שכרון הכוח של הקונסול הכללי מֵנְדֶשׁ: ניסיון להבנת הפסיכולוגיה של הטוּב

(טיוטה)
אבשלום אליצור

החיים עוצמים את עיני המתים. עכשיו יפקחו המתים את עיני החיים.
פתגם אוקראיני

התאווה הבלתי-מרוסנת לכוח, ובעיקר לכוח לפגוע ולהטיל אימה, היא אחד המניעים ההרסניים ביותר בנפש האדם ועל כן נחקרה הרבה ע"י הפסיכולוגיה. אבל מה מתרחש בנפשו של אדם המתמכר לכוח להיטיב? מי שחקר שנים רבות את מקורותיו הנפשיים של הרוע [], טבעי שירצה גם להבין מה עושה אנשים מסוימים לטובים כל כך.

אכן, גם פושעים הם לפעמים גיבורים, והגבול בין ההרואי והפתולוגי אינו ברור כפי שהיינו רוצים. אומץ פיעם לא רק בצעיר הארמני שנקם את נקמת עמו בטלעת פשה, ובאיכר האלמוני שניסה לחסל את היטלר, אלא גם ברוצחיהם של גאנדי, קינג ורבין. אם שיפוטנו המוסרי מבדיל בין האנשים הללו, האין בידי הפסיכולוגיה לומר לנו מה ההבדל בין גילויי האומץ שלהם?

בין הבודדים שהאירו את אפלת אירופה בימי השואה מונה אתר "יד ושם" [] כמה דיפלומטים שפעלו נגד הוראות ממשלותיהם, וכמה מהם שילמו על כך מחיר כבד. כאלה היו ראול ולנברג השוודי, ששילם בחייו על התערבותו למען יהודי הונגריה, צ'יונה סוגיהארה, קונסול יפאן בליטא, שפוטר ממשרתו בשל עזרתו ליהודי המקום, והסיני פנג-שאן הו, הקונסול הכללי של סין בווינה, שננזף על האשרות שהעניק ליהודים. נספח המסחר הנאצי בקופנהאגן גיאורג דוקוויץ סיכן את חייו כשהעביר אזהרה ליהודי דנמרק על הכוונה לשלחם להשמדה. אנחל סאנס בריז, נציג ספרד בבודפשט, וסלאח א-דין אולקומן, הקונסול הכללי של טורקיה ברודוס, יצאו בלא פגע מפעולותיהם להצלת יהודים, למרות שהיו שייכים למדינות הציר. שגריר ברזיל בצרפת, לוּאִיז' מַרְטִינְז' דֶה סוֹאוּזָה דַנְטָשׁ, שחילק אף הוא אשרות בסיטונות, ניצל מעונש רק בשל היותו פנסיונר.

דיפלומטים אלה הצילו יחד כ-200,000 יהודים, חמישית המיליון. לו היו עוד כמה כמותם, היו ממדי השואה קטנים בהרבה.

על אחד מהם עברה הכוס עד תום וגם על בני-ביתו לא פסחה. שם האיש הזה אָרִישְׁטִידֶשׁ דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ דוּ אָמָרָל אִי אַבְּרַנְשֶׁשׁ (Aristides de Sousa Mendes do Amaral e Abranches). זמן רב כיסו עליו השתיקה והשכחה, וגם כיום מעטים מדי יודעים עליו ועל פעלו.

הוא נולד בכפר קָבָּנָשׁ דֶה וִירִיאָטוּ בצפון פורטוגל, בן, כפי שמעיד שמו, למשפחת אצולה. אדוק היה בדתו הקתולית, אבל התפאר כי מוצאו הוא מהאנוסים []. אביו, ז'וּזֶה, היה שופט בבית-משפט לערעורים, שנערץ על המקומיים בשל הגינותו ודאג לרווחת האסירים. האם, מָרִיָּה אַנְזֵ'לִינָה, הייתה אישה קפדנית ששלטה במשרתי הבית ביד רמה. שלושה ילדים נולדו להם, הראשון והשני תאומים. סֵזָר דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ נולד לפני חצות, ב-18 ביולי 1885, ואָרִישְׁטִידֶשׁ כשעה אחריו, ועל כן נרשם הבכור כמבוגר מתאומו ביום אחד ותמיד ראה עצמו אחראי ל"קטן." סֵזָר היה השקול והרציני בין השניים ואָרִישְׁטִידֶשׁ האופטימי והבדחן. הם היו תאומים זהים טיפוסיים, שאהבו להתלבש בצורה דומה ולעשות הכול יחד, וכמובן גם לעשות תעלולי החלפה כדי לשטות בסובבים אותם.

יחד למדו השניים משפטים באוניברסיטה העתיקה של קוּאִימְבְּרָה, ויחד סיימו בציונים כמעט זהים. כיוון שבשניהם פעם יצר הנדודים, כיאה לעם יורדי-ים (אחיהם השלישי, ז'וּזֶה פָּאוּלוּ, אכן נעשה לרב-חובל), החליטו יחד לפנות לקריירה לא משפטית אלא דיפלומטית, והתקבלו יחד לשירות החוץ של פורטוגל, מקצוע שהפריד ביניהם כשפנו איש-איש לתפקידיו בשורת מדינות בעולם, מברזיל עד יפאן, אבל נפשותיהם נשארו קשורות.

בקוּאִימְבְּרָה למד עם התאומים סטודנט צעיר מהם, אַנְטוֹנְיוּ דֶה אוּלִיבֶיְרָה סָלָזָר, שהתעתד תחילה להיות כומר, התמנה מאוחר יותר לפרופסור לכלכלה, אחר כך נבחר לשר האוצר במשטר הצבאי שהחליף את המונרכיה, ולבסוף לראש הממשלה ולמעשה הדיקטטור ששלט במדינה בעזרת ה"פּוּדֶה" (משטרת הביטחון). התאומים תמכו במשטר. אָרִישְׁטִידֶשׁ קיווה כי סָלָזָר ישיב את המלוכה לפורטוגל ויחזק את ערכי הכנסייה והמשפחה. סֵזָר כיהן במשך כשנה (1932-33) כשר החוץ בממשלה הראשונה של ה"אֶשְׁטָדוּ נוֹבוּ (המדינה החדשה)." באחת מישיבות הממשלה הביע דעה בזכות חינוך החובה וסָלָזָר התנגד לדבריו בכעס. כעבור כמה ימים צלצל הטלפון בלשכת שר החוץ. סָלָזָר דיבר. "ברצוני להודות לך על שירותך, השר." סֵזָר שאל את מנכ"ל משרדו לפשר ההודעה. הוא הודיע לך שכבר אינך שר, הסביר לו הפקיד. זו הייתה ההתנגשות הראשונה בין שליט פורטוגל לבין האחים.

אָרִישְׁטִידֶשׁ נשא את דודניתו ואהובת נעוריו ששמה היה כשם אמו, אַנְזֵ'לִינָה. "זִ'יזִ'י," אישה פשוטה, לבבית וחזקה, עתידה הייתה להתגלות כמשען איתן לבעלה בתפקיד הגדול שציפה לו. ארבעה-עשר ילדים נולדו לזוג במהלך נדודיהם בעולם. מתוך גאווה במורשתם הקפידה אַנְזֵ'לִינָה לתת לילדיה שיעורים בפורטוגזית. אחרי שירות בגויאנה הבריטית ביקש אָרִישְׁטִידֶשׁ חופשת מחלה, כנראה בשל מלאריה. אחרי החלמה של כמה חודשים בגַלִית'יַה שבספרד חזר לשירות, הפעם לזנזיבַּר, שם הרבה לנסוע בשטחי החסות הבריטיים והצליח מאוד בתפקידו. על פעולותיו לקירוב בין מדינות האזור זכה לעיטור גבוה מסולטאן זנזיבַּר, שאף שימש כסנדקו של הילד השישי, זֵ'רַלְדוּ.

בתקופה זו אירעו הסתבכויותיו הראשונות עם הממונים עליו, שהשעוהו על רקע דעותיו המלוכניות. תגובתו של אָרִישְׁטִידֶשׁ להתנכלות הייתה מתריסה: הוא תבע ממעבידיו לפנות אליו בשם האצולה המלא שלו, דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ דוּ אָמָרָל אִי אַבְּרַנְשֶׁשׁ. עד מהרה הוחזר לשירות. ב-1922, כששירת בסן-פרנסיסקו, נקלע לעימות עם בני הקהילה הפורטוגזית במקום על שסירבו לתרום למוסד צדקה, הריב גלש לתקשורת המקומית, דבר שהכעיס פעם נוספת את משרד החוץ הפורטוגזי.

בכפר הולדתו קָבָּנָשׁ בנה אחוזה מפוארת למשפחתו ההולכת וגדלה. עתה החלו להופיע גם מצוקותיו הכספיות, כפי שניתן ללמוד ממכתביו לתאומו הבכור בהם ביקש עזרה כספית בנושאים שונים, כמו פסל ענק של ישוע בחצר האחוזה. השילוב הזה של משפחה הולכת וגדלה, פזרנות ילדותית ונדיבות גורפת, עתיד להביא קשיים גוברים שילווהו בשנים הבאות.

כשהתמנה לקונסול כללי בבלגיה עברה המשפחה לגור ליד אנטוורפן, שם נולדו ילדיו השלושה-עשר, ז'וּאָאוּ פָּאוּלוּ, והארבעה-עשר, רָקֵל, בעוד שני האחים והאחות הגדולים כבר למדו באוניברסיטת אנטוורפן. הילדים זכו לכינויים כמו "הברזילאי," "הקליפורני" ו"האפריקני" על-פי מקומות לידתם. הבן לוּאִישׁ פִילִיפֶּה סיפר איך נסעו פעם לחופשה בדנמרק ברכב המשפחתי המשונה שהותקן במיוחד עבורם על-ידי חברת "פורד." שומרי הגבול הדנים, שלא ידעו מה לעשות עם הגדוד הרעשני, עיכבו אותם שעה ארוכה עד שווידאו כי המדובר אמנם במשפחה. אהבתו של דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ לילדיו התבטאה גם במורים הרבים למוסיקה וציור שהיו מגיעים מדי שבוע לבית המשפחה ללמד את הילדים. הוא עצמו, שאהב לשיר, היה משמש כזמר ומנצח בחגיגות המשפחה. הוא הרבה להצחיק את ילדיו, ולפעמים אף שלח אותם לשליחויות דיפלומטיות קטנות במקומו. לצד אלה, חונכו ילדיו לפנות אליו בפניית-הכבוד המסורתית "ווּסֶה" (אתם) במקום "טוּ (אתה)" ולנשק את ידו כל לילה לפני לכתם לישון. באנטוורפן זכה בחיבתו של המלך ליאופולד השלישי, ולמרות שהיה רק בן חמישים התמנה לראש הסגל הדיפלומטי. בתשע [עשר?] שנות מגוריהם בעיר הפך ביתו מקום אירוח לאנשי מעלה רבים שהזדמנו לבירה, ביניהם איינשטיין, ידידה של המלכה אסטריד.

המשפחה עברה לבורדו. והנה דבר מוזר אירע לשמרן ירא-השמיים. הוא התאהב. לאנדראה סִיבִּיאַל, צרפתייה עליזה כבת עשרים שהתייתמה בקטנותה, היה מזה זמן רב חלום בלתי-כמוס שעליו סיפרה לכל חברותיה: להתחתן עם קונסול. רומאן קודם עם דיפלומט אפריקני הסתיים באכזבה ועתה הייתה העלמה להוטה לנסות להגשים את חלומה שנית. היא התאהבה בדֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ, שהלך שבי אחרי יופייה העדין ושירתה הערבה, והרתה לו. הקונסול ביקש פעם מפֶּדְרוּ נוּנוּ ללכת לסרט "עם גברת אחת" – באותה טבעיות בה נהג לבקש מילדיו למלא את מקומו באירועים דיפלומאטיים באנטוורפן – רק שהפעם התברר לבן כי יצא לבילוי עם אהובת אביו.

בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. בריטניה וצרפת הכריזו עליה מלחמה, ובתגובה הלמה גרמניה בכל שכנותיה שנפלו בפניה בזו אחר זו. דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ הסיע את ילדיו לאחוזת המשפחה בפורטוגל ברכב המשפחתי, שהתהפך באמצע הדרך ללא נפגעים. אתו בבורדו נותרו עתה אַנְזֵ'לִינָה והבנים הגדולים ז'וּזֶה, עדיין ממאן להתנחם על אחיו, ופֶּדְרוּ נוּנוּ, ששב להשלים את בחינותיו.

אימה ירדה על קצהָ הדרום-מערבי של אירופה. מיליוני פליטים שנמלטו מהכיבוש מאוסטריה, פולין, צ'כוסלובקיה, בלגיה, הולנד ושאר הארצות הכבושות זרמו אל צרפת כמו אל תוך משפך ענקי והצטברו להמון מבוהל, מלוכלך ורועש שגדש את הדרכים שבאזור החוף. כאן מפתן חצי-האי האִיבֶּרי, ושם, מעבר לפירנאים, שוכנות ספרד ופורטוגל, שממשלותיהן הרודניות הן בנות-ברית להיטלר ועל כן בטוחות מפני פלישה. מי שיצליח להגיע לערי הנמל הפורטוגזיות שעל חוף האוקיאנוס האטלאנטי יוכל להפליג משם אל האמריקות ולהציל את נפשו. רבים פנו אל עיר הנמל מארסיי, משם הפליגו בים התיכון למרוקו ומשם, בעיקוף רחב, חזרו באוניות ללִיזְ'בּוֹאָ, ממנה יכלו לשוב ולצאת לאוקיאנוס. אבל צרפת הייתה הולכת ונכבשת, ואחרי פאריז נפלה גם מארסיי. עתה נותרו רק ערי הגבול המערביות שבקצה המשפך ההולך ומצטמצם.

אל בּוֹרדוֹ, העיר הגדולה שעל האוקיאנוס ליד גבול צרפת-ספרד, זרמו הפליטים בעגלות, בכלי-רכב שננטשו בצדי הדרכים ולבסוף במנוסה רגלית, דוחפים ורומסים איש את רעהו. כל אלה היו מטרה קלה למסרשמידטים של הלוּפטוַאפֶה, שהיו טסים בגובה גגות הבתים מעל השיירות, טובחים במקלעיהם בהמון הצורח בתבהלה וממלאים את הדרכים בגופות. העיר הפכה למחנה פליטים מאולתר. גילויי אנטישמיות, שמעולם לא היו, כידוע, נדירים באזור זה, החלו גואים. מקומות ההפלגה, שמחיריהם האמירו פתאום, כבר נתפסו כולם ע"י העשירים, וכך נותר רק המעבר בדרך היבשה לפורטוגל כישועתו האפשרית של ההמון. אלפי יהודים הצטופפו סביב בתי-הכנסת של בורדו, שואלים זה לזה איה מקום הקונסוליה הפורטוגזית. שם, בבית מספר ארבע-עשרה בקֶה (רציף) לואי השמונה-עשר, היו לשכת הקונסול ומעון השרד של ד"ר דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ, שטרם ידע על גודל הניסיון העומד לבוא עליו.

כשהחל הקונסול הכללי לטפל בבקשות הפליטים היו לפניו הוראות ברורות של סָלָזָר (שהיה לא רק "ראש הממשלה" אלא גם שר החוץ) ב"חוזר מס' 14" מה-13 בנובמבר 1939: אין להעניק אשרות ל"יהודים שגורשו מארצותיהם," ל"חסרי מדינה" ול"כאלה שאינם יכולים לשוב לארצות מהן באו." הייתה זו אם כן היתממות, במקרה הטוב, כששלח הקונסול בקשה לאישור ויזה לפליט יהודי מווינה עם משפחתו, ובו-בזמן נתן את האשרה למפרע. התשובה שהגיעה מלִיזְ'בּוֹאָ הייתה כמובן שלילית וכך נרשמה הפרת-המשמעת הראשונה. בפברואר היה זה רופא ספרדי ממתנגדי המשטר בארצו שנרשם להפלגה לבוליביה. שוב שלח דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ בקשה לאישור, שוב העניק מיד את האשרה כדי שהאיש לא יפסיד את ההפלגה ושוב הגיעה תשובה שלילית. כשהגיע הפליט ללִיזְ'בּוֹאָ נשלחה נזיפה לקונסוליה. לוּאִישׁ סַמְפָּיוּ, מנכ"ל משרד החוץ, הזהיר במפורש מפני "מעשיו של כבודו, המחייבים הזהרות וגינויים חוזרים ונשנים." ללא ספק הבין הקונסול את חומרת מעמדו בעיני השלטון. "אין לי בעיות עם מצפוני" כתב לאחיו, אז שגריר בוורשה.

עד סוף מאי כבר הצטופפו בגן הקונסוליה אלפי פליטים, בהם אנשי צבא, מתנגדי משטר, אקדמאים, אנשי דת וכמובן יהודים רבים הנמלטים מהכיבוש המתקרב, איש-איש וסיפור תלאותיו ואסונותיו בפיו. אָרִישְׁטִידֶשׁ ופֶּדְרוּ נוּנוּ בן העשרים החלו שולחים מאות טלגרמות ללִיזְ'בּוֹאָ ובהן פניות לאשר בקשות ויזה דחופות. כולן נענו בשתיקה. שוטרים הוצבו בפתח הקונסוליה המכותרת ובני דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ פתחו את דירתם בפני המקרים הקשים ביותר. טיפוסים שונים ומשונים, בהם ילדה בת עשר, שחלקם כבר התנהג בצורה לא לגמרי נורמלית, חלקו עתה עם הקונסול ומשפחתו המצומצמת את ביתם ומזונם. בסוף מאי ביקשה אישה פורטוגזית אשרה, שלא הצריכה רשות, אבל לבן-זוגה בן השמונה-עשרה הייתה נתינות זרה והבעיה התעוררה מחדש. הקונסול רשם את הבחור כאחיה. כשהגיע הזוג לפורטוגל התגלתה התרמית, ועוד הערה נרשמה בפנקס ההולך ומתמלא.

לנוכח שתיקת ממשלתו שיגר דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ לארצו בקשה חליפית: האם יוכל, לאור המצב, לקבל סמכויות נרחבות יותר כדי לטפל בבעיה ההומניטרית המחריפה? עכשיו לא איחרה התשובה לבוא: יואיל הקונסול הכללי לקרוא שוב את "חוזר מס' 14." במאי הגיעה לכל הקונסוליות הוראה מפורשת עוד יותר מסָלָזָר: "בשום פנים אין להעניק אשרות ללא אישור מלִיזְ'בּוֹאָ לכל מקרה לגופו." משמעות הדבר הייתה שמעתה היו כל הקונסולים הפורטוגזיים בעולם נטולי סמכויות למעשה, פקידים ותו-לא של משרד החוץ בראשות הרודן עצמו.

בתחילת יוני הכריז רודן ספרד, פרַנתִ'יסקוֹ פרַנקוֹ, על שינוי מעמד ארצו מ"ניטראלית" ל"לא-נלחמת," אות ברור של התקרבות לדיקטטורות העמיתות של היטלר ומוסוליני. זה זמן רב היה החֵנֵרַלִיסִמוֹ חייב טובה לפיהרר על שסייע לו לנצח במלחמת האזרחים. בינו לבין סָלָזָר, לעומת זאת, שררה חשדנות הדדית. הפשיסט הגדול חשש מהפשיסט הקטן שמא יחליט לקיים את הברית העתיקה שנחתמה שלוש-מאות שנה קודם לכן בין פורטוגל לבריטניה, בעוד זה האחרון פחד מפני מהלך פתאומי שבו יספח שכנו ממזרח, בהסכמת גרמניה ואיטליה, את ארצו הקטנה. שני ה"קַאוּדִיוֹס" חתמו, אם כן, על "ההסכם האִיבֶּרִי" שהבטיח אי-לוחמה וידידות בין שתי המדינות. סָלָזָר, זהיר כדרכו, גם ביקש משגרירו במדריד, פֶּדְרוּ טֵאוּטוֹנְיוּ פֵּרֶיְרָה, מאדריכלי ההסכם, לדווח לו על הלכי הרוחות בספרד. השגריר, שנודע באהדתו לנאצים, הזהיר בתשובה את אדונו כי "חלאת המשטרים הדמוקרטיים" הנוהרת לפורטוגל אינה מוצאת חן בעיני הספרדים.

פליט מפולין, הרב חיים קרוּגר, הגיע לבורדו עם אשתו וששת ילדיו. בשמעו את השם מֵנְדֶשׁ, המוכר יותר בצורתו הספרדית מֵנְדֶס או מֵנְדֶז, חשד כי מדובר ביהודי ותבע לדבר אישית עם הקונסול. עדותו, המופיעה בפורטוגזית באתר חב"ד [], רצופה ביטויים כמו "גֵוַלד," "אוי וֵיי אִיז מִיר" ו"גרוֹיסֶה מֶנש" (איש גדול). איש גבוה היה הרב, כמֵנְדֶשׁ עצמו, אך בניגוד לקונסול בריא-הבשר היה צנום וארך-זקן. האם אתה יהודי? שאל ישירות. דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ השיב בחיוך תשובה מתחמקת. הרב הציג את אשתו וילדיו. אם נישאר פה, אמר, איני יודע מה יהיה גורלנו. גם לי יש ילדים, אמר הקונסול, ואני מבין את הרגשתך. נפשו נקשרה בנפש הרב. הוא הזמינו לגור בביתו ושלח בקשה לשמונה אשרות לו ולמשפחתו. מלִיזְ'בּוֹאָ, בה כבר גבר הרוגז על עזות פני הקונסול המיתמם (בשביעי ביוני דיווחה המשטרה החשאית למשרד החוץ על עוד שלושה אזרחים פולניים שנעצרו עם אשרות בחתימתו), הגיעה תשובה ב-13 ביוני, כמובן שלילית. אל תדאג, אמר דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ. אסדר ויזות לכולכם.

עכשיו הפך המפגש בין שני האנשים לגורלי. הרב, עכשיו בן-בית, לא הסתפק בחייו וחיי בני משפחתו אלא תבע מהקונסול בשם כל בני עמו: תן אשרות לכולם כי כל מי שיישאר כאן ימות! כל הלילה, סיפר הבן סֵבַּשְׁטְיָאוּ, דיברו השניים. השיחה ערערה את שיווי משקלו של מֵנְדֶשׁ, שנראה כאילו פגעה בו פתאום מחלה קשה.

סֵזָר דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ הבן, בנו של האח התאום, ברח מפאריז ובא לבורדו. בתדהמה פילס דרך בין המון הפליטים אל בית הקונסול. איה דודי? שאל את בני הבית ונענה כי הוא סגור בחדרו.

כי בעוד מהומת הפליטים הולכת וגדלה הייתה זו השיחה עם קרוגר שהכריעה את הקונסול. הוא נפל למשכב. שלושה ימים, מהשלושה-עשר עד החמישה-עשר ביוני, שכב במיטה מנותק מהעולם, מזיע, גונח ומסרב לכל עזרה. לימים שמע ממנו סֵבַּשְׁטְיָאוּ איך בילה לילה שלם בתפילה, וכי שיערו הלבין במהלך אותם ימים. אַנְזֵ'לִינָה מילאה את מקומו וטיפלה בכל הפליטים בתוך הבית ומחוצה לו.

כשקם מחוליו פתח את דלת השגרירות והודיע לקהל: מעכשיו יקבלו כולם אשרות. לא יהיו עוד עמים, דתות וגזעים. לבני משפחתו הודיע כי כוח אלוהי ממלא אותו. בבוקר יום ראשון, ה-16 ביוני 1940, כבר פעל הכוח האלוהי במלוא עוצמתו, ולעומתו היו הוראות כל ממשלה ארצית בגדר הפרעה חסרת חשיבות. כך החל מבצע ההצלה הגדול ביותר שעשה אדם אחד בתקופת השואה. "פס-ייצור" ביורוקרטי הוקם בחצר הקונסוליה, בו שירת בפחד גלוי גם המזכיר הכללי ז'וּזֶה סֵאָבֵּרָה. דרכונים נערמו בחבילות מול שורת ה"פקידים" שכללה את שני הבנים, קרוגר ועוד כמה פליטים, זה בודק ומעביר, אלה ממלאים פרטים, זה מטביע חותמת ובסוף דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ החותם בשמו. מדי פעם היה קרוגר קם ועובר על פני התור לקחת מידי הפליטים את דרכוניהם בחבילות כדי לחסוך בזמן. אז קיצר הקונסול האריסטוקרט את שמו כדי לחסוך עוד זמן, והיה חותם בפשטות "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." כמוכה תזזית. הם ויתרו על ארוחות הצהריים והערב ועבדו עד כי לא נותר בהם כוח. לא נגבו דמי רישום והאשרות אף לא נרשמו כדין ברישומי הקונסוליה. לפליטים חסרי דרכון ניתנה האשרה על תעודת הזהות ולחסרי מסמכים – על דף נייר.

סֵאָבֵּרָה חזר והפציר בקונסול: למען אשתך וילדיך, חדל! גם הבת איזבל באה עם בעלה בדרכה מבלגיה לפורטוגל והתרתה בהוריה כי הם מסכנים את המשפחה כולה. אביה גייס אותה ואת אישה לפס הייצור ו"מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." המשיך לפזז על הדרכונים. סֵאָבֵּרָה ניסה לתת לנעשה מראית-עין של חוקיות ולהשליט סדר בהמון הסוער. פעם סגר את הדלת בפני אנשים שבאו בשעה מאוחרת מדי. "חזרו כשהדיקטטור לא יהיה פה," שמעו את הקונסול קורא אחריהם. איש הופיע בפתח הדירה בזמן ההפסקה שעשו בני הבית לאכול במטבח. כשראה את מֵנְדֶשׁ יוצא אליו נפל על ברכיו לפניו לבקש על חיי משפחתו. הייתי שגריר צרפת באחת הארצות, אמר לו, והגרמנים מחפשים אחריי.

"מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." חתם הקונסול עד חצות, ובתור הענק הנדחק בחוץ לא ניכר אף רווח. בבוקר המחרת, 17 ליוני, התחדשה העבודה בכל עוז. באותו יום הושמע ברדיו צרפת נאומו של המרשל פטן בדבר כוונתו להכריז על "שביתת נשק" בין ממשלת וישי לבין כובשיה הנאצים. קלגסי הוורמאכט הם עתה במרחק ימים אחדים, ומאחריהם, כבשאר אירופה הכבושה, יבוא הגשטאפו. גם ב-18 ביוני עבדו האנשים עד הלילה. בפתח הקונסוליה הופיע הרוזן היינריך מדגנפלד. היודע כבוד הקונסול כי יורש-העצר האוסטרי הארכידוכס אוטו מהַבּסבּוּרג, המסתתר עתה עם בני משפחתו בעיר, נמצא בראש רשימת המבוקשים על-ידי היטלר? ישוב הרוזן מאוחר יותר, באה התשובה בעוד "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." נרשם בשורת הדרכונים המתגלגלת על פס הייצור. אחרי השעה עשר בא הרוזן עם תשעה-עשר דרכונים. "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." חתם הקונסול, ואז ביקש הרוזן על חיי אוסטרים אחרים שהיו במחבוא. "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." נענה הקונסול ושליחו של בן הקיסר יצא מהבית מספר ארבע-עשרה ברחוב לואי השמונה-עשרה ובידו מאות דרכונים חתומים לבני עמו הנמלטים.

הבנים חזרו לפורטוגל לפני נפילת צרפת. בבורדו המשיכו הפליטים לצבוא על הקונסוליה עד ה-19 ביוני. אז הפציץ ה"לופטוואפה" את העיר. ההמון המבועת נס דרומה לערים טולוז, ביאריז, באיון ואנדייה שעל הגבול. מֵנְדֶשׁ כבר הורה טלפונית לראש הקונסוליה בטולוז אמיל ז'יסו להנפיק אשרות לכל דורש. האיש היה צרפתי ששימש כסגן-קונסול של כבוד, וביצע את ההוראה ללא חשש. באותו יום בו הופצצה בורדו ציווה סָלָזָר, לאור מכתב תלונה מהשגרירות הבריטית, כי עובד השגרירות בפאריז ייצא לחקור את אי-הסדרים בקונסוליה.

בתחנת המעבר אִירוּן שעל נהר בִּידֵסוֹאַה לא העזה ביקורת-הגבולות הספרדית שלא לכבד את האשרות לפורטוגל – וכי לא חִיֵּב ה"פַּקטוֹ אִיבֶּרִיקוֹ" כבוד הדדי כזה? – וכך חצו הרבבות את ספרד ברכבות מערבה. בהגיעם לגבול התרתחו הפורטוגזים על שכניהם: למה אתם נותנים להם לעבור? אם אנחנו מכבדים את ההסכם בין ארצותינו, ענו הספרדים בלגלוג, אין ספק שגם אתם צריכים לכבד אותו. וכך, על אדמת הִיספַּניַה המקוללת מזה דורות בחרם היהודים שגורשו ממנה, התרחש מחזה בל-יאומן כששתי ביורוקרטיות ערלות-לב צייתו כמי שכפאן שד לאיש אחוז דיבוק "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ...", מעניקות חיים לכל הבא בשעריהן בעוד פקידיהן מגדפים אלה את אלה בשפות מובנות לאשורן.

שקט השתרר בקונסוליה וסביבותיה. מֵנְדֶשׁ יצא בעקבות ההמון הנמלט לבַּאיוֹן. במאמץ פילס דרכו ברחובות הצפופים אל הקונסוליה הפורטוגזית בעיר-החוף הדרומית שכבר כותרה על ידי כחמשת-אלפים פליטים ועוד כעשרים אלף הצטופפו ברחובות סביבה. עובדי הקונסוליה הנצורים שברו חור בתקרה כדי לצאת. עוד אלה מדברים והנה איש דופק בכוח על הדלת ומצווה עליהם בשפתם לפתוח לו. שלום, אני ד"ר דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ, קונסול כללי של פורטוגל בצרפת, ובתוקף סמכותי אני מנהל מעתה את הקונסוליה הזאת. למה אינכם נותנים אשרות לפליטים? הקונסול הזוטר פָרִיָּה מָשָׁדוּ ענה: אני נמצא כאן כדי לציית לממונים עליי. יפה, אמר מֵנְדֶשׁ, אני ממונה עליך ועליך לציית לי. ההנחיות? פשוטות: ויזה לכל מבקש. פס ייצור חדש א-לה בורדו הוקם בקונסוליה בבַּאיוֹן מכל עובד זמין שניתן היה לגייס ו"מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." התחדש במלוא עוזו. בשלושת הימים הבאים שמעו אלפים מהעומדים בתור את שמם נקרא לבוא ולקבל את חייהם בשנית.

שכנה מודאגת באה להזהירם. הראיתם כמה אנשים מצטופפים על מדרגות העץ? אסון יקרה אם לא יוכל גרם המדרגות לשאת את כולם. הקונסול הכללי העביר את פס-הייצור אל החצר. עוד זה חותם "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." החליט מָשָׁדוּ במשרדו לטלגרף ללִיזְ'בּוֹאָ לדווח על המתרחש. ליתר ביטחון גם טלפן לפֵּרֶיְרָה במדריד, ליידע גם אותו. השגריר יצא מיד לדרכו עם שני פקידים נוספים אל מעבר הגבול ספרד-צרפת, נסיעה שרבים ישלמו עליה בחייהם.

שלושה ימים המשיך הקונסול הכללי לחתום על אשרות, במלונו, במכוניתו ואפילו ברחוב, עד שיבש הדיו בעטו. אחרי הצהריים ב-22 ביוני, יום חתימת שביתת הנשק בין גרמניה וצרפת, יצא מבַּאיוֹן לאָנדֶיֶה שעל הגבול (בתחנת גבול זו ממש, בעוד --- שנים, ייפגשו היטלר ופרַנקוֹ). צרפת כולה כבר נכנעה ואל הפליטים כלתה הרעה. טלגרמה נוספת הגיעה מלִיזְ'בּוֹאָ לאָנדֶיֶה בניסיון להשיג את הפקיד הסורר. זה כבר היה ברחובות אָנדֶיֶה עם החותמת שלקח מהקונסוליה. "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." נרשם מעתה לא רק על דרכונים אלא גם על דפי נייר ואפילו גזרי עתון, בתוספת הוראה בכתב-יד לכבד את ה"ויזה" המאולתרת. הספרדים המשיכו לעשות כן וזרם הפליטים ברכבת על פני חצי-האי לא פסק. לימים יספר מֵנְדֶשׁ בעדותו על אינספור מעשי התאבדות שנודעו לו באותם ימים בין פליטים שלא זכו לאשרות. הרב קרוגר, בהמתינו לתורו בתחנת ביקורת הגבולות באירון, היה עד למריבה בין הפליטים הנדחקים אל המעבר לפקידים הספרדים. אז הופיע איש גבוה ויפה שניגש אל השער, נפנף בניירותיו הדיפלומאטיים מול השומרים ופתח אותו במו-ידיו לרווחה. קבוצה נוספת עברה אל שטח ספרד ורצה אל תחנת הרכבת.

באותו יום, ב-22 ביוני, הגיע פֵּרֶיְרָה לאירון שבגבול ספרד ומשם בלילה לבאיון מהצד הצרפתי, שם פגש פקיד נוסף שבא מלִיזְ'בּוֹאָ, ויחד חיברו מסמך חדש המגדיר מי זכאי לוויזה. משם המשיכו לאנדייה, שם, למחרת, פגשו סוף-סוף את האיש שהיה מדלג בין שלושת ערי הגבול. חייבים לציית להוראות! צעק פֵּרֶיְרָה על מֵנְדֶשׁ. לא אם הן סותרות רגשות אנושיים, ענה מֵנְדֶשׁ. פֵּרֶיְרָה הסתכל בבגדיו הפרועים וידע מה ידווח לאדוניו. הוא הודיע לספרדים כי הקונסול הכללי אינו בקו הבריאות ולכן כל הוויזות שנתן בטלות. איש אינו יודע מה עלה בגורל אלה שפֵּרֶיְרָה ביטל את אשרותיהם ביום ההוא. לימים יכתוב הדיפלומט הזה בזיכרונותיו כמה טרח לסייע לפליטים המסכנים. למחרת, ב-24 ליוני, הורה פֵּרֶיְרָה למֵנְדֶשׁ לשוב מיד לבורדו. מֵנְדֶשׁ חש מיד לכיוון ההפוך, אל הגבול, לדאוג כי הניירות ו"מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." עליהם יכובדו. באותו יום דיווח עיתון ספרדי כי קונסול פורטוגל בצרפת יצא מדעתו. אז החל ה"משוגע" לחפש דרכים נוספות. בזכרו כי בחזרה מפורטוגל עקף את גשר אירון-אנדיה בנקודת גבול אחרת, פקד על כל הפליטים בעלי הרכב לנסוע בעקבותיו. לחיילים הספרדים בתחנה הנידחת לא היה טלפון, ושמע הקונסול פורע-החוק טרם הגיע לאוזניהם. כמה מילים אומרות-שררה לשומרי התחנה ומֵנְדֶשׁ נופף לשלום לעוד שיירה.

עד ה-26 ביוני, יום לפני הגעת הצורר, עוד נראה ברחובות אָנדֶיֶה. היטב ידע כי אינו עוד קונסול וכי עליו להתייצב מייד בארצו. הוא יתייצב, אבל רק אחרי שיחתום "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." כל עוד יש חיים שביכולתו להציל. כששב באותו יום לבורדו, שעל מוסדותיה כבר התנוסס צלב-הקרס, חיכו לו כמה טלגרמות: ב-23 ליוני הורה סָלָזָר לשלול ממנו את כל סמכויותיו. קודם לכן הוצא נגדו צו מעצר. בדירתו הריקה אירח עוד כמה פליטים ולהם נתן את המתנה האחרונה שנותרה לו: דרכונים פורטוגזיים שימנעו משלטונות וישי מלשלוח אותם למחנות המוות.

לעת ההיא, כעשרה ימים מקוּם האיש ממיטת חוליו, כבר חתם "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..." כשלושים אלף פעם, כעשרת אלפים מתוכם על אשרות ליהודים. מספר הניצולים הוא כנראה גדול בהרבה שכן הרבה מהאשרות ניתנו למשפחות שלמות [].

ערי פורטוגל התמלאו בהמוני פליטים, ביניהם מנהיגים גולים ודמויות מפורסמות. כשהגיעו בני משפחת המלוכה האוסטרית ללִיזְ'בּוֹאָ תבע היטלר את הסגרתם. סָלָזָר סירב אבל רמז לאורחיו כי אינם רצויים. ההַבּסבּוּרגים הפליגו לאמריקה (לימים יהיה זה הנסיך אוטו, מאדריכלי איחוד אירופה, שיבוא בתפקיד רשמי לפורטוגל שאחרי נפילת הדיקטטורה). הניצולים הריעו לסָלָזָר על שהציל את חייהם. הגדיל לעשות המגזין האמריקני "לייף" שהכתיר אותו בתואר "הפורטוגזי הגדול ביותר מאז אֵנרִיקֶה הנווט." ה"נדיב" קיבל בענווה את השבחים ודאג להבטיח שנתיב התחבורה שפתח מֵנְדֶשׁ יישאר פתוח כל ימות המלחמה. את נקמתו מהפקיד ששם ללעג את הוראותיו ייקח מעתה בדרכו, עד תום.

ב-18 ביולי חזר אָרִישְׁטִידֶשׁ לפורטוגל. אחוזת המשפחה בקָבָּנָשׁ דֶה וִירִיאָטוּ התמלאה בשאון הילדים, הנכד ועוד שתיים או שלוש משפחות פליטים בלגיים, שקיימו במקום בית-ספר מאולתר. פרננדה, המשרתת שחייתה עם המשפחה בבורדו, חזרה עמם לאחוזה. בפני אמה של פרננדה, שלפני שנים רבות שלחה אותה לעבוד בבית מֵנְדֶשׁ, הביע הקונסול-לשעבר את צערו על שלא יכול היה לדאוג לעתיד טוב יותר לבתה. המולת הילדים המשתובבים כיסתה את הענן שהיה רובץ על גורל משפחתם. ז'וּזֶה נעשה מטרה ללעגם של אחיו על נטיותיו הפרו-סָלָזָריות. פֶּדְרוּ נוּנוּ נראה הולך מדי פעם, לבוש מחלצות, לאחוזת הדוד סֵזָר, לחזר אחרי דודניתו כפי שעשה אביו לפניו, בעוד האחים מקניטים אותו בתעלולים כמו להשתין לתוך נעליו החדשות. במרוצת השנים התחתנו שלושה מילדי אָרִישְׁטִידֶשׁ עם ילדי סֵזָר.

באוקטובר הופיעה אנדריאה בבית-החולים בלִיזְ'בּוֹאָ כדי ללדת את ילדתו החדשה של מֵנְדֶשׁ, פרי הרומאן החשאי ביניהם. מארי-רוז נולדה ב-19 באוקטובר. בוש על בגידתו באשתו, לא הכיר מֵנְדֶשׁ בילדה והיא נשלחה לדודיה בצרפת.

בית-דין משמעתי הוקם לדון את מֵנְדֶשׁ. הוא ואַנְזֵ'לִינָה שכרו דירה בלִיזְ'בּוֹאָ כדי להיות קרובים למוסדות הממשלה. חרף היותו עורך-דין לא הורשה להגן על עצמו בשימוע. "אכן הייתה זו מטרתי," כתב בתצהירו, "להציל את כל אותם האנשים, אשר סבלם היה בל-יתואר. צו מצפוני... מעולם לא חדל להדריכני במילוי חובותיי, בידיעה מלאה של אחריותי."

האם תפס עד כמה היה כתב-האישום הרסני? לבד מההפרות הבוטות והחוזרות של כל הוראותיו של סָלָזָר, הייתה גם התלונה המוזרה של השגרירות הבריטית בבורדו [] על שמֵנְדֶשׁ דחה את הטיפול במבקשי אשרות בריטיים (שהיו זכאים לאשרות על פי הנחיית סָלָזָר) לאחר שעות העבודה ואף גבה תמורתן מחיר מופרז. לפחות פעם אחת תבע תמורת האשרה "תרומה" לקרן צדקה פורטוגזית. ניתן רק לשער עד כמה התרתח סָלָזָר, גאון האופורטוניזם ואמן ההליכה בין הטיפות, על התעלול הנוסף הזה. לא זו בלבד שהקונסול עז-הפנים הביך אותו בפני ידידיו הגרמנים כשנתן אשרות לשנואי-נפשם, ובפני בני-בריתו הספרדים כשהפך את ארצם לפרוזדור המוני, אלא שהבאיש את ריחו אף בפני הבריטים, שגם בעיניהם רצה למצוא חן. הקונסול אמור היה לדעת שמעשה זה רק יוסיף על צרותיו. "מדוע אפוא נהג כפי שנהג?" שואל מילגרם [], והשאלה נותרת ללא מענה.

בית-הדין מצא אותו "בלתי-כשיר מקצועית" והמליץ להשעותו לששה חודשים, אם כי הכיר בנסיבות מקלות לעבירותיו. זו הייתה רק האקדמה לפורענות. למנכ"ל משרד החוץ סַמְפָּיוּ היה חשבון אישי עם האח סֵזָר מֵנְדֶשׁ מהימים בהם היה האחרון שר החוץ, ועליו הוטל לאשר את גזר הדין. הוא ביטל את הנסיבות המקלות, ובהתחשב בעובדה שהקונסול היה עוד גאה במעשיו המליץ להורידו בדרגה לצד ההשעייה. עתה הועבר התיק לעיונו של הרודן. אם קרא סָלָזָר גם את תצהירו של הנאשם, הרי שזה עשה עוד כמה שגיאות: הוא פרט אמנם על נימים כמו מצוות הנצרות, כבודה של פורטוגל בעיני העולם וחוקתה האוסרת גזענות, ואף הזכיר את הסכנה שארבה לנשים מבין הפליטים ליפול קרבן ל"יצר המין החייתי של הטווטונים," אבל הוא גם כינה את הגרמנים "האויב" ושב והזכיר את רגשותיו בתור אב לשנים-עשר ילדים – לא טיעון מוצלח במיוחד באוזני רווק ערירי שהתגורר עם שתי אחיותיו, בתולות זקנות אף הן []. ואם גם שמע מה"פּוּדֵה" על פרשת האהבים של הקונסול, סלידתו רק גברה. ובעוד מֵנְדֶשׁ אהב מסעות ועמים אקזוטיים – בחצר אחוזתו התנוססו דגלי כל הארצות בהן נולדו ילדיו – סָלָזָר ממש תיעב את העולם החיצון: כשהיה בפאריז הסתפק בקריאת שמות התחנות במטרו, ואת אנגולה, החשובה במושבות האימפריה שלו, ראה רק באטלס []. סָלָזָר היה למעשה קסנופוב מוצהר שרצה לבודד את ארצו מהשפעות זרות. וכי לא פיטר כמה שנים קודם לכן את סֵזָר מֵנְדֶשׁ על שתמך בשיטת החינוך השוודית? עתה בא תאומו של זה ומציף את הארץ בזרים מכל אירופה! ואם הבחין סָלָזָר גם בפזרנותו של הקונסול, שהתלונן עתה מרה על מצוקתו הכלכלית, הייתה לו עוד סיבה לבוז לו: הוא עצמו, שר האוצר הקפדן, הפרופסור לכלכלה שלבש בגדי כומר שחורים, הטיף תמיד לחסכנות. וכך, כהוגש פסק-הדין לאישורו, הנחית את המהלומה האחרונה: בעוד סַמְפָּיוּ ניסה לפחות להציל את פרנסתו של מֵנְדֶשׁ לצד הורדתו בדרגה, הורה סָלָזָר כי בתום ההשעיה יפוטר מֵנְדֶשׁ ללא גמלאות. גם רישיונו כעורך-דין נפסל.

מֵנְדֶשׁ ההמום ערער בנובמבר, לשוא. אבל ממש באותו חודש, כאילו עדיין לא קלט את חומרת מצבו, חתם יחד עם הבנים אָרִישְׁטִידֶשׁ, ז'וּזֶה, זֵ'רַלְדוּ ופֶּדְרוּ-נוּנוּ על עצומה למען דמוקרטיה בפורטוגל. בתגובה זומנו כולם לחקירה במשטרה. מעתה היו מוסדות החינוך חסומים בפני הבנים.

הקהילה היהודית בלִיזְ'בּוֹאָ קבעה לו קצבה חודשית. יחד עם פליטים אחרים הופיע הקונסול ומשפחתו בבית-התמחוי שהקימה סוכנות הסיוע היהודית היא"ס. האיש שאהב לעמוד ליד תנור הלחם בקָבָּנָשׁ דֶה וִירִיאָטוּ ולהאכיל את ילדי הכפר מצא עצמו עומד בתור לצד הדלפונים שרק אתמול התקהלו בפתח הקונסוליה שלו. יצחק ביטון, נער שעזר לדודתו במטבח, שמע איש הדור-לבוש מדבר עם אשתו וילדיו בפורטוגזית מושלמת והעיר לו כי יש חדר מיוחד לפורטוגזים ליד חדר הפליטים. "כאן כולנו פליטים," חייך מֵנְדֶשׁ.

באחוזה המשפחתית עמוסת המשכנתאות, שאחזקתה נעשתה קשה מיום ליום, התמסר מֵנְדֶשׁ לחינוך ילדיו, אותם לימד מתמטיקה, היסטוריה ושאר מקצועות בית-הספר. הוא עקב בתקווה אחרי התקדמות בעלות הברית. הבנים קרלוס וסֵבַּשְׁטְיָאוּ, שהיו בעלי אזרחות אמריקנית, הצטרפו לכוחות ארה"ב. סֵבַּשְׁטְיָאוּ השתתף בצניחה בנורמנדי, לא הרחק מהעיירה אַוְרָאנשֶה שנתנה לאחד מאבותיו את שם האצולה השני של משפחתו.

שבועות אחדים לפני תום המלחמה פקד השבץ את מֵנְדֶשׁ והותירו משותק חלקית ברגל ויד ימין. לוּאִישׁ פִילִיפֶּה נעשה מזכירו והאח הרחמן שלו.

סֵזָר מֵנְדֶשׁ, עתה שגריר במקסיקו, ניסה לסייע. גם הוא חשב שיוכל להועיל בהזכרת אהבתו לאחיו בפני סָלָזָר, והגדיל לעשות כשהזכיר את הקטע בנאומו של הרודן בו התפאר בעזרה שניתנה לפליטים. עד מהרה איבד את משרתו לחמש שנים.

ב-1948 פקד אירוע מוחי את אַנְזֵ'לִינָה והיא לא שבה להכרתה. בהיעדר טיפול רפואי השכיבוה בעלה ובניה במיטה בדירת מרתף טחובה. בבית נשבה רוח פרצים כי כמה דלתות נעקרו בחורף לשמש להסקה. כעבור ששה חודשים נפטרה. עתה קרא מֵנְדֶשׁ לאנדריאה ונישא לה. הוא שיכנע את לוּאִישׁ פִילִיפֶּה להגר לקנדה. כמה פליטים הציעו עזרה כספית למושיעם אך זה סירב בתוקף. ההיא"ס סייע לילדים, שלא יכלו לעבוד או ללמוד בארצם, לצאת מפורטוגל ולהשתקע בבלגיה, אפריקה, קנדה וארה"ב. מילדיו ביקש רק זאת: עשו שיידע העולם כי פעלתי נגד משטר שפסע בעקבות היטלר ומוסוליני []. סֵבַּשְׁטְיָאוּ שלח לו מארה"ב את כתב-היד של ספר ושמו "בריחה דרך הגיהינום" שכתב על מעשי אביו. הכל קרה, אישר אָרִישְׁטִידֶשׁ.

את שנותיו האחרונות בילה עם אנדריאה, שהייתה בזבזנית אף יותר ממנו והחמירה את מצבו הכספי. פעמים אחדות נסעו לצרפת לבקר את בתם מארי-רוז ואף ניסו לשכנעה לבוא לגור אתם. הילדה, שאהבה את אביה אבל פחות את אמה, העדיפה להישאר עם דודיה. מֵנְדֶשׁ התקשה בכתיבה. אנדריאה כתבה את מכתביו והוא חתם עליהם.

כ-1954, והוא בן ששים ותשע, נפטר משבץ נוסף ודלקת ריאות שבאה בעקבותיו. "הוא מת במקום בו נולד," קוננה פרננדה, "רק שהוא נולד בארמון ומת עני. היה זה כאילו נרצח ישוע בשנית."

זיק אנושיות הבליח מלשכת הנבל בארמון סַאוּ-בֶּנטוּ: כרטיס ביקור הגיע לסֵזָר ועליו "תנחומיי." סֵזָר חי רק מעט יותר משנה אחרי אחיו.

פסל גדול של ישוע שהקים מֵנְדֶשׁ נותר ליד הבית המתפורר בקָבָּנָשׁ דֶה וִירִיאָטוּ, כתזכורת לדבריו "מוטב שאעמוד עם אלוהים נגד האדם משאעמוד עם האדם נגד אלוהים."

כמיליון איש עברו במהלך המלחמה על פני אִיבֶּריה בנתיב שפתח הקונסול והרודן לא העז לסגור.

ב-1967 העניקה ישראל למֵנְדֶשׁ את תואר "חסיד אומות העולם." פורטוגל המשיכה להשתיק את זכרו כל עוד היו בשלטון סָלָזָר וממשיכו, מַרְסֵלוּ קָאֵטָנוּ. רק ב-1976, שנתיים אחרי הפלת הפשיזם, אישר ראש-הממשלה מַריוּ סוּאַרֶשׁ מתן אות כבוד למֵנְדֶשׁ. ב-1987 ביקש סוּאַרֶשׁ, והוא עתה נשיא פורטוגל, את סליחת בני המשפחה וכעבור שנה הצביע הפרלמנט הפורטוגזי פה אחד בעד החזרת הדיפלומט המת לשירות החוץ. באותה שנה העניקה לו ישראל אזרחות כבוד. ב-1995 ערך סוארש קבלת פנים רשמית לבני המשפחה, אבל ראש הממשלה, קָבָקוּ סִילְוָה, הצהיר ללא בושה בפני פֶּדְרוּ נוּנוּ כי אילו עשה אביו את אשר עשה כיום, היה נענש באותה מידה []. משפחת מנדש זכתה לפיצויים. לא מרצונה הטוב החזירה פורטוגל את כבוד בנה הנשכח אלא בעיקר תחת לחץ חזק מארה"ב אותו הובילו בעיקר פליטים יהודים, קרן ראול ואלנברג, חברי קונגרס ממוצא פורטוגזי, וילדי מֵנְדֶשׁ. מארי-רוז קראה בעיתונים על אביה ומיהרה להתאחד עם אחיה ואחיותיה.

פֶּדְרוּ נוּנוּ מֵנְדֶשׁ נפטר ביוני 2005. מילדי אָרִישְׁטִידֶשׁ נותרו סֵבַּשְׁטְיָאוּ, טרזינה, ז'וּאָאוּ פָּאוּלוּ ומרי-רוז. כמה מהעוסקים בשימור מורשת מֵנְדֶשׁ הם נכדיהם המשותפים של התאומים.

ב. כיוונים בספרות הפסיכואנליטית

בהשוואה עם הספרות הפסיכואנליטית הענפה העוסקת בפושעים ונבלים מההיסטוריה העתיקה והחדשה, רק עבודות מעטות ניסו להבין מה התחולל בנפשם של הגיבורים עושי-הטוב. רק עצות מעטות, אם כן, נוכל לקבל מהפסיכואנליזה כדי להבין את האיש שלנו.

אריקסון [] ניסה להתחקות אחר שורשי פילוסופיית אי-האלימות של גאנדי בחוויות ילדותו ונערותו. הלילה שבו העדיף מוהאנדס בן השש-עשרה לבלות עם כלתו הצעירה במקום לסעוד את אביו הגוסס נתפס בעיני אריקסון כפצע פעור בנפשו של גאנדי, שהרבה ממעשיו כמנהיג יכולים להיחשב כמאמצי תיקון לחטא נערותו. ביוגרף לא פחות חודר מאריקסון היה גאנדי עצמו, שבאוטוביוגרפיה שלו "נפתוליי עם האמת" (---, יצא לאור מחדש בשם --- ---) תיאר בכנות פסיכולוגית חודרת את חייו ואת התפתחותו הרוחנית. גאנדי הצעיר הכה את אשתו ובייש אותה כשלא עשתה את רצונו. לימים סיפר כי ההשלמה הכנועה בה ספגה קסטורבא את ההתעללות היא שלימדה אותו את סוד אי-האלימות. כנות זו, למרבה הצער, כשלה בצורה טראגית בכל הקשור לבנו הבכור, של גאנדי, הרילאל, אליו התכחש אחרי שהמיר את דתו ולא הזכירו אפילו במילה בסיפור חייו. כל אלה מצטרפים לתמונה מוכרת: הגיבור, המופיע כמושיע בחייהם של רבים, נושא רגש אשמה כבד על מה שעיווה ביחסיו עם הקרובים לו.

פנטאזיית התיקון עומד גם במרכז ניסיונו של סטור [] להבין את סוד כוחו של צ'רצ'יל מול היטלר. צ'רצ'יל סבל כל חייו מהתקפי דיכאון חמורים, ובהתחשב בהזנחה הפושעת בה נהגו בו הוריו בוודאי היה גורלו נחתם כחולה-נפש לולא אומנתו המסורה שניסתה למלא את החסר. סטור, כפרויד, חושד כי ביסוד הדיכאון חבוי זעם קשה שאינו מעז לבוא לידי ביטוי כלפי אנשים שהחולה מאמין כי הוא רק אוהב אותם. לכן, מציע סטור, כשעמד צ'רצ'יל מול הרשע הממשי של היטלר, יכול היה לכוון אליו את כל זעמו ולהישבע לסלקו מן העולם ללא כל מוסר כליות, שהרי עתה היה הזעם הזה מוצדק מבחינה מוסרית. תקופות אלה העניקו לנפשו של צ'רצ'יל הקלה עצומה מדיכאונו וגייסו את האומץ, הנחישות והכריזמה שנדרשו לו כדי להנהיג את ברטניה עד לניצחון.

אבל אם פנטאזיית התיקון מניעה אנשים למעשים כבירים, היא יכולה להסביר את האומץ שלהם אבל לא את היותם אנשים טובים. עבודתו של קוהוט [] שהוזכרה בפתח מאמר זה עוסקת בפסיכולוגיה של האומץ, כשהגיבורים המשמשים לניתוח הם --- שול ואחותו סופי, הסטודנטים שהנהיגו את מחתרת "הוורד הלבן" נגד המשטר הנאצי, ופרנץ ייגרשטטר, האיכר האוסטרי האלמוני שניסה להרוג את היטלר.

המהפכה שחולל קוהוט ב\פסיכואנליזה סובבת סביב מושג הנרקיסיזם, נטייה נפשית שפרויד ראה בה בעיקר תופעה נסגנית בעוד קוהוט סבר שמידה מסוימת שלה חיונית לבריאות הנפשית. הנרקיסיזם עומד גם ביסוד התופעה שלפנינו. אין ספק שהגיבור, אפילו אם הוא בודד וזוכה לגינוי במקום להערצה, שואב סיפוק נרקיסיסטי אדיר מהיותו קדוש מעונה.

אבל בנקודה זו עולה מתוך הפסיכואנליזה עצמה הבדל ברור, תיאורטי וערכי גם יחד, בין שני התחומים. מהתיאוריה משתמע כי יש לחפש פתולוגיה נפשית בחייו של נבל, אבל לא בהכרח בחייו של אדם מלא אהבה וחמלה. ההבחנה הזאת עשויה להישמע צדקנית במבט ראשון, כאילו מגייסים אנו תיאוריה להצדקת שיפוטנו המוסרי. אבל הפסיכואנליזה באמת עושה הבחנה כזאת: כבר פרויד [] הגדיר נורמאליות כ"יכולת לאהוב ולעבוד." הוא סבר [] כי השנאה בנפש התינוק קודמת לאהבה, בשל היות הראשונה מופיעה מוקדם יותר כנגד כל איום בעוד השנייה דורשת יציבות גדולה יותר של ה"אני." בלי קשר לנכונות טענה זו, גם ממנה משתמע שהאהבה היא הצורך הבוגר יותר. קוהוט

אטווד וסטורולוו

המרפא הפצוע

שאלות

כפועלו, גם קורותיו של האיש לא היו רגילים, ונשאלת השאלה אם לא ניתן למצוא קשרים בין שני היבטים אלה של חייו. ברור שפראלון, הביוגרף האוהב, יודע על מֵנְדֶשׁ יותר ממה שהוא מוכן לספר

ילדות

מאחוזת המשפחה בקבאנס דה ויריאטו מתנשאת ראשונה דמותו של האב, השופט ז'וּזֶה דֶה סוֹאוּזָה מֵנְדֶשׁ, כמי שבוודאי השפיע מאוד על התפתחות בנו. הסיפורים מתארים אותו כאיש ישר מאוד שסירב לשוחד, הדגשה שממנה משתמע שמעשים כאלה נחשבו למקובלים באותם ימים. הוא דאג לרווחת האסירים, אותם אנשים שאותם שלח הוא עצמו לכלא

פחות נעימה היא דמותה של האם אַנְזֵ'לִינָה. אנו שומעים כי המשרתות פחדו להינשא ולהקים משפחות פן תפטר אותן.

תאומוּת

פרט אחד מזדקר מיד מסיפור חייו: הוא היה אחד מתאומים זהים. את עוצמת הקשר בין שני אחים כאלה לא יוכל, מן הסתם, להבין שום אדם שלא חווה אותה בעצמו. למרבה הצער, השתלטות הפסיכיאטריה הביולוגית על הפסיכולוגיה בשנים האחרונות גרמה לכך שכמעט כל מחקר פסיכולוגי על תאומים עוסק בניסיונות המייגעים להוכיח כי תכונותיהם הנפשיות הן תורשתיות, וכך נעלם כמעט לגמרי המחקר הפסיכודינמי, כפי שקרה בתחומים כה רבים של הפסיכולוגיה המודרנית. ---, פסיכואנליטיקאי, תיאר את חוויותיו לאחר מות אחיו התאום.

פנינקילמפי-קרולה ועמיתיה

במובנים רבים התאום ממלא בחיי הפעוט תפקיד חשוב אפילו מאלה של האם והאב. ההכרח לחיות מגיל אפס במחיצת יצור זהה בכל המובנים הגופניים, השכליים ובמידה רבה גם הרגשיים מפתח בפעוט יכולות מיוחדות, ובראשן היכולת לאמפתיה

הורות

ארבע-עשר ילדיו של מֵנְדֶשׁ הם תופעה יוצאת דופן בכל הקשר שהוא. המחיר הכלכלי היה ניכר ובוודאי המקצועי: הוא הגיע לדרגת קונסול בעוד סֵזָר כבר הספיק להיות שר-חוץ ושגריר. האם הייתה זו אהבה גדולה לילדים? ניסיון להוכיח את גבריותו? מחאה נגד אמו שמנעה ממשרתותיה מלהינשא ולהקים משפחות?

ב. מוצא: מֵנְדֶשׁ היה "פידאלגו" (או בהיגוי הספרדי "הידאלגו"), לאמור, בן אצולה. אפילו השמות הפרטיים שניתנו לו ולאחיו התאום מייצגים גאווה אריסטוקרטית גלויה: סֵזָר משמעו קיסר ואריסטוס היא מילה יוונית שמשמעה "הטוב ביותר." שמענו כי הוא עצמו היה מלוכן, ולכן אולי לא מקרה כי שניים מבניו נקראים בשמותיהם של שני בני מלך פורטוגל: לוּאִישׁ פִילִיפֶּה, שנרצח עם אביו, ומנואל השני, מלך פורטוגל האחרון.

אבל מוצא זה מקפל בתוכו קונפליקט קשה מנשוא. בני מֵנְדֶשׁ היו אנוסים, "מראנוס" (חזירים) הוא הכינוי הרווח (עד היום!) בספרד ובפורטוגל לצאצאים אלה של יהודים שהעדיפו להמיר את דתם ולהישאר בארצותיהם אחרי הגירוש. עד היום ממשיכים אנשים אלה לקיים בסתר כמה "מצוות" שהם עצמם אינם יודעים מה פירושן.

הילד השנים-עשר, לוּאִישׁ פִילִיפֶּה, העיד כי לידתו התקבלה בשמחה ובפינוקים מצד כל בני המשפחה [].

נהגם של אָרִישְׁטִידֶשׁ ואנדריאה סיפר איך פעם הסיע אותם בבוקר שבו התברר שאנדריאה הרתה שנית (הריון שהסתיים בהפלה). שניהם, סיפר, לא חדלו מלצחקק.

מטבע הדברים החומר כאן הוא אנקדוטלי מאוד כי מקורות היסטוריים אינם יכולים לתעד דברים כאלה, אבל נדמה לי שהעליזות והנטייה לצחוק אופייניים למיטיבים רבים. לינקולן, שהיה מאוד לא אהוד על המערכת הפוליטית בוושינגטון, נתפס כפתטי בגלל נוהגו לספר לאורחיו בדיחות שלא הצליח לסיימן רק בגלל שהוא עצמו השתנק מצחוק עוד בטרם סיים את הבדיחה. בסרט על חייו של מרטין לותר קינג מופיעה סצנה הנשענת ללא ספק על מקרה שהיה: קינג וחבר עוזריו, בהם הכמרים הצעירים ג'סי ג'קסון ואנדרו יאנג, מגיעים לחדר במלון ואז, בעקבות הערה תמימה שמשמיע יאנג על נשים, הם מפילים אותו על המיטה ומדגדגים אותו עד שהוא צורח.

משותף למיטיבים רבים: הם קסנופילים.

בַּשָׁעָה הַהִיא נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וַיֹּאמְרוּ: מִי אֵפוֹא הַגָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָׁמָיִם? וַיִּקְרָא יֵשׁוּעַ אֵלָיו יֶלֶד קָטָן וַיַּעֲמִידֵהוּ בְתוֹכָם. וַיֹּאמַר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אִם לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל־מַלְכוּת הַשָׁמָיִם (מתי י"ח 1-3).

באחוזת המשפחה בקבנאש דה ויריאטו הסבו לא אחת כשלושים איש לשולחן המשפחה, כי מֵנְדֶשׁ נהג להזמין לארוחה את כל מי שהיה באותה עת באחוזה.

מנהל האחוזה, העיד כי הצטווה להשאיר את דלת המטבח פתוחה לכל עובר-ושב וכי אָרִישְׁטִידֶשׁ בעצמו היה לעתים מאכיל את ילדי הכפר היחפים, איתם אהב מאוד לשחק.

המשבר לווה בהתחלפות בין התרגשות גדולה, "כמו חום," לאפיסת כוחות

קונסול-הכבוד הפורטוגזי בבאיון, מנואל ויארה בראגה Manoel Vieira Braga

שכנראה היה חלק מ"פס הייצור" של מֵנְדֶשׁ למרות שהכחיש זאת: מֵנְדֶשׁ היה צוהל ועם זאת מודע למצב

אַנְזֵ’לִינָה נקראה לא-אחת מלאך כיאות לשמה ונהגה במשרתותיה כאילו היו חברותיה.

נתקלתי בשתי שאלות מנוגדות: הראשונה: מה הפלא? איך זה שכולם לא היו כמוהו?

בימים אלה נבחר נשיא חדש לפולין, לך קצ'ינסקי. תאומו הזהה, יארוסלב, פרש מהמירוץ לראשות הממשלה כדי לא לבלבל את הציבור.

דן ורן אלתרמן, אלופי הטריאתלון הישראלי

הרצל ובלפור חקק

פראלון אינו מתייחס למוצא היהודי כלל, ורק בסוף הספר מזכיר לגנאי את העובדה שבמסמכים מימי סָלָזָר נרשמו הערות על מוצא המשפחה מאנוסים שהתנצרו ב-1497. גם העיר בורדו לא התלהבה

ב-1990 התאחדה מארי-רוז עם אחיה ואחיותיה.

פדרו ביקש מ"יד ושם" ב-1998 לכבד גם את זכר אמו.

מעדותו של הרב קרוגר, שחקר אותו בפגישתם הראשונה לפשר שמו, עולה תשובה מתחמקת, מלווה בחיוך: בפורטוגל קובעת הדת השלטת ודת אחרת אסור להזכיר.

נקל להבין מה תבע ממנו הרב, במפורש או במובלע: אם אתה מזרע ישראל, לא במקרה התמנית לתפקידך זה – וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת (אסתר ד 14).

השם מנדס, שמשמעו בספרדית בן מנדו, נפוץ מאוד

איני יודע אם ידע זאת מֵנְדֶשׁ, אך בעיר אטוורפן בה עבד תשע שנים הייתה עוד אישה מפורסמת לבית מנדס, דונה ביאטריס מנדס, שלימים חזרה אל שם אבותיה, דונה גראציה נשיא

1542-1548

בימים בהם שירת מֵנְדֶשׁ בצרפת כבר דרך כוכבו של היהודי פייר מנדס פראנס (1907-1982), לוחם החירות ולימים ראש ממשלת צרפת.

המסמך שניסחו פֵּרֶיְרָה ושותפיו דורש שמהגרים צרפתיים יהיו gente limpa, מונח מימי האינקוויזיציה הפורטוגזית ומשמעו "לא יהודים."

אבל

שלא כפדרו-נונו שסייע לאביו, ז'וּזֶה, עדיין בדיכאון, שקע בנגינה בפסנתר

במאמר מוסגר, קשה שלא לתהות על שמו של האיש שעמד לשטן על דרכו של מֵנְדֶשׁ. פֵּרֶיְרָה, בפורטוגזית "עץ אגס," ידוע כשם אופייני מאוד לאנוסי פורטוגל שבבחרם שמות נוצריים העדיפו שמות עצים (קוראים רבים זוכרים בוודאי את אברהם פֵּרֶרָה, נהג אוטובוס נחבא אל הכלים וזמר לאדינו מופלא, שנפטר בטרם-עת). ומי יודע אם אפילו ה"אוליביירה" שבשמו של סָלָזָר לא בא ממקור דומה. על הדעת עולים עוד צאצאי אנוסים מפורסמים שנעשו לשונאי ישראל, ובראשם תומס דה טורקמדה, מייסד האינקוויזיציה. לגבי שני הספרדים המפורסמים ביותר, קולומבוס וסרוונטס, יש עדויות רבות למוצא יהודי. אפילו רודן ספרד פראנקו, שנטה לא-אחת חסד ליהודים, נחשד

האם זה מה שהניע גם את הצורר ממדריד?

וּכְשֶׁהָיָה הַשַּׂר מוֹנְטִיפְיוֹרִי בֵּן שְׁמוֹנִים
אָז בָּאוּ לְבֵיתוֹ הַמַּלְאָכִים הַלְּבָנִים
עָמְדוּ עַל מִטָּתוֹ וְכָךְ אָמְרוּ אֵלָיו:
"הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אוֹתְךָ אֵלָיו" וְעָנָה הַשַּׂר מוֹנְטִיפְיוֹרִי בְּדִיּוּק:
"סִלְחוּ לִי רַבֹּותַי, אַךְ בֶּאֱמֶת אֲנִי עָסוּק
כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה צָרוֹת לְאַחֵינוּ בָּעוֹלָם
הִנֵּה פּוֹגְרוֹם בְּרוּסְיָה, אֵיךְ לֹא אָבוֹא אֶצְלָם?
כִּי מִי אִם לֹא אֲנִי יַעֲזֹר פֹּה לְכֻלָּם?" וּכְשֶׁהָיָה הַשַּׂר מוֹנְטיפְיוֹרִי בֵּן תִּשְׁעִים
אָמְרוּ לוֹ: "תַּעֲלֶה, כִּי שָׂם לְמַעְלָה מְבַקְּשִׁים"
שָׁאַל אוֹתָם הַשָּׁר: "תַּגִּידוּ, אֵיךְ אֹכַל?
?אֵיךְ עֲלִילַת הַדָּם בְּדָמֶשֶׂק תְּבֻטַּל?" הַלֹּא צָרִיךְ לָלֶכֶת לַפֶּחָה הַנִּבְזֶה,
לְהַגִּיד לוֹ: תִּתְבַּיֵּשׁ וְאֵיךְ מַרְשִׁים דָּבָר כָּזֶה
וְאִם צָרִיךְ לָשִׂים לוֹ בַּיָּד אֵיזֶה בַּקָּשִׁיש
מִן מַתָּנָה גְּדוֹלָה, אַךְ שֶׁאִישׁ בָּהּ לֹא יַרְגִּיש
אָז מִי אִם לֹא אֲנִי לַתֻּרְכִּי אֶת זֶה יַגִּיש?

פראנקל: משמעות במחנות הריכוז

כל מי שהרגיש: אדרנלין לווריד, קוקאין בהסנפה ושלוש כוסיות אספרסו כפול.

עוד רב התמוה על הידוע, ואת החסר ישלים עתה הדמיון. הנה בשלישי באפריל 1954, בבית החולים הפרנציסקני של מסדר השילוש בלִיזְ'בּוֹאָ, שוכב אָרִישְׁטִידֶשׁ המשותק. ילדיו נפוצו אל כל קצווי תבל ולידו רק אחייניתו הבוכייה מדלנה. חיוך קלוש על פני הגוסס ועווית קלה אוחזת באצבעות יד ימינו. הן נעות, כמדומה, בקצב קבוע... כן, הן חוזרות וכותבות, באותה מונוטוניות, את אשר כתבו אז, מבוקר עד ערב, ארבע-עשרה שנה קודם לכן. שוב יושב טוב ומיטיב ליד שולחן-השרד בבורדו, שוב רץ איש באמוק-אהבה ברחובות בַּאיוֹן ואָנדֵיֶה, בלבו צו האל ובידו עט נובע חסד לחתום עוד אינספור פעמים שֵם, שֵם מוליד תקוה, משיב נפש ומצהיל פנים, שֵם החוזר ומחייה באותה נחישות בה שקודים אחרים על מלאכת המוות, שֵם ותו-לא, והוא מן הערבים והנאדרים בשמות אנוש מאז ומעולם: "מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ, מֵנְדֶשׁ..."

מקורות

1. אליצור, א. (2005) זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטאפיזית. מתוך: בכור היצירה: יובל ליצירתו של פרופ' שלמה שוהם. עורך: חמי בן-נון. עמ' 119-186. תל-אביב: שערי משפט.

2. הרסגור, מ. (1976) מהפכה בפורטוגל. תל-אביב: עם עובד.

3. מילגרם, א. (1999) פורטוגל, הקונסולים מטעמה והפליטים היהודים, 1941-1938. יד ושם – קובץ מחקרים, כ"ז: 95-122.

4. Kruger, H. (Testimony, year unknown) http://www.chabad.org.br/biblioteca/artigos/Aristides/home.html

5. Deutsch, H. Z. (1997) The Forward, July 11, 1997. Reprinted in the Reunir: The Journal of the de Sousa Mendes Society, 111, January 1998. http://www.saudades.org/500yrs2.htm

6. Cirurgiao, M.J., Hull, M. D (1998) Aristides de Sousa Mendes. Lay Witness, the Publication of Catholics United for the Faith, October 1998. http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/Mendes.html