גחלילית כחולה

אסא וולפסון
רביעי 13 לנובמבר, 2019 · 3 דקות קריאה

(נכתב לפני כעשר שנים)

פעם היו בעמק גחליליות ואדם אהב לרדוף אחריהן בחשיכה המתעבה בערבי הקיץ הארוכים ומלאי הרוחות. היה יורד בעקבותיהן אל הנהר הגדול ומנתר פנימה לבד או עם חברו דני מהגשר הגבוה, שהיה בעצם צינור גדול שהוביל מים אל היישובים האחרים בעמק. הן היו נותרות במעופן, מעולם לא הצליח לתפוס אותן. לא בקפיצה הגדולה מהגשר ולא בהנפת יד אגבית. מלבד פעם אחת. 

היא הייתה מיוחדת. זהרה בגוון כחול מתכתי. שונה מאוד מהגוונים הנפוצים. ומרגע שראה אותה מרחפת מעל כלובי היונים של פסח שכטמן, בדמדומים החגיגיים של ערב שישי, ידע אדם שהוא עומד לתפוס בה ויהי מה. ההתבוננות בה העבירה בו תחושה כל כך משונה. כאילו בטנו מזהה איזה רחש מעולם אחר, עולם שהמתין לו מעבר. ואולי לא כך, אבל משהו.

היא ריחפה בעצלתיים מעל האקוודוקט העתיק, בין הענפים מצורעי החריונים של הצפצפה הנמוכה, שענפיה נעו ברוח לוחשים סוד גדול. הוא עקף בקלות את הגדר ההרוסה, השתחל בין הענפים המאובקים וטיפס בסבלנות למעלה. האוויר היה טוב ועשיר וחופשי. מרחוק ניתן היה לשמוע את רחשי חדר האוכל רוחשים בעדינות. ציפור לילה יחידה נתנה קול חדודי ובודד.

הוא חיפש את מושא תשוקתו ומצא אותה עומדת על עלה תאנה מאובק ויבש, בתוך נפולת של ענפים. הוא התקרב לאיטו. בשקט. הרים את ידו לאט. הכחלחלה לא נראתה כעומדת לברוח על נפשה. אדם קירב את ידו וסגר. היא לא עפה, אף לא ניסתה לעשות זאת. וכף ידו עתה זהרה עמומות בצבע הכחול והמתכתי ההוא. יכול היה להרגיש את הגוף העדין בתוך אגרופו. 

הוא פתח את האגרוף וראה את הגחלילה הקטנה עומדת על כף ידו. היא לא עפה לשום מקום, והייתה לו התחושה הברורה שהיא גם לא עומדת לעוף. תחת זאת היא פשוט ישבה שם, מפיצה את האור ההוא שלה, בשקט. מבטו ריחף על צמרות עצי הדקל, על אורות הישוב, על בריכת השחייה והכביש והאזור המיוער הקרוב, ואז שב והתמקד בחברה הקטנה שלו. שוב חזרה והתעצמה בו התחושה ההיא שבאה כאילו מעולם אחר. כביכול עומדים להיפתח בפניו שערים מוזרים ומשונים מכל אשר ראה עד עתה. דברים שאליהם ייחל בכל מאודו מבלי לדעת מדוע בעצם הוא מייחל אליהם. 

התחושה המופלאה מילאה את כל גופו עוד ועוד ועוד, ועיניו נותרו דבוקות אל היצורון הקטן והזוהר ההוא. השקט סביבו הלך וגבר, והנוף סביבו נראה לפתע זר מעט. הוא תהה בפיזור נפש מסוים, מה עשוי לקרות אם ימשיך כך עוד זמן מה, ומחשבותיו פנו פתאום אל חברו דני, ואל הוריו שאולי יהיו עצובים מאוד איכשהו. ובכף ידו הצבע הכחול הולך ומתגבר ומתחיל להציג תבניות משונות לנגד עיניו. ליבו החל לפעום בקצב מהיר יותר והתחושה בתוכו גברה והפכה חזקה מכדי להיות משחק. אדם מצא עצמו נבהל. ומשתוקק. ונבהל. 

הוא רצה לקחת את הגחלילית הקטנה וללכת איתה אל רצועת היער, יכול היה לראות בדמיונו את עצמו יושב בקרחת המבודדת שהכיר ועוקב אחרי האור הכחול הזה עד מקורו. אך ככל שהוסיף לעמוד שם, כך גילה שהוא מפחד יותר ויותר. הוא חשב לקחת את הגחלילית איתו הביתה, אך ידע בדרך כלשהי שאורה יגווע שם במהרה. הוא עמד כמשותק. תוהה מה ייקרה עכשיו. 

לבסוף נפנפה הגחלילית בכנפיה הקטנות ועפה לה. אדם היה מאוכזב, אך גם מלא הקלה. עכשיו יכול היה ללכת לחדר האוכל ולאכול ארוחת ערב של שישי, ולשחק עם חבריו ברחבה הגדולה, וללכת לישון במיטתו הנהדרת. בקלות דעת ילדותית הוא פטר את הידיעה הברורה שעלתה בו אז, כי לא יסלח לעצמו על כך לעולם. 

כיום כבר אין גחליליות בעמק. 
ואדם כבר לא גר שם. 



נכתב על ידי
אסא וולפסון
שני פירגונים מדודו פלמה
הדף נקרא 35 פעם
רוצה להגיב? התחבר


הירשמו עכשיו לדף!
מבטיחים לא לשלוח ספאם במייל,
רק סיפורים ושירים.

כניסה מהווה הסכמה לתנאי השימוש