הקלאש

דורי קוטאי
שלישי 29 לאוקטובר | 2 דקות קריאה

הגיע רגע הפרידה. כמו שסיכמנו- נישן לילה אחד נוסף ביחד ובבוקר אקום ואצא ללא שום הסס. הבטחנו שלא נעשה מזה סיפור גדול ואם יצוץ משהו, נתמודד, הרי אנחנו גם ככה נשארות שכנות...

קמתי עם שחר, הבטתי בך ישנה. ידעתי שאת עצובה תחת פנייך הרפויות. נח עלייך אור ירקרק וכהה מהתריס השבור. חוטים של שמש נכנסו בכפייה בין חריצי עץ ביתך ובעדינות אילמת יצאתי מהמיטה. דורכת על רצפת הפרקט שלך בצורה מחושבת כדי שלא תחרוק. הרגשתי ערנית ודרוכה. הגיעה העת.
לפני הכל- פיפי. באיפוק, כזה שאינו מעז לחרוג את שטח החרסינה הבטוחה מרעש. לא הורדתי מים אפילו, זה בטוח היה גורם לכך שתתעוררי ואז כל התכנית תשתבש ותהפוך לעוד אפיזודה דרמטית ובלתי אפשרית ושוב לא נצליח להינתק והרי גם את, כל כך ביקשת את הפרידה הזאת...

סידרתי בתיק בחטף כל מה שיכלתי למצוא שימושי לי לדרך, מגבת, חולצות, תחתונים, אזניות, את משה הויברטור, דאודורנט, מחברת שירים, שרשרת... הפרדתי קצת טבק אליי מהחפיסה המשותפת, ריזלה, מצית... שמתי על עצמי מכנס, חולצה ויצאתי.

אה שיט רגע! החזיה! החזיה... הסתובבתי במקומי והרמתי אותה זרוקה מהמיטה, שם הבטתי עלייך פעם אחרונה, עדיין ישנה ולא רואה את הקץ המתחולל בקור רוח בביתך...

מוריס הקטן התעורר בקשקוש זנב. ליטפתי אותו בעצב ואת החוטם הרטוב שלו ולחשתי אליו-"להתראות מוריקי קטן, אתגעגע אליך"
יצאתי לדרך. 

ירדתי את גרם מדרגות העץ שמובילות לבקתה הקטנה שלך. אויר הבוקר הקריר והפריך התרסק על פניי, בחובו הבטחה מרעננת למשהו חדש. אופטימיות מלבבת, חופש שובב על אלו עטו עצמם על לבי וחיממו בתקווה.
ואז... כבד עליו.

צימאון החל לרדוף את לשוני למים צלולים כמו הייתי הולכת מדבר מאתיים ימים. צעדיי הפכו אטיים וכובד נחת על ברכיי.. משהו עצר מבעדי ללכת. קפאתי במקום זמן מה עד שהרגשתי איך טיפות הטל הקרירות של השחר מתאדות בחום קיץ של עוד תחילת בוקר אדיש וחנוק. נשמתי פנימה והחוצה ומיליון מחשבות התרוצצו בראשי. סבבתי חזרה כשקול פנימי צועק עלי "טיפשה"! לא הבנתי מי מדבר אליי, אבא שלי המצדד בי להמשיך או קולה של האהבה עצמה המתחננת שאשאר ואוהב. 
עליתי חזרה, שקטה וכנועה.

פתחתי את הדלת מרימה קצת את הצירים שלא תשמיע אפילו לא ציוץ וכבר מוריס מקפץ ציפורניו על רצפת העץ בהתרגשות כמו לא התראינו שנה. הרגעתי אותו בלחש "ששש..הנה אני, הנה אני קטנצ'יק", התפשטתי ונכנסתי תחת השמיכה חזרה אל חומך. התקרבתי אלייך, נצמדתי מאחור וחיבקתי.



תגובות:


עוד דפים:

פיליפ 21 לאוקטובר 3 דקות קריאה
על מוסר של הורים, שושו
22 לספטמבר 23 דקות קריאה
בְּלֵית, רון 2 לנובמבר דקת קריאה
כל הזכויות שמורות למחבר כפרה עליו 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת