סיפור עם שני נעלמים

תמר פריש הלביץ
רביעי 23 לאוקטובר, 2019 · 7 דקות קריאה

אריה חוזר מהמילואים בגולן, נוסע בכביש 90 דרומה לכיוון ירושלים, מחשב את הזמן ויודע שיש לו לפחות שלוש שעות להעביר. חם בפז’ו הישנה שלו וכל החלונות פתוחים, מוזיקה בוקעת מהרדיוטייפ. הוא לקח איתו קסטות של הגשש וקסטה אחת של שאנסונים צרפתיים. בחצי השעה הראשונה לנסיעה, עוד ניסה למצוא תחנה שאפשר לקלוט ברדיו, תוך כדי הנסיעה, סובב כפתורים, עובר ממלל בעברית למלל בערבית, תחנה אחת שידרה מוסיקה, אבל הצליל היה מלוכלך מרעשים ורחשים וברור שאי אפשר היה לשמוע ככה. אריה ויתר והכניס קסטה לפתח הרעבתן של הרדיוטייפ. כשהוא לא מאזין לגשש וחוזר על משפטים שלמים מתוך המערכונים וצוחק ביחד עם הקהל, הוא מחליף קסטה ושומע את השאנסונים. הוא אוהב שאנסונים, הם לוקחים אותו לשבילים הקטנים, החצי סלולים בדרום צרפת, לשמש הרכה, לציורי האביב של מונה, לריח משכר של בושם נשים לאוכל טוב, לילדות שלו.


השאנסונים מקפצים בדילוגי אקורדיון תוך כדי נסיעה ומשרים אוירה עליזה בפז’ו. ליד מחנה פילון אריה מבחין בחיילת שעומדת לבדה בתחנה. אין אף חיילת שפויה שתיסע עכשיו בטרמפים. עכשיו כשהאנס מהדרום מסתובב ואוסף חיילות בסוברו שלו ואח”כ במקום להגיע הביתה הן מוצאות עצמן עם כדור בראש באיזו חורשה בדרך לבאר שבע, חיילות יעדיפו לחכות לאוטובוס ולא לעלות על טרמפ. לפתע הוא רואה את היד המושטת, השיער האסוף בצמה ארוכה יורד מעבר לכתפה והוא כמעט לא מאמין למראה עיניו, עכשיו לא יצטרך לנסוע לבד.

“לאן אתה מגיע?” היא שואלת כמו שלימדו אותה. לא עולים על טרמפ כשהנהג אומר ראשון לאן הוא מגיע, לא מגלים לו ראשונה לאן את צריכה, קודם שיגיד הוא, נהלי איתו שיחה של כמה שניות כדי לתהות על קנקנו, אל תעלי על טרמפים.
מירי חושבת, כאן זה לא “הדרום” והאנס, הוא בכלל נוסע בסובארו 82 חדשה וכאן עצרה לה פז’ו מיושנת בלי מזגן כשכל החלונות שלה פתוחים. היא שמחה, טרמפ עד הבית ולמרות שחם כל כך במכונית, היא מעדיפה להתקדם איתו דרומה, מקסימום תתפוס את האוטובוס בדרך ותשאיר את הנהג להתבשל לבד. היא מכניסה את הצ’ימידן הכבד מאחורה ומתיישבת לידו. היא לובשת חצאית צבאית אפורה שקיצרה אותה יותר מדי וחולצת ירכית שלחוצה על חזה נדיב. אריה נבוך קצת מהנוכחות הנשית המתפרצת שיושבת לידו במכונית. הוא מתחיל לנסוע וחושב איך להתחיל בשיחה איתה. הוא יכול להיות האח הגדול שלה או הדוד שלה. היא עדיין מחזיקה בשארית קרטיב בטעם דובדבן שקנתה בקיוסק ליד התחנה ומכרסמת את הקרח בנגיסות מהירות. הקרטיב צובע את שפתיה בגוון אדום עז ומשווה לפניה היפות מראה של כוכבת קולנוע מוכרת רק שאריה לא מצליח לזכור את שמה. הוא מציץ אליה תוך כדי נסיעה ובסוף לא מתאפק ואומר לה, “האדום של הקרטיב מאד הולם אותך”, היא מחייכת, תודה. ושוב שתיקה מביכה.
הוא מחליף קסטה, ממוסיקת אקורדיון מדרום צרפת, לגשש . קולו הרועם של שייקה עולה ברמקולים החבוטים, אחריו קולו הצייצני של גברי, אחריהם, צחוקו המתגלגל של הקהל.
“את משרתת בפילון?”
לא, היא עונה, מישהו מהבסיס שלי לקח אותי עד לתחנה שם, אבל בדיוק פספסתי את האוטובוס לירושלים. אני לא כל כך יכולה לדבר על הבסיס שלי, היא אומרת ומשהו בקולה מזמין אותו לשאול עוד. מה, זה כזה סודי? אריה שואל, וחושב שהיא לא תענה לו ועכשיו השיחה שוב תגיע למבוי סתום. הקהל מתוך הקסטה צוחק ומוחא כפיים.

יחידת מחלל, היא אומרת בשקט. אתה יכול לשמור סוד? בטח, הוא אומר, ומנמיך את הקולות העולים מהרמקולים. אני לא יכולה לספר הרבה, אבל מדובר ביחידה שעוקבת אחרי כלי טייס מהחלל שמגיעים לשטחה של מדינת ישראל, היא אומרת ברצינות כמו קריין ברדיו, מסתבר שהם אוהבים להגיע לגולן. ומה את עושה שם? הוא שואל ספק בסקרנות וספק בפקפוק, אה, אני לא יכולה לדבר על זה. ומשתתקת.
בשבוע שעבר היה לנו מקרה מעניין, היא חוזרת לדבר, עקבנו אחרי שני “מסמדים” מסוג ASD, תשמע יש דברים ממש מרתקים שמרבית האזרחים לא יודעים עליהם, מדובר על כלי טייס מהחלל החיצון, מכוכבים מרוחקים.
אריה מרותק כולו, לא מפריעים לו הרוח החמה החודרת מהחלונות, השמש בעיניים, והעייפות. אין לו מושג מה זאת היחידה הזאת “מחלל” ומה הם “מסמדים”, אבל הוא מתעורר לגמרי, מתמלא מרץ ומאזין בקשב לכל מילה שיוצאת מפיה של החיילת.
יש לו עוד שבועיים לסיים את המילואים בגולן ונמאס לו. הוא צריך לחזור ליחסים המעיקים עם אשתו, למכולת הקטנה שלו, שהשאיר לאשתו לנהל בזמן שהוא במילואים, לעבודה השוחקת מבוקר עד ערב, לחובות והרישומים של האנשים, לזה שאף פעם לא נעים לו לנדנד להם שיחזירו חוב ואף פעם לא נעים לו לסרב לרשום, לשגרה הזאת של ארוחות ערב שותקות, לגעגועים לילד האחד שהיה להם ועכשיו איננו במחי כדור שקפץ לכביש ומכונית שפגעה בו לתמיד. והנה הילדה חיילת הזאת עם הסיפור הפנטסטי והפנים המתוקות והשפתיים הצבועות אדום קרטיב דובדבן.
כשהוא מגיע לבית שאן היא מבחינה באוטובוס לירושלים. היא רואה שהוא חונה בתחנה ליד המזנון הקטן שעצי פיקוס ענקיים מצלים עליו. אנשים עומדים מחוץ לאוטובוס, מתאווררים מהנסיעה מקרית שמונה, אוגרים כוחות להמשך הנסיעה עד ירושלים. מירי אומרת, איזה מזל, תראה, הנה האוטובוס שלי. אריה קצת מאוכזב, הוא יוצא מהמכונית שלו, ופותח את הדלת האחורית, כדי שתוציא את הצ’ימידן שלה. הוא לא שואל אם היא אולי תרצה להמשיך איתו, ברור שבאוטובוס יותר נח. המזגן פועל, והוא כנראה ישיג את אריה בעליות לכיוון ירושלים.
תודה על הטרמפ היא אומרת לו בחיוך ומקפצת כמעט כמו ילדה, צמתה מדלגת על גבה, מניפה את הצ’ימידן הכבד בקלילות מפתיעה לכיוון האוטובוס ונעלמת בתוכו.

באוטובוס היא מתיישבת ליד החלון, מביטה אל הפז’ו ואל אריה שבינתיים הספיק לקנות לעצמו משקה קר והוא לוגם אותו בשקיקה בתוך המכונית החמה. איך שוב הצליח לה, איך הצליחה לשקר בלי להניד עפעף איך הצליחה להמציא סיפור בטבעיות שכזאת, היא לא תספר לאף אחד את האמת, שהיא פקידה בבסיס התובלה המסריח מגריז ומזיעה, שהיא עושה כל יום שמונה פעמים קפה שחור למפקד שלה מיכה יזדי, שמשעמם לה ושהיא רק מחכה לשחרור בעוד חודש וחצי ואז יאללה לאזרחות, היא תהיה דיילת באלעל והיא תראה עולם. האוטובוס זז ואריה נעלם לתמיד מחייה.


אריה תקוע בעמדה באמצע הלילה האחרון למילואים, נלחם בשעמום, נלחם בעייפות, נלחם במחשבות ובחושך מסביב. תנים מייללים, דרבנים וחזירי בר מתנועעים בין השיחים שמסביב, מקימים רעש ברמיסת עשבים, נחירות, נהמות, צרחות, ג’ונגל לילי ענק רוחש מתחת למוצב. עוד שעה נותרה לשמירה ואז הוא חוזר לשק”ש. ירח של ראש חודש בצורת בננה חיוורת תלוי בשמיים, מאד חשוך אבל כיפת הכוכבים מנצנצת כמו אלפי חרוזים בוהקים רקומים על קטיפה כחולה. הוא מנסה לזהות קבוצות כוכבים בשמותיהם, העגלה הקטנה, הדובה הגדולה, הצייד, ותוהה איפה לעזאזל כוכב הצפון. הוא מביט אל צורות מוכרות בשמים ואז מחליט על כוכב שנראה לו מספיק זוהר, שהוא כוכב הצפון. העיניים שלו כבדות והוא נרדם קצת. פתאום הוא מתנער ורואה בשמים שני אורות. האורות בתנועה, יורדים אט אט לכיוונו. אריה לא שומע כל רעש מהאורות, כך שהוא חושב שהם לא יכולים להיות מסוקים, הוא גם לא חושב שהם מטאורים או כוכבים שסטו ממסלולם, הוא חושב בהתרגשות, בדיוק על זה החיילת דיברה, אלה בטח המסמגדים האלה או איך שהיא קראה להם. בטח צריך לדווח על זה. ובלי לחשוב יותר מדי הוא מדווח לחמ”ל. “הרדוף מצפונית, הרדוף מצפונית”, כן “צפונית” מה רצונך? בחמ”ל יושבים יוסי ועמי, מריצים צחוקים וחיקויים של הגשש עם החברה בסיור ועם הקשתיות. אריה מתרגש, “הרדוף, צפונית מזהה שני מסמגדים בשמים, תעבירו את המידע ליחידת מחלל, צפונית מזהה שני כלי טיס מהחלל החיצון”, הוא אומר בניגוד לכל כלל בטחון שדה, ״למי? “צפונית” התחרפנת?״ הם פורצים בצחוק ומודיעים לו שהם מיד מעבירים את המידע לנס”א. המ”פ עולה בקשר ונובח במילים קצרות פקודה שלא משתמעת לשתי פנים, חדל קשקשת ברשת! “יה אללה השתגע לגמרי האהבל הזה, עוד חטייאר שלא זוכר איך פצצות תאורה נראות.”

בבוקר הוא מזדכה על הציוד ויוצא הביתה, ליד התחנה של פילון הוא מאט, סורק בעיניו את התחנה, מחפש את החיילת הטרמפיסטית מלפני שבועיים. אם יהיה לו מזל יוכל לאסוף אותה ולספר לה מה ראה. הוא מזיע ומתרגש. בתחנה עומדים כמה חיילים ואף לא חיילת אחת ביניהם. הוא עוצר וקצת מהסס אך לבסוף שואל אם ראו כאן חיילת עם צמה ארוכה. החיילים המשועממים מסתכלים על המילואימניק הזה שצץ להם משום מקום, מניעים את ראשם ב”לא” אדיש. אחד מהם מתקרב לחלון ושואל את אריה לאן הוא מגיע, אריה אומר “ירושלים” ומוסיף, ראיתם אולי, ראיתם אותה? ומיד חושב, טוב אולי היא תפסה את האוטובוס, אולי היא בכלל נשארה בבסיס לנתח את הנתונים של מה שראה אתמול, כשלפתע אחד החיילים מגרד בראשו ואומר, אה, כן, הוא בטח מתכוון לחיילת שעלתה על הסובארו…

 



נכתב על ידי
תמר פריש הלביץ
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש