הסיפור האסור

המהנדס
שני 28 לאוקטובר, 2019 · 20 דקות קריאה

בזמן שרכבם נע מטה, המפלס התחתון המרוחק נתפס כאוסף ריבועי מתכת שחורים ונקודות אור בצבעים משתנים. טרנזיסטורים ונורות לד, קינסלי חשבה לעצמה. היא בהתה זמן מה בנוף שנשקף אליה מחלון המונית, אט אט הרכיבים האלקטרוניים הפכו למבנים מרובעים רבי קומות, ונקודות האור לשלטי חוצות עצומים מוארי נורות נאון. 

קינסלי הביטה בחזרה על הנהג במושב הקדמי. כנהגי מוניות רבים אחרים, כפי שלמדה לזהות לאחר זמן מספיק במקצועה, הוא פיתח יכולת מיוחדת להתעלם לחלוטין מנוכחות הנוסעים ברכבו. כמו הנהג עצמו, גם קינסלי פיתחה מיומנויות אוטומטיות כאלה שהיו הכרחיות לתפקוד במקצועה, ובמקרה הזה, המיומנויות האלו הופעלו בדיוק לשם ההסקה הזאת עצמה. אם את עיתונאית גונזו בעיר הגדולה, גם אם לא תרצי בכך, תלמדי מהר מאוד לזהות-להסיק-להכליל.

מרמקולי מערכת השמע ברכב הופקו צלילים אלקטרוניים סינטטיים, מסודרים במקצבים סימטריים מלאי אנרגיה. המקצבים נשברו והתאחדו בחזרה, יוצרים מקצבים מבלבלים אחרים. ז'אנר מוסיקלי שחזר לאופנה בשנה אחרונה, קינסלי חשבה לעצמה. זה כמובן לא אמר שום דבר על טעמו של הנהג. כמו נהגי מוניות אחרים, גם זה רכש מיומנות אופיינית נוספת, אמידות לכל דבר שמישהו יחליט לשדר בתחנות הרדיו. אחרי שעות כל כך רבות של נהיגה והאזנה לתחנות השונות, לנהגי מוניות לא באמת ישנה מה ינגנו להם, הם ממליא כבר שמעו את זה קודם.

"למה הזמנת מונית עם נהג?" הוא שאל לאחר מספר דקות.

"אתה מתכוון ללמה הזמנתי מונית עם נהג במקום מונית אוטונומית?" היא פיענחה.

"בדיוק." הוא אישר.

היא נאנחה קלות בנסיון להשהות את הרצון להשיב לו באופן כנה. "אני נוסעת הרבה במוניות. לפעמים בא לי לגוון... בכל מקרה זה על חשבון העבודה." השיבה לבסוף במקום זאת.

"במה את עובדת?" הוא שאל.

"אני עיתונאית." היא ענתה והעבירה את מבטה לחלון, כדי להמנע ממבטו העוקב במראה הפנורמית.

"זה מעניין, לא חושב שהסעתי עיתונאים בעבר." הנהג התלהב. "את נוסעת עכשיו להכין כתבה או משהו כזה?".

"כן. או משהו כזה." היא ענתה בקרירות.

"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה קראתי חדשות או כתבות כלשהן." הוא המשיך למרות זאת.

"כן..." קינסלי פלטה.

"... כלומר, אני כן שומע חדשות פה ברדיו. אני מקבל עדכונים לטלפון וזה... אבל ממש לקרא כתבות. אולי ממש מזמן." הוא הוסיף.

"עיתונות זה לא בדיוק חדשות." היא אמרה מבלי להוריד את מבטה מהחלון. דרכו היא זיהתה שהם כבר במפלס התחתון ולמזלה כנראה יגיעו ליעדם בקרוב.

"אז מה זה?" הוא שאל ובקולו נשמעה סקרנות טהורה.

קינסלי נאנחה שוב. "זה יהיה ארוך אם אני אנסה להסביר." היא בחרה לענות לבסוף.

"חבל." ענה הנהג המאוכזב.

את המשך הנסיעה הם העבירו בדממה.

 

***

 

כאשר הגיעו ליעדם קינסלי שילמה לנהג והתקדמה לכיוון מבנה שהיה קטן יחסית בנוף העירוני של המפלס התחתון. אנשים רבים התקדמו בכיוונים שונים למרות השעה המאוחרת. המבנים מסביבה היו כה גבוהים, שחלקם התנוססו הרבה מעל לעננים המפויחים שצפו בשמיים האפלים. על אף המימדים של המבנים, ברקע ממרחק גדול מאוד, התנוסס מבנה אחד גדול בכמה סדרי גודל מהאחרים. את המבנה הזה היה קשה לפספס כמעט בכל נקודה בעיר. המטה המרכזי של תאגיד אל"ף האפיל על כולם, ונכח ברקע תמיד. 

המפלס התחתון איבד מזמן את יוקרתו. פעם הוא היווה את המרכז המסחרי והתעשייתי של העיר, כולם רצו להיות שם. האירועים המעניינים ביותר, מקומות הבילוי הנחשבים, תופעות התרבות העכשוויות והרלוונטיות לסיקור התרחשו שם. עם המחשבה הזאת בראש, היא הביטה על המדרכות הלא מטופחות, הצבעים הדהויים של הקירות, אסופת האנשים המגוונת שהקיפה אותה. היא הייתה מורכבת מאלה שהשתייכו אולי לאלה שייצגו את האזור בעבר, ואלה שפשוט מצאו את עצמם שם מבלי יכולת לנוע למקום אחר במפה החברתית. קינסלי איפשרה לתחושת הצרימה לשטוף אותה. זה שימושי עבור הבנת האווירה או ההקשר. גם זאת היא אחת מהמיומנויות האוטומטיות שצוברים כשעוסקים בסיקור וכתיבה.

 

קינסלי התקדמה לעבר הבניין הנמוך, הוא הכיל בסך הכל שלוש או ארבע קומות. הכניסה אליו הייתה דרך סימטא מטונפת ויחסית חשוכה. זה היה אסטטי בסטנדרטים המיוחדים של המפלס התחתון. בכניסה למבנה התנוסס שלט ועליו "המכרה".

 

***

 

באותו ערב במועדון "המכרה" היה אירוע תרבותי מהסוג הפחות מוכר בציבור הרחב. בדיוק מסוג התופעות המחתרתיות או המיוחדות אליהן קינסלי נשלחה לסקר או לחפש רעיונות לכתבות מעניינות. למשל שבוע לפני כן קינסלי ביקרה במועדון פטיש באזור אחר בעיר. זאת הייתה חוויה מהנה לפחות גם אם לא יצאה ממנה עם רעיון לכתבה מעניינת יותר מאשר על בדס"מ בעידן ההיפר וירטואלי.

קינסלי הספיקה לראות דברים הזויים רבים בשנים האחרונות. תופעות תרבותיות חריגות וקיצוניות, כאלה שלעיתים גם אם ממש ניסתה, למרות הפתיחות והליברליות הכללית שאימצה עם הזמן, פשוט לא הצליחה להבין.

דרך העבודה נחשפה לרקבון והעיוות האנושי במלוא תפארתו, אבל גם למגוון העשיר של תחומי הידע והדעות אשר המין האנושי הצליח לייצר. למרות שזה לא היה מתגמל כלכלית, חלק גדול מהזמן קינסלי באמת נהנתה מהגילוי עצמו. היא נדהמה מחדש עד כמה הרבה אפשר להמשיך ולגלות בכל מיני פינות נידחות של החברה האנושית. מגוון עצום שרוב בני האדם פשוט מסרבים אפילו ללכת ולנסות לגלות, הם העדיפו לצרוך את התרבות שלהם מאותו המקור החל משלב מאוד מוקדם, ולוותר על הגילוי והחיפוש... כי הרי ממליא כל זה היה הזוי ומטומטם.

 

באותו ערב "המכרה" אירח את ערב מספרי הסיפורים שקרה מידי חודש. קינסלי לא ידעה שדבר כזה קיים לפני כן, לא בדיוק מתופעות התרבות המרתקות שזכתה לגלות, ובאופן כללי הרעיון נשמע לה משעמם להחריד. אבל עבודה היא עבודה. לאחר שיחת טלפון קצרה היא איתרה את הבעלים של המקום, גבר חביב בחולצה פרחונית מוגזמת שענה לשם ג'ורג'יו. הוא כמובן קפץ על ההזדמנות לקבל כל טיפת יחס שהמועדון הקטן שלו היה מסוגל לקבל בתקשורת, גם זאת האיזוטרית ביותר.

 

ג'ורג'יו הוביל את קינסלי לתוך האולם, שם הם מצאו שני כיסאות פנויים סביב שולחן באזור שנמצא יחסית בקדמת הבמה. האולם היה מואר בצורה מועטה, רוב האור רוכז על הבמה עצמה, בעוד שהמאזינים ישבו בחושך יחסי, אבל עדיין היו יכולים להבחין בבירור במתרחש מסביבם.

קינסלי בחנה את הסביבה החדשה. המועדון ניסה לאמץ לעצמו סגנון מיושן מבחינה עיצובית. כל מקום אפשרי צופה בעץ בעל מרקם מלוטש ועשיר. קינסלי לא הייתה בטוחה מתי בפעם האחרונה שהתה בחדר עם כל כך הרבה ציפוי מעץ. המחשבה הובילה אותה למסקנה שאין סיכוי שמדובר בעץ אמיתי, היא הייתה בספק שהעסקים של ג'ורג'יו עד כדי כך משגשגים. 

כנגד הקיר המרוחק ניצב בר עץ מוארך מוקף כיסאות גבוהים. מאחוריו עמד ברמן בלבוש רשמי וחגיגי מהמילניום הקודם: אפודה שחורה על חולצה מכופתרת לבנה, עניבת פפיון שחורה. הוא חמוד, היא חשבה לעצמה. לאחר מכן סרקה את היושבים באולם, רובם היו מרוכזים בבמה שלפניהם, חלקם התלחששו עם חבריהם. חתכי הגילאים משתנים, כמו שגם לא הייתה דומיננטיות מוחלטת למגדר מסוים של הנוכחים. במבט חטוף היא אפילו חשה שייתכן וישנו רוב נשי. באופן כללי היא הבינה שקשה לה לקטלג את הנוכחים לקטגוריה דומיננטית אחת בראש שלה, כפי שהתרגלה לעשות. ברגע שהבינה זאת, קינסלי זיהתה בעצמה התרגשות קלה. זה יוצא דופן, בדרך מאוד מסויימת, היא חשבה.

 

לבמה עלה המספר הבא. זה היה בחור צעיר לבוש בחולצה מפוספסת ירוקה. הבחור שידר פאסיביות אוטומטית בכל הוויתו. הקהל באולם מחה כפיים בצורה מאופקת לזמן קצר ולאחר מכן איפשר לבחור להתחיל לדבר.

"נידון למוות!" הבחור זעק במפתיע.

"כבר חמישה שבועות אני חי עם המחשבה הזאת, כל הזמן לבדי איתה, כל הזמן היא מקפיאה את דמי, כל הזמן אני נמחץ תחת כובד משקלה!".

תחילה קינסלי הופתעה מהחדות והטון הלא צפויים מהבחור עם החזות הרפויה, אבל במהרה שכחה מאלה ונשאבה לתוך סיפורו.

"... נפשי הצעירה שפעה חלומות... היא השתעשעה וגוללה אותם לנגד עיני בזה אחר זה, בלי סדר וקץ, ורקמה על הבד הדק והצנוע של החיים... ".

קינסלי נעצה מבט חטוף בג'ורג'יו, וזה חייך אליה בחזרה והינהן, "כן, אני יודע." שידרה לה ההבעה שלו.

 

"עכשיו אני שבוי. גופי כבול בשלשלאות בצינוק, ורוחי שבויה בכלאה של מחשבה יחידה...".

 

קינסלי ניתקה את קשבה במיומנות ממרכז העניינים, וסרקה שוב מה שכבר בחרה להיות אחד ממושאי כתבתה העתידית: הקהל. אנשים האזינו בקשב רב למספר על הבמה. חלקם אפילו לבשו ארשת ברורה של הנאה או התעניינות. כל כך לא מובן מאליו, כאילו שמדובר בסרט ארבע מימדי או הולוגרמה של דמות בדיונית. על הבמה עמד בחור צעיר, ובסך הכל דיבר.

 

"בכל מעשי היא מלווה אותי, מחשבת התופת הזאת, צמודה אלי כמו צל בלהות מעיק...".

 

"את רואה אותו?" ג'ורג'יו לחש לקינסלי והצביע בצורה חשאית על שולחן אחר שעמד מצידה השני של הבמה.

קינסלי עקבה אחר הכיוון עליו ג'ורג'יו הורה והבחינה בגבר שישב לבד ככל כנראה, והאזין ברצינות תהומית לסיפורו של המספר בחולצה הירוקה.

"שיער שחור קצר, חולצת פולו אפורה?" היא לחשה בחזרה לוידוא הזיהוי.

"כן." ג'ורג'יו אישר.

"מה איתו?" היא שאלה.

"הוא מגיע לפה כל כמה זמן. תמיד לבד, תמיד יושב מקדימה, לפעמים רושם לעצמו דברים. יש שמועה חזקה שהוא עובד עבור אל"ף."

"אל"ף? מה הקשר?".

"אין לי מושג. זאת רק שמועה. אבל מסיבה לא ברורה מישהו החליט להמציא אותה, או שבאמת תאגיד אל"ף מביע עניין במספרי סיפורים."

"אולי הוא סתם נהנה להאזין להם" קינסלי הציעה בלחישה.

ג'ורג'יו הינהן וחייך. "כן, כמובן. למעט העניין שהשמועות הללו נובעות מהמספרים עצמם. חלק מהם טוענים שהוא ניגש אליהם אחרי ההופעה או מוצא אותם בחיים הרגילים שלהם ומציע להם לעבוד אצלם בדיוק בגלל המיומנות הזאת."

"אני לא מבינה כלום" קינסלי השיבה. "תאגיד אל"ף עוסק בעיקר בפיתוח טכנולוגי."

 

"היאדולקת אחרי ואני מתעורר בבהלה ואומר לעצמי: הא! זה רק חלום... אך עוד בטרם נפקחים עפעפי הכבדים, עוד בטרם אני רואה את מחשבת הקץ כתובה במציאות הנוראה שסביבי... ".

 

"אני לא יודע" ג'ורג'ו אמר. "אבל מסיבה לא ברורה אל"ף שולחים לפה מגייס של מספרי סיפורים. לכי תדעי למה הם צריכים אותם."

לאחר מכן ג'ורג'יו השתתק וחזר להאזין לסיפור. קינסלי הביטה שוב על הגבר בחולצת הפולו האפורה. תווי פניו היו חדים, גרמו לו להראות מעט תקיף, אבל באופן מעודן. הריכוז הגבוה שבו האזין למספר גרם להבעתו להתרכך, להקרין שליטה עצמית מודעת.

 

"... וכבר נדמה לי שקול לוחש באוזני: נידון למוות!"

 

לאחר שהבחור בחולצה הירוקה סיים את סיפורו, הקהל הגיב במחיאות כפיים אנרגטיות. במהלכן, קינסלי חשבה מה דעתה על סיפורו. הוא היה מעניין, בעיקר מבחינת הסגנון, אבל בנקודה מסוימת באמצע הוא איבד את זה, משהו הלך לאיבוד. 

 

לאחר שירד מהבמה עלו בחזרה קולות הפיטפוט של הקהל. ג'ורג'יו שלף את מכשירו הנייד והחל להקליד במהירות הודעת טקסט. קינסלי שלחה מבט חטוף בחזרה לגבר בחולצת הפולו, זה ישב עם מכשיר נייד משלו והקליד דבר מה. ייתכן שמדובר בהודעה לאשתו או חברים מהעבודה, אבל אולי גם הערות על ההופעה. היא לא יכלה לדעת.

 

לאחר מספר דקות הקהל השתתק בחזרה. "נהדר. אני שמח מאוד שבאת לבקר פה בדיוק ביום שהמספר הבא מופיע פה. זה לא קורה לעיתים קרובות כל כך" ג'ורג'יו אמר כאשר זיהה שתורו של המספר הבא עומד להגיע. 

לבמה עלה באיטיות מספר חדש. משהו בתנועה האיטית שלו היה דרמטי להפליא. דמותו הייתה שונה לחלוטין מזאת של המספר הקודם. המספר החדש, לבש חליפה מלאה בצבע ייחודי, היא הייתה שחורה בגוון סגלגל עמוק, מעוטרת בפסים סגולים דקיקים. המספר עצמו היה גבר, גילו היה כנראה בין שלושים וחמש לארבעים. את ראשו עיטר מוהוק שחור ומחודד. על פניו המגולחות משקפיים עגולים במסגרת עבה. החליפה היוקרתית, או שמא מבנה גופו האמיתי תחתיה, גרמו לדמותו להראות רחבה במיוחד. 

קינסלי ראתה כמובן תספורת מוהוק בעברה, גם במועדון הפטיש שבוע שעבר על גבי חלק מהנוכחים, זאת הייתה תספורת ששייכת למי שמנסה להזדהות עם תרבות הרחוב העתיקה יותר, אבל מעולם לא על גבר בגילו, בטח לא גבר בלבוש אלגנטי, אפילו יוקרתי. עם זאת, הבעתו ורוחבו שידרו בנוסף כוח, ייתכן אפילו כוחנות. הדיסוננס המחושב שהוא עורר, התנועה האיטית והדרמטית, הכל הרגיש נכון וטבעי, עם זאת אין ספק שהוא לא בחר להראות כך כי זה מה שהוא ראה במקרה במגזין אופנה. עוד לפני שפצה את פיו, קינסלי, וכנראה גם יתר הנוכחים בקהל, היו מרותקים אליו.

 

"בכל פעם שסיפרתי את הסיפור האסור הזה, הבנתי שוב פעם עד כמה זה חסר טעם. בכל פעם עליתי לבמה, הם ישבו שם ושתקו. חיכו שדבר מה יקרה. אני התחלתי ופתחתי במחשבה שזה פשוט מגוחך. זה מגוחך שבימינו, כאשר כל אדם מסוגל לחוות כל דבר אשר בו יחפוץ, אנשים בוחרים להמשיך לשמר את הדרכים הישנות, יש שיגידו הפרימיטביות, לחוות, להרגיש ולדמיין.

אבל הנה אנחנו כאן. למרות שזה אירוני או חסר תכלית. שוב פעם. אתם בחרתם לשבת ולהקשיב... ואני בחרתי שוב לנסות ולספר את הסיפור הזה... הסיפור האסור."

 

כצפוי העידון שבתנועתו עבר גם אל קולו. המשפטים שהרכיב הרגישו כנים ואמיתיים, והתקיפות בה דחס את חלקם גרמו להם לחלחל עמוק לתוך מישורי המחשבה. העיתויים המדויקים בהם בחר לקטע את הדיבור ולהציב במקומם פאוזה קצרה ומדודה, גרמו למשפטים שקדמו לה להדהד בתוך ראשה. ביחס לדובר הקודם, שהיה מוצלח בכל קנה מידה בכל הנוגע לסיפור עצמו, המספר הזה שלט במקצב מורכב יותר של הבעה. הוא ניגן את המילים באופן אחר. המשפטים היו רגילים, המשלב הלשוני היה דיי שגרתי, אבל התחושה... התחושה הייתה שונה.

 

"אנחנו, הכוונה כמובן לבני האדם, תמיד אהבנו את הסיפורים. אהבנו לדמיין דברים שלא באמת קרו, לאנשים שלפעמים לא באמת היו קיימים. כל כך אהבנו אותם, שאת הטובים ביותר בחרנו לשמר ולהעניק להם חיי נצח מדומיינים. חלק מהסיפורים האלו כה עתיקים שיוצריהם מתו כבר מזמן, ולעיתים אפילו נשכחו הרבה לפני שסיפורם דעך ונעלם. רומנטי, הייתי אומר. אבל זהו העניין.

העניין הוא שלאורך הדרך משהו השתבש. מישהו יכול להסיק?"

 

הוא עצר ולרגע נדמה היה שהוא באמת מצפה שמישהו יענה, בניגוד לחוקי הפורמט. המספר חייך בערמומיות.

 

"כן כן אני יודע. אתם לא תענו. הרי הסיפור הוא קפוא והקורא הוא עכשווי. אני אגלה לכל מאן דהוא שבחר להעסיק את עצמו בסיפורי.

אבל השאלה לא הייתה מקרית. שאלתי זאת כי עצם העובדה שהסיפור מגולל מפי, על הבמה, פה לפני הצופים, זאת היא בדיוק מהות הבעיה. זאת תוצאה ישירה. 

אתם מבינים... רצינו שהסיפור יהיה אמיתי. אנחנו אוהבים סיפורים שנוגעים במה שלמדנו לכנות בתור הנפש שלנו. רצינו להרגיש. להתרגש.

אז המצאנו את המשחק. ואת המוסיקה. ואת המחזות. ואז את הצילום. ואז את הקולנוע. ואז את משחקי המחשב. ואז אתם כבר יודעים לבד...הדמיון..." 

הוא הצביע על רקתו. "הכרזנו מלחמה על הדמיון רבותי. לא התכוונו. אבל זה קרה. והנה אנחנו פה. אני מדבר ואתם מקשיבים, רוצים להתרגש כמו פעם, כמו היוונים הקדמונים אולי, או בכלל אנשי המערות העתיקים. רוצים לשבת מסביב למספר, במערה הנעימה שמוגנת מפני קור הכלבים שבחוץ, ומהסכנות הנוראיות של העולם, להאזין לסיפור מופלא על הרפתקאות מדהימות והתגברות על מכשולים, של גיבורים רגילים, כמו כולנו, אבל כאלה שבסוף מנצחים."

 

קינסלי ניתקה את קשבה מהמספר והביטה על הגבר בחולצת הפולו האפורה. הבעתו הייתה כמקודם. ריכוז מזוקק.

"מי זה?" היא לחשה אל ג'ורג'יו.

תחילה ג'ורג'יו הינהן בסיפוק, ולאחר מכן לחש בחזרה "קוראים לו ראסט. לא יודע כל כך פרטים נוספים. יוצא דופן הא?" והוסיף גיחוך חרישי.

"כן... יוצא דופן" קינסלי לחשה לעצמה וחזרה להאזין לשטף דיבורו של ראסט.

 

"בכל מקרה, כל זה הייתה הקדמה. מצטער אם זה היה קודח או נשמע כמו הטפה. זאת לא הייתה הכוונה. הכוונה הייתה לגרום לכם להבין את הלך רוחי לקראת הפרק הבא. 

ישבתי לארוחה משפחתית עם אשתי היקרה ובתי הקטנה. תחילה סיפרתי להן שהייתי בערב מספרי סיפורים, שסיפרתי שוב את הסיפור האסור. הן האזינו בדממה. לאחר שסיימתי, חשתי אמיץ מספיק, וסיפרתי להן למשהו אחר, שהסתרתי מהן. סיפרתי שהייתי אצל הרופא, ושאני מאובחן כחולה סרטן סופני, ושהסיכויים לא גדולים".

הפעם ראסט עשה הפסקה ארוכה יותר אשר צרמה באוזניה של קינסלי.

 

"בתי הגיבה בצורה ... לא צפויה. היא אמרה בפשטות ילדותית ... 'לא אכפת לי אם אתה תמות' ..."

 

***

 

לאחר שהערב הסתיים קינסלי ניפרדה מג'ורג'יו והתחילה להתקדם כיתר הנוכחים אל היציאה מהמבנה. בזמן שהתקדמה אל עבר היציאה מחשבה מטרידה שבה והציקה לה. מחשבה שהייתה שם מהרגע שראסט סיים את סיפורו. קינסלי הביטה סביב, זיהתה את הדלת עליה התנוסס "עובדים בלבד", ומשכה את הידית ללא היסוס.

 

המימדים הלא גדולים של המקום קיצרו את התהליך, וקינסלי איתרה ללא בעיה את האזור שבו האומנים נחים לפני או בזמן הופעה. במסדרון שמוביל אל החדר אותו חיפשה חלפו על פניה כמה מהדוברים באותו ערב אותם הצליחה לזהות. זה חיזק בה את התחושה שהיא בכיוון הנכון. ככל שהתקרבה אל סופו של המסדרון, התגברו קולות שיחה, וברגע שהתקרבה מספיק השיחה הפכה באוזניה לויכוח. ויכוח בין שני קולות גבריים. היא האטה את קצבה, צעדה בחרישיות, בנסיון לזהות את המילים עצמן שהקולות ששמעה נשאו.

קינסלי התגנבה לסוף המסדרון, כעת הקולות היו ברורים. הוא הגניבה מבט מהיר מעבר לפינה, שהספיק כדי לזהות שבחדר מולה נותרו שני גברים: ראסט והבחור בחולצת הפולו האפורה. קינסלי חייכה לעצמה. ליבה החל לפעום במהירות. תחושת ההתרגשות הציפה אותה מחדש. אותה תחושה שהזכירה לה למה היא ממשיכה לעסוק במקצוע המיושן והלא נחוץ הזה. יש מספרי סיפורים בדיוניים או אפילו אישיים, ויש אנשים שמגלים סיפורים אמיתיים שאחרים לא רוצים שיגלו. אלה הסיפורים שקינסלי חיפשה.

 

"רוברט, אני לא רואה סיבה לחזור על עצמי." היא זיהתה את קולו של ראסט.

"אתה לא מקשיב..." נשמע קול אחר, זה של הגבר בחולצת הפולו האפורה, היא הסיקה.

"הו נראה לי שאני מקשיב יותר ממצוין. לא זה לא."

"אתה מסרב להקשיב. אם לרגע היית נותן לי הזדמנות היית משנה את דעתך. אני לא מבקש התחייבות. תן לי שלושה ימים."

"אין סיכוי."

נשמעה אנחה רגוזה. 

"למה אתה כל כך עקשן?" שאל רוברט.

"למה אתה כל כך עקשן?" שאל בחזרה ראסט.

רוברט צחק צחוק קצר ועצבני ואחריו אמר "אם היית נותן לי צ'אנס היית מבין."

השתררה דממה. קינסלי לא ידעה מה קורה. לבסוף קולו של ראסט נשמע שוב.

"יש לך עוד משהו להוסיף? המידע החדש שהצגת לי עכשיו לא מספיק, חבר. אני מצטער."

"הדבר היחיד שאתה צריך להצטער עבורו זאת ההעקשנות שלך..." אמר רוברט בטון יבש. "אתה החלטת עוד לפני שאיפשרת לעצמך לתת לי הזדמנות. זה מאוד מצער."

"אכן" אישר ראסט.

"להתראות" היא שמעה את רוברט אומר ומיד לאחר מכן צעדים מהירים.

 

קינסלי העיזה והציצה שוב מעבר לפינה. ראסט היה זרוק על גבי כיסא מול שולחן איפור. ז'קט החליפה שלו תלוי על קולב פינת החדר, והוא עצמו נותר בחולצה המכופתרת השחורה שהיה תחתיו. נראה היה שהוא שקוע עמוק במחשבותיו. המרחק הקצר אליו, כמו גם האופן שבו ישב, לא הרגישו מתאימים לדמות שהציג על הבמה, אבל זה כמובן היה צפוי, קינסלי חשבה. הרי זאת הייתה הנקודת השוואה היחידה שלה ביחס אליו.

"הממ סליחה?" היא אמרה לאחר מספר רגעים.

ראסט הרים את מבטו וזיהה אותה. "כן?" הוא שאל ונשמע עדיין טרוד.

"המממ ראיתי אותך מופיע קודם... ויש לי מספר שאלות אם לא אכפת לך."

שבריר חיוך הופיע על פניו. "באת לבקש חתימה?" הוא שאל.

"אני נראת בגיל של מי שמבקשת חתימות?"

"אוקי. אז אולי לשאול מה אני עושה מאוחר יותר?" והחיוך הקודם התחלף בחיוך הערמומי שראתה כבר קודם.

"לא..."היא ענתה לאחר שהשאלה הכתה בה.
החיוך נעלם והוא זרק את עצמו בחזרה על המשענת. 

"אני צוחק. כן, מה רצית?"

"הסיפור שסיפרת. יש בו משהו יוצא דופן." היא אמרה לאחר שחזרה לעצמה. "אני לא יודעת לומר מה בדיוק."

ראסט הינהן בדממה.

"אני קינסלי, דרך אגב."

"ראסט" הוא ענה ביובש מתנוחתו הזרוקה.

קינסלי הבינה שהוא לא בדיוק מתכנן לשתף איתה פעולה באופן אקטיבי. "תסביר לי למה התכוונת?" ניסתה לשאול.

"זה לא עובד ככה." הוא ענה.

"ברור שלא..."

"בואי נהיה ממוקדים, מותק. מה את רוצה?" אמר בקוצר רוח שהצליחה לחדור אליה.

"הבחור שדיברת איתו הרגע. הוא מאל"ף?" שאלה.

השאלה שלה היממה אותו קלות כי הבעתו לא השתנתה, אבל הוא שמר על שתיקה. הוא בהחלט יודע לשלוט בתגובותיו היא חשבה לעצמה.

"מה זה עניינך?"

"זה לא. אבל בכל זאת?"

ראסט גיחך ולאחר מכן התיישר בכיסאו. "מי את בדיוק, קינסלי? ומי אמר לך שהבחור שדיברתי איתו מאל"ף?"

"אני עיתונאית עבור 'הסרברום'. מחפשת סיפורים מעניינים."

"וזה בעינך סיפור מעניין?"

"כשהתאגיד הכי גדול בעולם משקיע מאמצים ללקק למספרי סיפורים בחורי תחת כמו זה, בזמן שתחום העיסוק שלהם... נגיד ככה, מאוד שונה מסיפורי במה.... כן זה מעניין. במיוחד כשאתה לא משתף איתם פעולה."

ראסט לא ענה, המשיך להביט בה בדממה.

"אין לך מה לומר?" היא שאלה ולפתה כיסא פנוי. היא קירבה את הכיסא והתיישבה מול ראסט.

"אני לא הולך לענות לך על השאלות האלו. מצטער. ובאופן כללי, יותר מידי אנשים שמנסים לבלבל לי את המוח בערב אחד. היה נחמד להכיר...".

קינסלי קטעה אותו "בחייך ראסט. אני לא יותר נחמדה מהרוברט הזועף ההוא? מה כבר ביקשתי. מי כבר קורא היום כתבות? הסיפור הוא בשבילי, זאת הפרנסה שלי. לא תעזור לי?" ואז היא עשתה לו עיניים. היא שנאה לעשות את זה, אבל היא למדה את עצמה לאורך השנים, ולמדה גם את הדרכים היותר מניפולטיביות להניע אחרים לשתף איתה פעולה.

ראסט בהה בה באותו מבט אטום. היא חשה שהפרצוף החמוד שלה הצליח לחדור לתוך האזורים הפרימיטיביים הגבריים של המוח שלו למרות החזות הקשיחה. הוא היה יכול להאשים בזה רק את עצמו ואת ההערה המינית המוקדמת שלו.

"לא." אמר לבסוף וניפץ לה את הציפיות המוקדמות.

קינסלי נאנחה. והחלה להתרומם מהכיסא כאשר לפתע הוא הוסיף: "לא פה." קינסלי התיישבה בחזרה וחיוך רחב על פניה.

"אבל זה לא בגלל הפרצוף החמוד שלך" הוא ניפנף עליה בעזרת אחת מאצבעותיו. "זה מורכב..." זרק בתור תירוץ מוזר ולאחר מכן מצא פיסת נייר על שולחן האיפור ושלף עט מתוך כיס פנימי בז'קט התלוי. הוא שירבט משהו על הנייר ומסר אותו אליה.

"זה רק לעיניים שלך. מקווה שיש לכם העיתונאים עדיין איזה קוד ערכי שיאפשר לי לסמוך עליך בעניין הזה..." הוא אמר.

היא זיהתה על הנייר כתובת של מקום.

"אתה יכול לסמוך עלי, ראסט." היא ענתה.

"אוקי. עכשיו בבקשה תלכי מפה אני צריך לנסות לא לאבד את השפיות שלי." ואז סובב את הכיסא אל שולחן האיפור מבלי לחכות לתשובה.

קינסלי הינהנה וסיננה "לילה טוב" שכנראה לא עניין אותו. לאחר מכן יצאה מהחדר.

 

***

 

קינסלי חיכתה במשך עשר דקות, אף מונית לא חלפה ברחוב הריק שבו עמדה. אפילו המפלס התחתון מתרוקן מאנשים בשעה מסוימת, וכעת בקושי הייתה תנועה כלשהי ברחוב. ביחד עם האנשים המשוטטים שנעלמו, גם הטמפרטורה צנחה.

"קינסלי רוז, עיתונאית ב'סרברום' " שמעה קול מוכר.

קינסלי הסתובב וזיהתה את דמותו של רוברט. הפעם הוא עמד מקרוב, והיא הצליחה לזהות פרטים נוספים בתווי פניו. בניגוד אליה הוא הגיע מוכן וכעת לבש מעיל מעל לחולצת הפולו. מאחוריו עמדו שני גברים גבוהים ורחבים כארונות בגדים, שני לוחמי מנ"ר חמושים. קינסלי רצתה לשאול מאיפה ידע את שמה או מה הוא רוצה, אבל המילים נתקעו בגרונה ברגע שהבחינה בשוטרים.

"הכל טוב יקירה? אה זה..." רוברט אמר ברגע שהסיק מה גרם לתגובתה. "הם פה בסך הכל בתור ליווי בשבילי. אל תדאגי." הוא אמר באופן שלא עורר בה טיפת אמינות בנוגע לכוונותיו.

"אנחנו מכירים?" היא שאלה.

"בואי נחסוך את המשחקים האלו, קינסלי. אני יודע שהיית עכשיו בערב מספרי סיפורים. אני יודע שדיברת עם ראסט. מאיפה אני יודע מי את לא שייך כרגע."

"ואתה מצפה ממני לשתף פעולה?" היא שמעה את עצמה אומרת. 

רוברט לא ענה על הערה זאת. "אני לא מצפה לשום דבר חוץ משיקול דעת. את נראת לי אדם עם שיקול דעת. מישהי שאפשר לדבר איתה בהגיון." 

"מה אתה רוצה?"

"את חתיכת הנייר שראסט הביא לך".

"על מה אתה מדבר?"

"בחייך..." רוברט נאנח או צחק בעצבנות, היא לא הייתה בטוחה. נראה היה שרוברט מתאפק באופן פעיל שלא להתפרץ בעצבים.

"יקירתי. שיקול דעת. את זוכרת? זה היה ממש לפני רגע."

קינסלי זרקה מבט לעבר לוחמי המנ"ר שעמדו מאחרי רוברט. שניהם הביטו עליה. מבטם מאופק, נינוח. הם רק צריכים פקודה. העניין המוזר שכעת החלה להבין, שאין שום הגיון היררכי במה שקורה. המנ"ר אינם כפופים או קשורים לאל"ף. המנ"ר הוא גוף ממשלתי, אל"ף הינו תאגיד מסחרי. המחשבות שלה נכנסו לסחרור. היא חשה את פעימות ליבה מאיצות לקצב שרק המחשבה עליו עוררה בה תחושת בחילה.

"אנא ממך" רוברט הוסיף "בבקשה תמסרי לי את חתיכת הנייר, כולנו נתפזר לבתים שלנו ונשכח שהמפגש הזה כלל קרה."

"אני מצטערת..."החלה לומר ובלעה את רוקה "אבל אין לי מושג על מה אתה מדבר."

הבעתו של רוברט השתנתה בחדות. האיפוק נעלם. עיניו ירו עליה קרני זעם שקופות.

"למה שתעשי את זה? למה שתעשי משהו כזה בשביל מישהו שאת לא מכירה?" הוא שאל בטון שקט.

לוחמי המנ"ר התחילו לנוע. אחד מהם לפת את ידית האחיזה של רובהו השלוף, השני גירד את סנטרו.

"את לא משאירה לי שום ברירה" הוא אמר.

לוחם המנ"ר עם הנשק השלוף טען אותו בחדות. צליל הנקישה הידהק בעוצמה ברחוב הריק. קינסלי הבינה מה עומד להתרחק והחלה לנוע מהר לאחור. היא החלה להסתובב במהירות כדי להתחיל נסיון בריחה חסר סיכוי, כאשר התנגשה במשהו בדיוק כאשר סיימה לבצע את הסיבוב לכיוון נתיב המילוט. הגוף בה התנגשה בדרך היה שייך לראסט. הוא עמד שם בחליפה האפלה, ועל פניו הבעה אטומה לחלוטין. מעט מתאורת הרחוב האירה על המוהוק השחור על ראשו.

"הכל בסדר, רוברט?" ראסט סינן.

רוברט לא ענה. לוחם המנ"ר עם הנשק דרוך כבר הספיק להתקדם צעד אחד בכיוונם של קינסלי וראסט.

"אני מרגיש קצת לא בנוח עם החבר שלך עם הצעצוע שלו" ראסט סינן לעברו.

קינסלי שנרגעה לרגע מסיבה לא ברורה, נלחצה שוב לאחר ההערה הזאת. זה הזכיר לה בחזרה שכמו קודם לכן, גם עכשיו לאחר ההתגרות המיותרת הזאת, אין לראסט שום יכולת מעשית להתמודד עם לוחם מנ"ר, בטח שלא שניים כאלו.

למרות התובנה שלה, רוברט הניח את זרועו על הלוחם, אשר בדממה, ובהפגנת משמעת עילאית, הוריד ופרק את הנשק באותו רגע, ללא שום הפגנת רגש מסוג כלשהו.

"אתה לוקח אחריות עליה?" רוברט שאל.

"כן. אני לוקח עליה אחריות רוברט. אתה מתחיל לחצות את הגבול, לא?"

"אתה זה שמתחיל לחצות את הגבול ראסט. אתה פשוט מסרב להפנים את זה."

"לילה טוב רבותי" ראסט אמר והניח את זרועו על קינסלי לסמן לה שהגיע זמנם ללכת.

 

הם התקדמו בכיוון ההפוך בדממה, מבלי לדבר, מבלי לסובב את מבטם לאחור. קינסלי הייתה קפואה ועייפות החלה להתפשט בכל גופה ככל שהזמן עבר. לאחר זמן מה, שאת סדר גודלו היא לא הייתה מסוגלת להעריך במדויק, הם עצרו. היא לא הכירה את האזור. הרחובות סביבם היו שוממים.

"לא יודע מה עבר לך בראש קודם, אבל עכשיו אני מקווה שאת מבינה שעדיף היה לך ללכת כשאמרתי לך ללכת בהתחלה."

הראש שלה היה מוצף בשאלות.

"מה קרה שם לעזאזל? מה הוא רוצה? למה הם לא הרגו אותנו או משהו בסגנון?"

ראסט נאנח בכבדות. "את לא מתעייפת אף פעם מלשאול שאלות, הא?"

קינסלי התאפקה שלא לענות לעקיצה. היא הייתה עייפה. היא גם הייתה מפוחדת בצורה קיצונית. מפוחדת ברמה שלא זכרה שחוותה הי פעם בעבר בחיה.

"נראה לי שעכשיו אני עמוק בתוך הסיפור הזה, לא?" שאלה לבסוף.

"כן" הוא הרים אליה בחזרה את מבטו. "עכשיו את עמוק מאוד בתוך הסיפור הזה."



נכתב על ידי
המהנדס
פירגון אחד מבת גשרית
הדף נקרא 38 פעם
רוצה להגיב? התחבר


דקונסטרוקציה, המהנדס 4 דקות קריאה
7 לנובמבר 2019
האקזיסטנציאליסט, המהנדס 24 דקות קריאה 1 לנובמבר 2019
הסיפור האסור, המהנדס 20 דקות קריאה 28 לאוקטובר 2019
הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש