שברים

לוקאס נייט
שישי 1 לנובמבר | 5 דקות קריאה

היי. הנחתי שתגיעו לכאן מתישהו. אתם בטח שמעתם ש"קאיה לא יוצאת מהבית" ורציתם לדעת למה, נכון? אז אני אספר לכם, אבל בבקשה... בבקשה אל תפריעו לי לדבר, טוב? מאוד קשה לי לדבר על זה.

אז ככה, זוכרים את ירון? זה ההוא שממש התחיל איתי לפני כמה חודשים בל"ג בעומר הטבעוני. אז כנראה שהוא עדין דלוק עליי או משהו והוא הציע להביא לי אסיד בזול יחסית. קצת פחדתי שהוא שוב ינסה להידבק אליי, אבל בסופו של דבר הוא היה חנון יחסית וגם ממש רציתי את הטיפות האלו, אז זרמתי.

שיקרתי לו שאני רוצה כמות שתספיק לכמה פעמים. בפועל רציתי כמות שתספיק לי, לעידן ולליאורה בשביל פעם אחת. אחרי שקניתי ממנו את האסיד, התקשרתי לעידן וקבענו לנסוע עם האוטו של ההורים שלו לחוף פלמחים. היתה לנו שם פינה מבודדת שאהבנו לבלות בה.

כשהגענו לשם, אני ועידן פרשנו את המחצלת וליאורה הוציאה את כל שאר השיט שלנו מהאוטו. אחרי שסיימנו להתארגן, ליאורה ועידן שכבו מחובקים על המחצלת ודיברו. מדי פעם הם ניסו לשלוח אליי ידיים, אבל לא היה לי כוח לשיט הזה. השלישיה איתם לפני שנה היתה טעות, וחוץ מזה, הייתי עצבנית גם בלי קשר.

אתם יודעים שאני לא מתנדבת באנונימוס יותר, נכון? גם אכלתי בורקס גבינה לפני כמה זמן, אבל זה לא יוצא מהחדר הזה, כי אז בטוח יעיפו אותי מכאן. זה הקטע הדפוק עם הדירת פעילים הזו, הם נחמדים ונותנים לך לגור איתם בחינם, אבל אם אין לך כוח לצעוק "בשר זה רצח", פתאום הם לא מכירים אותך יותר. בכל מקרה, באותו יום שיצאתי איתם, איתי התחיל לצעוק עליי שזה לא בסדר שאני בקושי עושה שעות. פשוט רציתי לשכוח מזה, אז הסתובבתי והלכתי מהם, שכבתי על החול ליד, ושמתי טיפה אחת על הלשון.

בזמן שחיכיתי שמשהו יקרה, ראיתי... סליחה, אני מצטערת, קשה לי לדבר על זה. ראיתי את הדבר הזה. זו היתה חתיכת זכוכית שבורה מאיזו מראה. שיעמם לי אז לקחתי אותה והתחלתי להסתכל על עצמי. שמתי לב שמשהו בהשתקפות שלי נראה מוזר, כמו במראות המעוותות האלו, אבל לא הצלחתי להבין בדיוק מה. פתאום, אחרי שהסתכלתי חמש דקות, קלטתי את זה, להשתקפות שלי במראה לא היו קמטים כשהיא חייכה, ולי כן. קמטי החיוך האלו היו איתי מאז גיל 14, כשעברתי בבת אחת מכל הג׳אנק פוד שהורים שלי היו קונים לאנורקסיה והפנים שלי שפעם היו שמנות הפכו לרזות. עשה לי רע לחשוב על זה, אז זרקתי את הזכוכית הצידה והבטתי לשמים, מחכה לטריפ.

הטריפ התחיל סבבה, קצת צורות מוזרות בכל מקום, קצת צבעים, רגיל כזה, אבל כל הזמן ראיתי את חתיכת הזכוכית ההיא. ניסיתי להתהפך ולהסתובב ו... אני לא יודעת, איכשהו פשוט תמיד ראיתי אותה על החול בצד. הרמתי אותה כדי לזרוק אותה למים, אבל ברגע שהיא היתה ביד שלי, מצאתי את עצמי מסתכלת בה שוב.

הפעם לקח לי רגע לזהות שהבחורה שהופיעה שם היתה אני. היו לה את הפנים שלי, אבל בלי שחור מתחת לעיניים. חשבתי שזה בטח איזה אפקט מוזר מהאסיד וחייכתי. החיוך שראיתי בזכוכית לא היה החיוך שלי. אני מחייכת תמיד בפה סגור כדי להדגיש את השפתיים שלי ומביטה טיפה הצידה כדי להיראות קרה. החיוך שלי מושלם לתמונת פרופיל. החיוך שלה לא היה פוטוגני בכלל. השיניים המכוערות שלי בלטו מדי בפה שלה, והעיניים שלה התכווצו בגלל הלחיים השמנות שלי שעלו למעלה. החיוך שלה לא היה של מישהי שמודעת למראה שלה בכל רגע, הוא היה חיוך של מישהי כל כך שמחה שהיא לא שמה לב לכלום.

זה היה ממש מוזר לראות אותה משתקפת שם. בערך אני, אבל לא לגמרי. הוצאתי סיגריה והתחלתי לעשן. היא עשתה תנועות, אבל לא היתה לה סיגריה ביד. התנועות שלה גם היו גדולות מדי, כאילו היא מחקה איך שאנשים מעשנים בסרטים, כאילו היא לא עישנה אף פעם בחיים שלה. חוץ מזה, גם היה נדמה לי שהיה משהו מוזר ביד שמאל, אז הצמדתי אותה למראה והסתכלתי. היד שלה היתה נקייה, בלי פצעים. היא לא חתכה.

בשלב הזה כבר התחלתי לפחד. זאת שראיתי, הייתי חייבת לדעת אם... הסתכלתי הצידה, עידן וליאורה היו רחוקים ותקועים בטריפ משלהם, בקושי שמים לב אליי. הורדתי את המכנסיים והתחתונים והסתכלתי על השפתיים. השפתיים שלה לא היו נפוחות. כוסאמק, הבת זונה לא נתנה להם לצבוט אותה שוב ושוב בגיל 15. אני... זה דפוק שאני מספרת לכם את זה, אבל אחרי מה שהם עשו, חוץ מכשצובטים שם אני בקושי מרגישה. מכירים את זה שאתם לא נרדמים אז אתם מביאים ביד? אז אני צריכה לצבוט, כל פעם, ורואים את זה, בסדר? היא לא.

אחרי זה פשוט רציתי לשבור את הזכוכית המזדיינת הזו, אז פתחתי את התיק והתחלתי להוציא משם דברים ולהניח על החול. חיפשתי משהו קשה להרביץ לה איתו, אבל כל מה שהיה לי בתיק זה קופסא של נייר גלגול, כרטיס סטודנט שלי מלפני שנה כשעוד עשיתי את התואר, ושטר של מאה. כנראה שהייתי ממש מסטולה, כי ניסיתי לשבור את הזכוכית עם הכרטיס סטודנט. זה לא באמת הצליח, אבל כשהסתכלתי בהשתקפות, קלטתי שהכרטיס סטודנט שלה הוא מהשנה ולא משנה שעברה. זה היה מטורף, ההזייה הזו השפיעה גם על הדברים שלי. החזקתי את הזכוכית ככה שאני אראה את שאר הדברים שלי שהוצאתי. כשזה קרה... זה כבר היה יותר מדי. הנייר גלגול... הוא לא... הוא לא היה שם. במקומו היתה תמונה שלי... בעצם, שלה. היא התחבקה איתם. היא התחבקה עם ההורים שלי בתמונה. החיבוק שלה, ידעתי שהוא אמיתי, היא הרגישה שהם שם בשבילה, היתה לה משפחה.

כבר לא יכלתי יותר, התחלתי לשבור את הזכוכית עם הידיים, לא היה איכפת לי להיפצע. כנראה שצעקתי או משהו, כי אני זוכרת שעידן וליאורה תפסו אותי בכוח כדי שאני אעצור. אני גם ככה פחדתי נורא וניסיתי להעיף אותם. הצלחתי לשחרר את האחיזה של ליאורה ודפקתי מרפק לעידן. פשוט רציתי לבכות לבד, אבל כשהנחתי את הידיים על העיניים, אני חושבת שנשארו ביד ימין שברי זכוכית. הרגשתי מין דקירות קטנות כאלו שהתעלמתי מהן כי רק רציתי לבכות, אבל זה ממשיך עד עכשיו.

חוץ מהדקירות יש עוד משהו. אני... אני רואה דברים. ברגיל זה סתם מין טשטוש כזה, אבל כשאני מניחה את היד על עין שמאל זה נהיה ברור, ברור מדי. אני רואה אנשים בגירסה היותר סחית שלהם. הקטע זה שהם סחים שמחים כאלו. מכירים את זה שכשאתה נהיה מודע לכל החרא שהולך בעולם אז אתה רואה את זה בכל מקום? אז לסחים אין את זה, הם כזה חושבים שהמדינה סבבה ושהחיים הוגנים והכל בסדר. מה שבאמת מפחיד זה שאיכשהו הם באמת מצליחים לא להידפק, הם חיים את החיים הסחיים שלהם בסבבה, לא כמונו.

אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה אפילו עכשיו, כן, זה עובד. נגיד, אותך אני רואה עומד זקוף ובלי הטאבלט, בטח זה איזה אתה שלא יושב בפייסבוק כל היום. את גיא אני רואה בלי הרעידות האלו שיש לו כל הזמן מלחץ. את שירה אני רואה מחייכת עם מדים במקום איך שהיא בדרך כלל עצבנית עם חולצת "smash the israeli apartheid". רגע, חכו? למה אתם כועסים עליי? למה אתם בורחים? לא, שניה, נו, אל תשאירו אותי לבד.



10 פירגונים מאסא וולפסון, ברנש #12, בת גשרית, דור כלב, מורז ברנדיס, רומן רוגינסקי ותמר פריש הלביץ
הדף נקרא 27 פעם

תגובות:

התחבר או הרשם על מנת להגיב

היי, אני מכירה אותך מהפייסבוק! מגניב לקרוא אותך כאן (:
בת גשרית כתבה לפני 17 ימים


עוד דפים:

זכויות יוצרים הם פשע נגד התרבות 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת