המשורר

אלפי סולומונס
חמישי 24 לאוקטובר, 2019 · 5 דקות קריאה

היה זה יום שלישי. מקסים פדוטושקין ישב ליד שולחן האוכל במטבח הצר שבביתו, שקוע ב"ירחון לאישה המהפכנית". תוך כדי אכל את ארוחת הבוקר: חמש ביצים קשות ולקינוח כוס תה עם לימון. 

מקסים איש מפלגה מסור ונאמן למהפכה. כבר בתחילת הדרך התגלו נטיותיו הליריות. כך התחמק מקסים מעבודה מפרכת בשדה ובמפעל המסמרים והקדיש את זמנו לכתיבת שירה מגויסת. יום יום ישב בדירתו הקטנה וכתב מילים על גבי מילים בעוד חבריו עובדים בפרך בבניית גן העדן הפרולטרי.

באותו בוקר לא רצה מקסים לעבוד. מצב רוחו היה עכור. לפני כחצי שנה אביו נעצר ע"י המשטרה החשאית והואשם בראקציוניזם, חתרנות, פגיעה במהפכה ועישון באוטובוס. מקסים ניסה להפעיל את קשריו כדי לשחרר את אביו אך ללא הועיל, כי מי שדאגה לכלוא אותו הייתה "הצרינה".

מקסים חשב על אביו, ולדימיר, שהיה מחסנאי בסדנת הטרקטורים. מידי ערב היה נעלם מהבית וחוזר בשעת לילה מאוחרת עם מעט ירקות ולחם. לימים, כשמקסים בגר, גילה שאביו היה סוכן של הצ'קה שהסגיר איכרים רעבים והחרים את התוצרת שלהם, אותה תוצרת שעלתה על שולחנם. 

דוקטור מרק רוסנובסקי היה רופא המפלגה במחוז. איש קטן עם פרצוף עכברי וכעוס. מרק היה נשוי למרינה, ביתו של מזכיר המפלגה במחוז. מרינה, "הצרינה" כמו שקראו לה כולם, הייתה אישה תמירה ויפה שניצלה עד תום את מעמדה. היא הייתה אימת המחוז. מעולם לא עמדה בתור ללחם, תמיד הייתה ראשונה לקבל את הטיפול הרפואי לאולקוס ממנו סבלה ואף פעם לא היססה להסגיר למשטרה את מי שהמרה את פיה. 

מקסים נכנס למרפאה. המרפאה המחוזית שכנה במבנה בטון כעור ומתקלף בשדרה המרכזית של העיר. הוא פנה לקומה השניה אל חדרו של דוקטור רוסנובסקי. בחוץ הוא שמע את הרופא גוער בקול צווחני בחבר שהיה בחדר הרופא: "תפסיק להעמיד פנים! אתה בריא, חזור מיד לעבודה". האיש יצא מהחדר. כשהבחין במקסים פרץ בבכי מעושה, הלך לאיטו ונעלם בקצה המסדרון.

מקסים, שתיעב את הרופא, נכנס לחדרו ללא חשש. הוא הרי המשורר המחוזי. "אני סובל מעצירות כבר כמה ימים וכואבת לי הבטן" אמר מקסים לרופא. "יותר מידי ביצים קשות. אני צריך משהו משלשל". "יש לי משהו שיעזור למשורר הדגול החבר מקסים ולדימירוביץ'" אמר הרופא, הוציא בקבוקון מהארון והגיש למקסים. מקסים הביט בתוית שעל הבקבוקון. "לא, זה לא יעזור לי. כבר ניסיתי אותו בעבר" אמר מקסים ביובש. "תן לי משהו חזק יותר". " זה הכי חזק שיש, החבר מקסים" אמר הרופא. "אבל אם אתה ממש צריך, יש משהו חזק מאד, משהו לאנשים עם קיבה חזקה במיוחד" אמר והוציא מארון התרופות בקבוק קטן בצבע לבן. מקסים הביט בבקבוק. היה כתוב עליו "לא לחולי אולקוס". "תודה. אני מקווה שזה יעזור לי" אמר מקסים, לקח את התרופה ויצא.

מקסים ומרינה היו מאהבים בסתר. הם נפגשו לראשונה לפני כשלוש שנים באירוע המפלגה לציון יום האישה. הרופא, מרינה, יחד עם שאר בכירי המפלגה, כיבדו את האירוע בנוכחותם. מקהלת הילדים של בית היתומים הנעימה בשירה ובמחול, ומקסים שבה את לב הקהל בהקראת שירי הלל לאישה המהפכנית החדשה שגורל האומה מונח על כתפיה. באחד השירים אף הזכיר את שמה של מרינה כאישה האידאלית החדשה. מרינה, שתאוות הכבוד שלה לא ידעה שובע, ניגשה למקסים בתום האירוע להודות לו על המחווה הלא צפויה. הם דיברו כמה דקות ומקסים הבטיח להוסיף להקריא לה משיריו ואף לכתוב לה שיר נוסף.

הם החלו להיפגש בסתר. בתחילה היה מקסים מקריא לה שירים, השירים הפכו למילות אהבה ומילות האהבה המסו את ליבה הקשה של מרינה. לאחר זמן מה החלו להיפגש בדירת מסתור במרכז העיר מידי יום שלישי בשעה חמש. 

מרינה הייתה בת אמצעית למשפחה מיוחסת במחוז. אביה היה מזכיר המפלגה ומילדות גדלה בידיעה שמגיע לה הכול. היא הייתה יפה, מפונקת ודעתנית. אי אפשר היה להשביע את רצונה. כשהייתה בת עשרים, התאהבה באיגור, בנו של פועל במפעל המסמרים. אך אביה התנגד לכך, אסר עליה להיפגש עם איגור, והיות ומרינה סירבה להפסיק להתראות עם אהוב לבה, דאג האב לשלוח אותו הרחק מזרחה למחנה לחינוך מחדש ממנו לא יחזור. 

כדי למנוע מקרים מביכים דומים בעתיד, דאג אביה לשדך אותה לדוקטור מרק רוסנובסקי, רופא המחוז, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה. ביום חתונתה בכתה מרינה ולבשה שחורים. היא נמנעה מבעלה וסירבה להביא עמו ילדים לעולם. מרינה הפכה לאישה קשה ומרת נפש. 

מיד לאחר חתונתה החלה מרינה לנהל רומנים מאחורי גבו של בעלה. הרומנים החלו תמיד בהיסחפות רגשות, המשיכו באיבוד עניין מצידה והסתיימו בהסגרה למשטרה החשאית. מרינה לא הסגירה למשטרה רק את מאהביה, אלא גם את כל מי שהעז לרמוז על בגידותיה או לערער על זכויות היתר שלקחה לעצמה.

באחד הימים, נסעה מרינה במכונית השרד שלה ברחובות העיר. כהרגלה, צעקה על הנהג על עניין של מה בכך, הנהג איבד לרגע את תשומת ליבו לנעשה בכביש, עלה על המדרכה ופגע בהולך רגל מבוגר. אנשים החלו להתגודד מסביב למכונית. היות ולא היו מכוניות רבות במחוז המכונית הזו הייתה ידועה לכולם. ההתגודדות סביב הרכב הפכה להתקהלות שיצאה משליטה. דומה שמחסום הפחד נישבר. האנשים הכו ברכב וניסו לפתוח את הדלתות כדי לעשות שפטים ביושביה. מרינה המבוהלת ציוותה על הנהג לנסוע והמכונית נמלטה מהמקום תוך שהיא פוגעת בכמה הולכי רגל נוספים. המהומות נמשכו כמה ימים ודוכאו באלימות. המבוגר שנפגע אושפז בבית החולים המקומי וטופל בידי בעלה של מרינה. 

בהוראתה של מרינה, נשלחה המשטרה החשאית להעלים את העדויות החיות מבתי החולים ובוקר אחד נעלם האיש המבוגר ולא נראה עוד. האיש היה אביו של מקסים ולא עזרו לו כל ניסיונותיו לשחרר אותו מהמאסר למרות שמקסים ניצל את קשריו וניסה להגיע לגורמים הבכירים ביותר.

כשמקסים גילה באקראי שמרינה אחראית להיעלמותו של אביו, ליבו נשבר. ואז גם הבין שהפך לבן ערובה של מרינה. הוא ידע שכשתתקרר אהבתה, הוא עצמו יושלך לכלא.

כשיצא מהמרפאה, הלך מקסים לדירת המסתור שלו ושל מרינה, כמידי יום שלישי. מרינה איחרה. זה היה סימן רע. היא מעולם לא אחרה למפגשים שלהם. לאחר שעה מרינה נכנסה אל הדירה. הוא חיבק אותה ולחש לה את מילות האהבה שכל כך אהבה לשמוע. הם נכנסו למיטה ומקסים הוציא את בקבוק היין ומזג לשניהם. "אני לא רוצה לשתות היום, כואבת לי הבטן" היא אמרה לו. "בואי, יפהפיה שלי, נשתה כוסית קטנה לחיי אהבתנו" אמר מקסים. מרינה סירבה. הם שכבו במיטה ומקסים קרא לה שיר חדש שכתב, שיר על אישה גדולה מהחיים שמצילה את האנושות. 

"אני כבר חוזרת" אמרה מרינה ויצאה מהחדר. מקסים ניצל את הרגע, הוציא את התרופה וערבב בכוסה של מרינה. "נשתה לחייך?" שאל אותה מקסים כשחזרה והם שתו לחיי גיבורות על.

כאבי הבטן שלה החלו לאחר שחזרה הביתה. תוך זמן קצר היא החלה לשלשל דם ובעלה הוזעק לקחת אותה אל בית החולים. מרינה סבלה ייסורים קשים ומתה בבית החולים בזרועות בעלה. זו היית הפעם היחידה שהחזיק בה כל כך קרוב. 

עבר חודש. מקסים ישב ליד שולחן האוכל במטבח הצר שבביתו. לידו ישב אביו. מקסים הביט באיש הרזה והכפוף שישב לצדו והתקשה לדמיין כי זהו אותו איש שהיה מחרים את מזונם של האיכרים, אותו מזון שהוא עצמו ניזון ממנו. הצייד הפך לניצוד והציידת ניצודה על ידי בנו של הניצוד. יום אחד יצודו גם אותי, חשב מקסים. "עוד כוס תה, אבא?".

 



נכתב על ידי
אלפי סולומונס
שלושה פירגונים מכותב #221, איילת
הדף נקרא 54 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש