סיפור #1

כותב #207
שלישי 22 לאוקטובר, 2019 · 7 דקות קריאה

הוא פתח את הדלת אל דירת שני החדרים הזעירה ופסע במהירות כדי רק להישכב על המיטה הקטנה שמילאה את רוב החדר השני בו ישן. בין החדר השני לחדר הראשון ששימש כסלון וגם חדר האוכל, הפריד מעין חור גדול שהיה גדול מדי לדלת, שגם ככה היתה חסרה. מלבד מיטה בחדר השני וחליפת בגדיו השניה על כיסא נמוך, החדר השני היה ריק עם אויר חם וחמוץ בתוכו. החלון הקטן שהיה מעל המיטה היה פתוח אבל הוא לא הועיל בהרבה, הוא חשב כשהוא שכב עם הפנים לכרית. הוא היה צריך לקום וללכת להתקלח ולשטוף את האבק והבוץ שדבקו בו אבל שום כח לא עמד לו והוא הוסיף לשכב. אחרי פרק זמן שבו נדמה לו כי החשיך עוד יותר הוא הסתכל אל הסלון שם עמדה מנורה כבויה על שולחן ישן ולצידו כיסא קש קרוע, הוא היה צריך להדליק את המנורה כשנכנס. הוא ראה בחושך שעל השולחן יש את קצבת האוכל השבועית שלו בתוך שקית שממנו בצבץ בקבוק גדול שתמיד היה וודקה. הוא ידע שיש שם גם שקית קמח כמה ביצים ואורז שמילא את כל השקית וקבר חלקית את שאר המוצרים. אולי יהיה בשקית גם שוקולד הוא חשב, אבל כנראה שלא הרי לפני שבועיים היה שוקולד. הוא ידע שכמות האוכל על השולחן קטנה מדי ושהיא לא תספיק לו אבל זה כבר לא הפריע לו וגם אם כן הוא היה עייף מדי. בפינת החדר היה ברז וכירה קטנה והוא ידע שהוא יצטרך היום לבשל חלק מהאוכל לימים הקרובים.

הוא ריכז את כל מאמציו כדי לקום ולבסוף קם, נאנח והלך להתקלח. הוא חצה את המסדרון כדי לפגוש כמה משכניו בבית הדירות גם הם מתקלחים, השעה היתה מאוחרת וכולם ידעו שמחר הם שוב צריכים לקום מוקדם ולכן לא התעכבו לדבר, לא שהיה על מה, הרי גם מחר כולם יעבדו שוב בשדה, בחום עד שהשמש תתחיל לשקוע. הוא התפשט ולפני שהתקלח הוא שטף את בגדיו בברז המקלחת כדי שעד מחרתיים יתייבשו. 

הוא חזר לחדרו ונזכר ששכח למלא את בקבוק המים שלו ולכן הוא יצטרך לחזור, הוא נאנח קצת והמשיך ללכת תוך כדי שהוא מחשב מה לבשל עכשיו, כדי לדעת מה לקחת מחר לאכול כדי שיישאר לכל שאר השבוע.

הרעש הופעל עוד לפני שהשמש עלתה אם כי היה קשה לדעת עם החלון הגבוה בחדרו, הוא התלבש במהירות לקח את הקערה ומילא אותה אורז שבישל אתמול בערב ולבסוף שם חצי ביצה וסגר במכסה, הוא קשר את הכל עם כף וירד במהירות במדרגות לרחבה. ברחבה כבר עמדו רב דיירי הבנין בחמש שורות מול השער שהקיף את בניין הדירות בו גרו כולם תוך כמה דקות אף אחד כבר לא היה חסר וכולם היו במקומותיהם למעט מי שעמד שלושה אנשים משמאלו, מי שעמד שם אתמול ולפני זה היה איש מבוגר עם שיער לבן, גב כפוף וחיוך עם פה חסר שיניים. האיש כנראה נפטר או חולה אנוש כדי לא לבוא. לרגע היה לו עצב על האיש ועברה לו מחשבה על שריפת הגופה כשימות, אם לא מת כבר. 

בן רגע פילחה את האויר הצפירה והשער נפתח והם נעו למחסן שמולם ולעבר שדות האין-סוף שאחריו, כולם נעו בשקט וחמשת השורות שהכילו כל אחת עשרות גברים נשים וילדים התפרקו כשכולם זזו כגוש אחד לעבר המחסן.
הוא קיבל מחרשה כמו רוב האנשים והלך לאיפה שהגיע מי שעבד בתלם שמולו אתמול. הוא ראה ילד מרחוק בתלם שלו מפזר זרעים על האדמה, לפי דעתו מה שהם שתלו עכשיו היה חיטה אבל הוא לא היה בטוח כי היה אפשר לדעת באמת רק אחרי שהצמחים צמחו. הזרעים שראה היו מאד דומים לאלה שראה בזריעה הקודמת ואז זה היה חיטה, הוא לא ספר אבל כשניסה הוא הגיע למסקנה שהם שתלו חיטה כבר בערך עשר פעמים ולפני זה היה שעורה אבל הרבה יותר פעמים אולי אפילו חמש עשרה זריעות. לפני זה היה אביטיחים אבל הוא כבר לא היה בטוח בכל מקרה זה לא משנה כלום.ֿ

ֿהוא קשר את המחרשה אליו ותקע את הלהב שלה באדמה הרכה הוא ראה שהשמש כבר התחילה לעלות ולכן התחיל למשוך את המחרשה ומהר מאד התחיל להזיע והמחשבות התחילו להתרוקן מראשו כרגיל ביום יום אלא שהיום הוא המשיך לחשוב וכל מה שהוא חשב היה על האיש שמת, הוא לא היה ממש עצוב אבל האיש עורר בו משהו ישן יותר וזיכרונות שהוא היה בספק אם הם קרו או שסתם היו חלומות. הוא חשב על פעם, על לפני הבית הגדול מוקף הגדר והשדה הענק. אבל הוא לא ידע, הוא לא ידע מה היה אתמול או מה היה לפני מחזור גידול וכל מה שהוא חשב שהיה אז בעצם היה ניחוש והיאחזות בספק זיכרונות. זה הפריע לו ועורר בו כאב, לא כאב כמו הכאבים בידיים וברגליים שכבר בקושי שם לב אליהם אלא כאב פנימי על משהו שאבד רק שהוא לא ידע מה זה.

הצפירה פילחה את הדממה מהרמקולים שהיו מפוזרים בשדה לרוע מזלו הוא חרש קרוב לאחד מהם ונוסף לידיו ורגליו הכואבות כאבו אוזניו. הוא התיישב לאכול ופתח את מכסה הקערה ואכל בזריזות את האורז לפני שהצפירה תישמע שוב ואז יצטרך לחזור לעבודה, השמש כבר עמדה במרכז והוא נזכר שלפני כמה זמן הוא גם אכל בזמן שהשמש היתה במרכז, הוא נזכר גם שהוא חשב פעם שהשמש יכול לבחור אדם ולשים את כל האור שלה עליו והוא תהה לעצמו האם הבן אדם הזה יהיה שמח.

בערב הם שרפו את הגופה ברחבה. הם השכיבו את הגופה של האיש וכיסו אותו בשמיכה ועליה שפכו דלק, אחד שלף גפרור שנכבה ברוח הערב והגפרור השני לאחר רגע שבו נראה כי אבד בשמיכה העלה באש את כולה ואת האיש הזקן. הוא הסתכל על המקום הפנוי של האיש ותהה מי יהיה שם ואז הבטיח לעצמו לזכור ששם עמד האיש הזקן, הוא לא ידע למה הוא צריך לזכור את זה הרי הוא כבר בקושי זכר איך הוא נראה ובכל זאת זה היה נראה לו חשוב. אחרי שהגופה נשרפה כמעט כולה לגמרי והלהבות כבר החלו לדעוך נשמעה הצפירה והשורות התפזרו ונכנסו לבניין שם הוא עלה לדירתו כדי להשתרע על המיטה, הוא הרגיש שקשה לו יותר עכשיו ושכל תחושות העייפות והחולשה חזקות יותר מאתמול. כשלבסוף קם הוא ניגש אל השקית של האוכל לשבוע והוציא ממנה את בקבוק הוודקה, הוא לקח כוס מלוכלכת שמצא ומילא אותה כמעט עד סופה בוודקה ושתה. הטעם המר ותחושת החום בגרון העירו אותו אבל אחרי שהטעם הלך הוא עדיין חשב על האיש. האיש נכנס לזכרונות הישנים שלו, היה לו זיכרון של מישהי מחבקת אותו והוא ידע שהוא אוהב אותה אבל הוא לא ידע יותר מזה ועכשיו הוא ראה את האיש שם. הוא ניסה לבלוע את הזיכרון בעזרת עוד כוס אבל המחשבות המשיכו להציף אותו וכל מה שהוא ידע זה שהוא רוצה לחזור לתחושה שהרגיש בזיכרון ולהצטרף לאיש הזקן, הוא מצא שם את השמחה, בזכרון הזה שהוא המציא לעצמו. לראשונה בחייו הוא הרגיש כבול והוא לא ידע אם זה אמיתי אבל הוא לא רצה להיות פה, הוא רצה לצאת, הוא היה עירני מאד אבל הוודקה התחילה להשפיע והוא החליט לעצום עיניים לכמה רגעים.

הצפירה הפתיעה אותו והוא הרגיש מלוכלך וכאב לו הגב אבל הוא הרגיש שמח על מה שהיה אתמול. הוא החליף בגדים במהירות וירד וראה שהוא היה מהאחרונים, המקום של האיש עדיין היה ריק ואז הוא ידע שגם המקום שלו יהיה ריק בזמן שכולם יחכו לצפירה וילכו לכיוון המחסן והשדות שנמשכו עד האופק.

הוא החליט שנמאס לו לחרוש כשקיבל מחרשה ולכן החליט לא לעבוד אלא רק לעשות כאילו וזה היה יותר קשה מלעבוד באמת, גופו עשה את הפעולות למרות שלא רצה בכך, הוא עדיין משך את המחרשה הארוכה וכל נסיונותיו להאט את גופו רק הכאיבו לו. 

לפתע הוא הרגיש רעב, לכן התיישב ואכל אורז וביצה עד ששבע. הוא ראה ילד מסתכל בו במבט מפוחד אבל לא היה לו אכפת. הוא החליט לחזור לחדרו, הוא נטש את המחרשה הגדולה וצעד אט אט עד שהגיע לשער הגדול. היו כמה שהסתכלו עליו, אבל אף אחד לא הטריד אותו גם כשעבר את השער.הוא דידה במדרגות אט אט עד שהגיע לחדרו שם הלך עד למיטתו, נשכב ונרדם. 

רעש הערב שסימן לכל העובדים בשדות לחזור הופעל והעיר אותו בפתאומיות. הוא התפעל על עצמו שישן עד עכשיו, הוא הרגיש עירני, העירניות הפתיעה אותו לעומת עייפותו בשעה הזאת בימים קודמים. היה לו חשק לפעול, אפילו חשק לעבוד היה לו. מין פרץ אנרגיה לא מוסבר התעורר בתוכו והוא החליט לפעול. הוא החליט לרוץ בחוץ, הוא דילג במדרגות במהירות עד שיצא מהבניין והחל לרוץ עד לשער שהיה פתוח. הוא עבר את השער בריצה עד שנעצר להתנשף, קרוב לשער. הוא עמד במקום, חזהו בער והוא לא ידע מה לעשות. הוא לא רצה לחזור לחדר ולבניין, הוא לא רצה לקום עם הצפירה, הוא לא רצה לאכול עוד אורז ולחם יבש. הוא החליט להמשיך ללכת ולהתרחק מהבניין, עלתה בו מחשבה שמעולם לא ראה את הקצה של השדות. הוא החליט ללכת עד לקצה השדות ואז לחזור אם ירצה. הוא לא היה בטוח שיוכל לחזור אבל הוא גם לא רצה לחזור אז הוא התחיל ללכת וכשהוא הסתכל אחורה וראה מרחוק את הבניין הענק הוא החליט להמשיך ללכת, עד הסוף.



נכתב על ידי
כותב #207
11 פירגונים מדור כלב
הדף נקרא 28 פעם
רוצה להגיב? התחבר


סיפור #1, כותב #207 7 דקות קריאה 22 לאוקטובר 2019
הִיקִי-קוֹמוֹרִי, עוז פרנקל דקת קריאה 12 לאפריל
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש