אך בבואי היום לשיר לך": פרידה מנעמי שמר"

אך בבואי היום לשיר לך
מחפשי גנותה של נעמי שמר אינם יודעים כנראה משהו מאוד בסיסי בנוגע לאמנות

האידיאה, על פי אפלטון, הייתה קיימת בעולם עוד לפני הדברים הממשיים. הנה, את מושג ה"שלוש" בפני עצמו – לא שלוש בננות או שלושה חברי כנסת, גם לא הספרות 3 או III אלא את ה"שלוש" הטהור, במנותק מכל עצם או סמל מוחשי – לא ראה איש. וראו זה פלא: דווקא מי שמשחק באידיאות מופשטות אלה, מי שיודע כמה הם שלוש ועוד שלוש בלי קשר לעצמים כלשהם, הוא זה שיבנה גשרים שלא יקרסו ואוניות שלא תשקענה. כך עלה בידי תימהוני מסיראקוז בשם ארכימדס להבעיר אוניות אויב בים בעזרת הנוסחה למראה פרבולית מתאימה. בראשית – על כך, כמדומה, הסכימו אפילו אלברט איינשטיין וקורט גֶדל בימינו – הייתה האידיאה.

המוסיקה שימשה לקדמונינו היוונים עוד ראייה לטענה הזאת. הנה, אמר פיתגורס, הצלילים ההרמוניים מצייתים לכללים מתמטיים. וביולוג בן ימינו, קונראד לורנץ, סיפר על קיכלי מבוית שלמד לשרוק נגינה מפי הרועה שגידלו, ועם הזמן נעשתה נגינת הציפור יפה יותר משל אדונה.

בכל אלה נזכרתי כשקראתי בלב הומה את וידויה של נעמי שמר המנוחה על מקור הלחן ל"ירושלים של זהב." וכל כך ייסר אותה מצפונה על המשגה ההוא עד שייחסה לו את המחלה ממנה לא קמה עוד. נכון, זכויות יוצרים וקניין רוחני נעשו מושגים חיוניים בעולמנו האינטרנטי הפרוץ, אבל עולם האידיאות עצמו פרוץ הוא מעצם טבעו, ובאינספור יצירות מפורסמות הופיעו בבלי-דעת קטעים משל אחרים. אפילו ב"כה אמר זרתוסטרה" מצא קארל גוסטב יונג קטעים מסיפור שקרא ניטשה בילדותו ושכח. בלשונה של נעמי שמר: נכנס לו מאוזן אחת ויצא מהשנייה.

היהודים מצאו פיתרון ערמומי לבעיה זו. אדמו"רי החסידים, שלקחו בסיטונות מנגינות רוסיות, הונגריות וצועניות כדי לזווגן למזמורי תהילים ולאמרות חז"ל, טענו במצח נחושה כי הלוויים שרו אותן תחילה בבית-המקדש עד שהתפזרו בין הגויים. להלכה, פלפול יהודי לא הגון. למעשה, המעבר הזה של פיסת חמדה מיד ליד ברשות הרבים הוא נשמת אפה של כל יצירה עממית. אם נגינות-עם מכל העולם מצליחות לגעת מיד בנפש השומע אותן לראשונה, אם בדיחה שלעולם לא נדע מי מחברה מוציאה מאתנו תרועות צחוק, הרי זה בדיוק משום שמעולם לא היה להן מחבר יחיד, ורק ניכוסן החוזר ונשנה ליטשן והביאן לידי שלמות.

לו היית עוד עמנו, נעמי, ולו ידעתי עד כמה את מתייסרת, התדעי מה הייתי עושה? עומד הייתי מתחת לחלונך – חי נפשי, כמנהג האוהבים בימים ההם – ושר לך את השורות בנות-האלמוות הללו:

אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים.