. בחושך. אולי הוא עישן (ואולי הדמיון שלי אוהב להוסיף את הפרט הזה). היא עשתה לו "היי אבא" או משהו ואני עשיתי "שלום" משלי שנשמע מאוד נחמד. אלוהים ישמור כולנו ידענו מה עומד לקרות. הוא בטח הכיר את האקס שלה מעולה ולא ראה אותי מעולם. הוא לא נולד אתמול. כמה שהמחזה הזה כנראה היה מחריד בעיניו. כמה הייתי רחוק מפאדיחת חיי? לא אדע כבר. כך או כך נכנסנו ליחידת הדיור שלה, ראינו סרטון כלשהו באינטרנט כדי לרכך מעט את המבוכה (הפתרון הרגיל), ולאחר מכן שכבנו. לא ממש עמד לי. כמו שאמרתי, הייתי לחוץ, ואתה יכול לנסות לשדר שאתה רגוע עד מחרותיים. החבר הקטן לא ישתף פעולה.

אכן, זרמו הרבה מים בנהר מאז.

 

בניגוד לאני של אז, האני שישב מול מיכאלה היה נינוח באמת. זאת מיומנות נרכשת. מערכת ההיקשים שלי מתערבת ומוסיפה שזה קורה גם כשאתה חווה משהו מספיק פעמים. התרגלות. אין לי ברירה אלא להודות שזה הסבר אלטרנטיבי משכנע גם כן. תבחרו אתם את המועדף עליכם.

כמו בחלק נכבד מהדייטים שהופקו בעזרת אפליקציות וירטואליות, גם בהיכרות הזאת, דיברנו הרבה על דייטים שהופקו בעזרת אפליקציות וירטואליות. פעם חשבתי שזה נושא טוב. הוא מוריד מבוכה כי הוא משך אותי ואותה להתמקד ב"עכשיו". 

שיחות על שיחות לפעמים מרגיעות כי זה משדר שאתם ביחד במצב המוזר הזה. בנוסף, פעם חשבתי שזה גורם להן להעריך אותך יותר. לחשוב שאתה יותר "אלפא". אתה מציג לראווה את הנסיון ואת מערכת הקיטלוגים המתקדמת שלך שנשמעת מגוחכת להחריד כאשר אתה מסביר אותה בנימה סרקסטית. 

חשבתי גם שיש בזה משהו סקסי. הרי אנחנו מדברים פה על היחסים בינו לבינה, על משיכה, על איך גורמים לה לרצות. אתה כל כך חכם ובטוח בעצמך שזה גורם לה להשתכנע שאתה יודע על מה אתה מדבר. שאתה טוב בזה.

 

אני נמנע מלדבר על זה כיום. הסיבה לכך היא שזה כל זה לא באמת נכון. זה לא בהכרח מה שעובר לה בראש. למדתי את זה על בשרי. זה ירחיק לעיתים גם את אלה שמלכתחילה באו רק להנות, אבל זה ירחיק גם את אלה שאתה היית רוצה לראות שוב פעם אחרי הדייט הראשון...

 

התחלתי להסביר לה בצורה סמי דרמטית. זאת הדרך שלי לגרום לשיחה להיות קלילה יותר. הרי אנחנו אנשים רציניים שמשחקים עכשיו בלא להיות רציניים כל כך. משחקים בלזרום.

מיכאלה שועשעה מההסברים שלי שסובבים סביב האופן שבו ניסיתי לגרום לדייט להתנהל. בחירת המיקום והתכנון לסיבוב קז'ואלי (כמובן) בחוץ. בזמן שהסברתי בחנתי את תגובותיה ואת תווי פניה. היא הייתה בלונדינית עם חיוך שובב. האופן שבו התחברה בקלות לתדר המסוים ששידרתי בו קצת עשה לי את זה. עם זאת, היא לא הייתה אקטיבית בצורה יוצאת דופן. בחרה להאזין ולהציג איפוק משועשע. קלאס מסוים שנבע כנראה משילוב מאפייניה החיצוניים ואופיה (שבודאות הובילו ללא מעט מחזרים), וגילה (הנסיון המוצלח והכושל בעקבות אותם מחזרים). לאחר מכן ניסיתי להגחיך באופן מכוון את הסברי באמצעות החשיפה שיש לי אפילו סט בגדים מאוד מסוים שאיתו יצאתי כמעט לכל הדייטים הללו. זה חוסך לי זמן להתארגן.

מיכאלה השיכורה התגלגלה מצחוק. "זה מה שאתה לובש עכשיו?" היא הצליחה לשאול לבסוף.

הצחוק המדבק שלה גרם לי ללבוש חיוך בעצמי ועניתי לה "הממ כן" מובך בצורה שמודעת לעצמה שמנסה לשחק אותה זחוחה בכאילו. מיכאלה צחקה שוב.

 

"חייבת לתת לך את הקרדיט. בחירת הבגדים טובה. אתה נראה טוב מאוד." היא אמרה.

אני מלקק את שפתי היבשות. לא צריך אפילו את מערכת הקיטלוגים שלי. נקלענו לשתיקה קטנה. אני שונא אותן. אני מתחיל לנסות לאתר משהו לומר אבל היא מקדימה אותי.

"אז בכמה דייטים כאלה היית? מהאפליקציה שנגמרו בסקס באותו הערב הכוונה."

אני לא עונה לה ישר. הסיבה לכך היא שלמען האמת בשלב הזה זה היה דורש ממני לסנן את המקרים האלו בצורה אקטיבית כי לא היה לי מספר מחושב בראש. הוא גדל לאורך השנים מבלי ששמתי לב. אבל הסיבה העיקרית הייתה שלא ידעתי למה היא שואלת את זה. בשלב הזה היה לי אכפת ממה שהיא תחשוב.

"למה את שואלת?" אמרתי לבסוף.

"סתם הייתי רוצה לדעת עד כמה אנחנו באמת פתטיות."

"פתטיות?"

"כן. פתטיות." היא אישרה.

היא סדקה את החומה. חשתי גל של חרדה קיומית שוטפת אותי ללא שליטה.

"למה את חושבת ככה?" שאלתי בטון משועשע.

"אנשים לא אוהבים שמקטלגים אותם."

"כי זה אומר שהם צפוים?"

"כן. זה גם מוכיח שאתה צודק."

"תראי... אני לא זה שגרם לדברים להיות כמו שהם. גם לא דיווחתי אף פעם לאף אחת מול הפנים שקרה בדיוק מה שחשבתי. שעשיתי ככה או ככה כדי להרשים אותה בהתבסס על איך שנראה לי היא מעריכה גברים. אם תשאלי אותי אני תמיד אגיד לך שאני יכול לטעות... וזה באמת קרה! טעיתי המון. צברתי את הנסיון הזה על טעויות. חירבשתי מלא מקרים שהיו אמורים להתגלגל למשהו. ההכללות שלי הן סטטיסטיות, ולפעמים אני צודק. לפעמים אני טועה אבל זה עובד בכל זאת, אבל אני חושב שזה מראה שצדקתי. חוץ מזה, מי אמר שאנחנו צריכים להיות לא צפויים. אולי זה חלק מהיופי ולא הכיעור של הדברים. הם אקראיים במידה קבועה."

 

היא עיכלה זאת למשך מספר רגעים. אחרי זה שלחה לעברי מבט עמוק ולא הנידה אפילו עפעף (כן ייתכן שזה האלכוהול). "לא יודעת..." היא אמרה לבסוף. היא זרקה את מבט הצידה אל ציור בצבעי שמן שהיה תלוי על הקיר, בו כך נראה הייתה מצוירת היא עצמה, בעירום. 

"מה שאתה אומר הגיוני אבל יש איתו בעיות. אני עייפה עכשיו מכדי להבין מה בדיוק."

לא היה לי מה לענות על ההערה הזאת. לאחר מכן היא ביקשה שאספר על מקרה שבו הכל היה ממש "לפי הספר". 

 

סיפרתי לה על בחורה שהשיחה איתה הייתה חלולה לגמרי מתוכן, אבל זרמה. לא היה לנו משהו משותף לדבר עליו ובלי קשר היא לא הייתה מעניינת במיוחד. היא גם לא נראתה יותר מידי לטעמי. הצעתי לה לצאת. ישבנו שם בדייט, לא היה לנו על מה לדבר. לא היה לי מושג איך אני גורר את זה על פני כל הערב. לבסוף אמרתי לעצמי שאני אעשה בכל מקרה את ה"סיבוב" וכך עשינו. כשהתחלנו להתמזמז היא שינתה את הפאזה לגמרי.

הסברתי למיכאלה שזה השלב שבו למדתי לזהות מתי הן רוצות סקס אבל מתפדחות. אם הן שקטות והדייט עצמו היה לא משהו, אבל מתחילות להתחרפן במיזמוז, יש מצב שהן רוצות להזדיין. המקרה שסיפרתי לה היה אחד הראשונים שזה קרה לי, מאז זה חזר על עצמו פעמים נוספות. הדגשתי לה שהמזמוז עצמו מאוד מהנה אבל לפעמים הבין לבין שאחרי הוא מביך נורא. יש בנות שזה קשה להן גם אם הן רוצות, ולפעמים זה גרם לי להרגיש שאני סוג של ג'יגולו שצריך להרגיע אותן ולהוביל לחוויה שהן הזמינו. מחשבה דוחה מצידי (אם הדירה שלי הייתה תמיד ממוקדמת ליד המקום שבו התמזמזנו זה היה כמובן אידיאלי).

 

לאחר מכן מיכאלה ביקשה ממני להזכר במקרה שטעיתי או קרה משהו מפדח. באותו רגע אני מצליח להזכר בכמה. אני מתחיל ממקרה שבו דיברתי עם בחורה חמודה וקצת לא מאופסת על עצמה. היא הייתה צעירה ממני בשבע שנים ועדיין בצבא. בעייתית עם סמכות. בגלל שהייתי כל כך מיומן מצאתי את השפה לדבר איתה, אפילו שבעיניה הייתי מבוגר וקריפי. 

בסופו של דבר נפגשנו והסתובבנו על חוף כמעט ריק בהרצליה בשישי בערב כלשהו. התיישבנו על ספסל עץ רחב שהשתייך לעסק שומם שהיה פתוח. הזמנתי בירה. דיברנו קצת. התמזמזנו. בשלב מסוים כאשר היד שלי בתוך התחתונים הלחים שלה היא אמרה לי שהיא בתולה. הייתי דיי מופתע כי זה לא הסתדר עם שום דבר. מערכת ההיקשים שלי לא הניחה אפילו שזה קרוב ללהיות המצב מההאופן שבו היא התנהגה.

היא התנצלה ואמרה שהיא ממש הייתה רוצה (היא התכוונה לסקס אבל כמובן לא אמרה זאת בפועל) אבל היא לא יודעת. כמו אדיוט פשוט אמרתי לה "כן אני מבין. אם את רוצה את יודעת שאין לי בעיה." או משהו ברמת טמטום דומה לזה. לא הייתי עושה זאת היום.

דיברנו והתמזמזנו שוב. אוננתי לה והיא נהנתה מאוד. אני גם נהנתי. היא רצתה להחזיר לי טובה אבל הייתי עם החגורה והכל אז אמרתי לה שלא צריך, זה סתם מסורבל.

 

מיכאלה אהבה את הסיפור הזה. היא ביקשה ממני לשלוף אחד נוסף. סיפור כושל נוסף.

 

אני מספר לה על בחורה גותית שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. לא יצאתי עם נשים מבוגרות ממני לפניה. באופן כללי לא יצאתי עם נשים מהז'אנר שלה לפני כן. לא ידעתי את הגישה הנכונה. 

הכרנו בהופעה של להקת סטונר מיוון. זאת הייתה הופעה מצוינת. סיפרתי לה איך ניהלנו סמול טוק שעונים על הבר המחורץ של המרתף התל אביבי שבו ההופעה התקיימה (כמיטב המסורת למוסיקת שוליים שמכוונת לקהל המסומם). היא הייתה מקועקעת מאוד, יש שיגידו אפילו באופן מוגזם. היא לבשה ביגוד אלטרנטיבי חושפני בסגנון גותי. היא הייתה חטובה. שזופה למרות הנטייה הגותית להמשך לעור חיוור. ספטום באף ומלא פירסינגים באוזניים. בקיצור, היא הייתה בין היצורים הסקסיים שראיתי בחיי.

 

האאטיוד שלה היה קצת קשוח, אבל היא זרמה. דיברנו מעט בתוכנת המסרים המיידיים הפופולארית. בחרתי בגישה שתראה לה שאני קול, ולא לחוץ. הייתי כל כך קול לרמה שכמה שעות לפני היציאה היא עפה עלי שמרגיש לה שאני לא בעניין בכלל. היא טענה אותי מעט בתחושה שלילית, שבדיעבד גרמה למסך הבטחון העצמי שלי להיות דקיק. זה נבע כי באמת רציתי אותה, ולא ידעתי מה אני עושה. יצאנו, ישבנו בדאנס בר ליד רוטשילד (ממש לא הקטע שלי) ואחרי זה אכלנו בבנדיקט. שם שמתי לב שבקעקוע שרוול האפל שעיטר את אחת הזרועות שלה הופיעו דמויות מפו הדב. התלהבתי מזה נורא ודיברנו על זה קצת.

לפרקים זה היה זורם, אפילו היה מעט פלירטוט מיני. אבל האינטרקציה איתה הייתה כבדה, והתמהמתי. זה נגמר בשום דבר. תחושת החמצה ופספוס. ייתכן שבצורה לא מודעת החיצוניות שלה לא איפשרה לי לתת לה הזדמנות ממשית להוכיח לי שיש בה יותר מזה.

 

מיכאלה אהבה את הסיפור הזה עוד יותר. חשבתי לרגע שהיא נהנת לראות אותי מספר לה על הרגעים שבהם חשתי שאני טיפש. אולי זה גרם לה לחוש שאני יותר אנושי ממה שאני בוחר להראות. היא רצתה עוד אחד.

 

התמהמתי מעט וסיפרתי לה על המקרה האחד שממש לא התגאתי בו. אפילו לא התגאתי לטעות. לא פירטתי הרבה. מישהי מהאפליקציה, שיחה דיי רגילה. היא לא עניינה אותי במיוחד והיום אני יודע להודות שזרמתי פשוט מתוך תקווה שאולי נשכב. לא נתתי לה הזדמנות גם כן. ישבנו באיזה בר (המקום הקבוע) שהדרדר עם הזמן. פעם הייתה בו אווירה כייפית ומוזיקה מגניבה. שתינו ודיברנו מעט על התואר שלי והעבודה שלה בחברת הייטק בתל אביב. סיפרה לי שהיא מתחילה ללמוד בשנה הבאה. אישרתי לה שזה כמובן מגניב וכל שאר הדברים.

עשינו את הסיבוב. הגענו לאזור שאני מנסה להזרים מזמוז. תמיד חשבתי על זה שזה מאוד מלאכותי, אבל זה היה סוג של אינדיקטור (ככה חשבתי). התמזמנו והיא ממש הרגישה לי בעניין. חשבתי שאולי זה תרחיש הדייט המעפן שפשוט מוביל לסקס חד פעמי. נגיעות, ענייינים ולבסוף דחפתי את היד שלי למכנסיים שלה. היא בלמה אותי ועצרתי.

חזרנו להתמזמז כמו קודם. כמו סוג של השהייה מביכה באמצע ג'אם סשן. כולם ממתינים שמישהו יעשה את האילתור שלו. ככה לפחות חשבתי אז, וטעיתי. חזרנו להתמזמז באותה אווירה, חשבתי שהיא מזרימה את זה עכשיו (כמו שחשבתי קודם). דחפתי את היד שוב. היא בלמה אותי שוב. הבנתי שזה מה שיהיה לאותו הערב (קצת קיוויתי שהיא תשנה את דעתה). סיימנו ואחרי זה כל אחד חזר לביתו. לא נפגשנו שוב. היא כן טרחה לומר שהיה לה כיף אבל סתם לא זורם לה שניפגש שוב (שקר).

 

כשסיפרתי את זה למיכאלה הרגשתי נורא מובך. משום מה זה הרגיש כמו שלד בארון. מיכאלה זיהתה זאת וקיבלה את הסיפור בצורה יותר מאופקת מהקודמים. לאחר מספר רגעי שתיקה מביכה שאלתי מה אנחנו עושים בדירה שלה, למה היא הייתה צריכה לדבר עם גבר בדחיפות?

 

מיכאלה סיפרה לי מעט על קורות חייה הרומנטיים. הם הכילו תהפוכות רבות. הבנתי שהאישה הזאת בעלת נטייה לקלילות דעת מסוימת גם כשהיא לא תחת השפעת אלכוהול. היא הסבירה שלפני זמן לא רב חתכה מבחור שיצאה איתו במשך תקופה קצרה, כשלושה חודשים. היא ביטאה מעט את תחושות החוסר אונים ואת התקווה ההולכת ואוזלת בנוגע לכך שתמצא בן זוג אוהב. היא דיברה בדרמטיות מופגנת. עם הזמן הבנתי שהיא רצינית, ובמהרה הסקתי שלמרות הכל שיש בה מן הילדותיות.

 

עברנו לדבר על דברים אחרים ולא קשורים. קלינט המתין לי שם בשליפה מהירה אחרי כל האזכורים הקודמים. דיברנו על קולנוע ומערבונים. הסברתי לה ש"בלתי נסלח" זה טייק מתוחכם שלו על הז'אנר. בשנות החמישים והשישים היו מלא מערבונים, זה היה הז'אנר הנחות והזול לבידור ההמונים. הגיבור היה תמיד יפה וטוב לב, והרעים היו מכוערים וחסרי רחמים (או פשוט אינדיאנים). 

ב"בלתי נסלח" קלינט איסטווד, באופן מודע לעצמו, ליהק את עצמו לתפקיד הראשי, של פורע חוק מזדקן שעזב את העיסוקים האלו, כדי להפוך לאיש משפחה, אבל במהלך עלילת הסרט נאלץ לחזור לבצע משימה אחת שקשורה לעבר שלו כפושע. במהלך הסרט רואים גירסא מציאותית של מערבון, שבו הגיבורים מכוערים מבחוץ ובפנים, נלחמים עבור דברים חסרי כל פאתוס, וחוזים בגסיסה לא אסתטית של בני אדם. קצת מוזר לראות מערבון שבו אנשים מקבלים כדור בראש בזמן שהם מחרבנים בשירותים או בוכים ומבקשים את אמא כאשר הם מדמממים אל מותם.

 

"קלינט רצה שנראה איך זה היה באמת. שהמערבונים הם פשוט גירסא יפה של המציאות. גירסא שלא הייתה. הוא רצה שאנשים יראו איך נראה והתנהג בלונדי המציאותי. ה'טוב' המציאותי. שלא היה טוב כל כך." סיכמתי עבור מיכאלה.

 

היא אהבה את הקשקוש הזה שלי. אני מאוד מתרגש מלדבר על קולנוע לפעמים. אני באמת אוהב סיפורים. היא הבטיחה לי שתשלים אותו. צחקתי והערתי הערה פלצנית בסגנון "את תקבלי רק חלק מהאפקט כי זה נשען על ידע וצפייה מוקדמת במערבונים כלשהם". היא ניפנפה את ההערה שלי. זה עוד יתרון שבא עם הגיל, הן צוברות מלא בטחון עצמי. אני אוהב את זה.

בסופו של דבר שכבנו. אלה כנראה חוקי הפורמט למרות הכל. זה פשוט זרם. היה לנו כיף וזה התאים באותה רגע. ככה לפחות נראה לי. לא צריך את מערכת ההיקשים שלי בשביל זה. זה פשוט מה שהרגשתי.



תגובות:


עוד דפים:

כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת