דבר האמפאת

ניר
ראשון 10 לנובמבר, 2019 · 2 דקות קריאה

עשייה היא הפתרון. חוסר מעש הוא האויב.

כשאני לא עושה אני מתחיל לחשוב. כשאני חושב זה לוקח למקומות פחות מועילים.

מוזר להתייחס לזה ככה. ההנחה שלחשוב זה לא מועיל נשמעת כמו טעות.

אני מעדיף להרגיש ולא לחשוב. 

לקח לי זמן לקבל את העובדה שהשכל הוא רק חלק מכל ההוויה שלי. שהוא רק משתתף ולא שולט.

לקח לי זמן לקבל את העובדה שצריך לשים לו גבולות. לשים לו ברקסים כדי שלא ישתולל.

זה חלק שאני לא אוהב אצלי. המקומות שהשכל יכול להגיע אליהם אם לא עוצרים אותו בזמן.

להתמקד בבעייה אחת מסוימת זה בסדר גמור. אבל רק אחת בכל פעם.

אין לי בעיה לעבוד ליניארי. אתה מדליק את המכונה ומכבה בסיום. ככה אתה גם לא סוטה לכיוונים בעייתיים.

להיות עם החיישנים הרגשיים בחוץ זה גם לא להיט היסטרי. 

אנשים בסופו של דבר מחפשים עליונות עליך. שליטה בסיטואציה. נקודות תורפה אצל האדם שמולם.

מעטים האנשים מחוץ לבית שהם לא כאלה. שפשוט באו לדיאלוג.

כשהחיישנים הרגשיים בחוץ אני חשוף הרבה יותר לדברים האלה ולמה שמגיע איתם.

פחד, קנאה, טינה, רגשי נחיתות ולפעמים פשוט אכזריות ורוע צרופים. זה כמו לחטוף סטירה.

גם את החיישנים האלו צריך למתן, לדייק. אי אפשר לדלג מהתרגשות להתרגשות, מהצפה רגשית להצפה רגשית.

רוב האנשים לא יתנו לך את המרחב כדי להירגע רגע ולחזור יותר מאוזן למשחק. רובם ינצלו את הפגיעות. 

להיות פגיע מול אנשים זה כמו לדמם במים עם כרישים. הם יריחו אותך.

תמיד יש את האופציה להיכנס למצב שרידה.

השריון יורד כאילו נכנסת עכשיו לחליפה של איירון מן. מעכשיו לא רק שאתה בלתי פגיע, אתה גם חמוש.

רוב הפעולות עוברות לאוטומט. רוב התחושות מתעממות. אתה פונקציונלי. קר ומחושב וקטלני.

זה לא מצב בריא או מאוזן, אבל הוא עובד. חייתי ככה שנים.

מי שסובל הכי הרבה הוא מי שאוהב אותך באמת ולא יפגע בך לעולם. הוא לא מבין מה קורה אצלך.

למה נהיית אדיש פתאום. למה הקור הזה. אתה גם לא במצב להסביר.

כל שיקול שלא מתיישב עם הישרדות נזנח. אתה צריך להמשיך הלאה, וזהו. כל השאר לא רלוונטי.

בסופו של דבר אתה תצליח לצאת מהחליפה המשוריינת, אבל אז תהיה הרבה יותר חלש ופגיע. כמו חשופית.

החיים בלי השיריון הם חסרי רחמים, אלא אם כן אתה לומד לשים הגנות שמלוות אותך, אבל לא חוסמות אותך.

זה הרבה יותר קל ממה שזה נשמע.

זה שוב אותו מצב חמקמק. שוב איזון.

רק במים אפשר לשחות. רק בסביבה עוינת אפשר לפתח הגנות יעילות ובדוקות.

למה אני צריך את החישול הזה, את הבדיקה המתמדת הזו? כנראה שצריך. אולי זה הגשר לשלווה. לשקט האמיתי שלא בא מדממה, אלא מרגיעה.

להיות מוכן, אבל לא דרוך. להיות ברגע אבל בציפייה.

מה אני יודע מה כל זה אומר? 

אני פשוט ממשיך לנוע. ממשיך להרגיש.

מקווה לטוב.



נכתב על ידי
ניר
עירוני מלידה שהיגר לגליל לפני שנים רבות בחיפוש אחרי מזג אויר. מתמחה בחירטוט, אייקידו, הפעלת מדיחים ואבא כפרי מדופלם.
הדף נקרא 38 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש