הַדַּף לא קיים

התחלתי לכתוב כדי להתאושש. לא לא לא. התחלתי לכתוב כשהייתי ילד כי אהבתי לכתוב. אבל לאחרונה, לפני קצת פחות משלוש שנים, אחרי שסגרתי חברה שהשקעתי בה שבע שנים מחיי ואחרי שנולד לי ילד הייתי גמור. די גמור. היום אני קורא לזה ברן-אאוט, מישהו שלשום אמר לי פוסט-טראומה. התחלתי לכתוב כי הייתי חייב ליצור, להתבטא, לאהוב, להרגיש טוב, לעשות משהו מהלב - משהו בעולם. לצאת למסע. עזבו אתכם תרמילים ונעליים, דף ועט או במקרה שלנו - מעבד תמלילים, זה החבר הטוב ביותר למסע שכזה.

עברו שנתיים והברן-אאוט רק העמיק. עשיתי עוד סטארטאפ, נתתי בראש בעוד שני סטארטאפים של חברים ונפלטתי חזרה לעולם לעוס וירוק. ישבתי בלאביט בנמל יפו, בקומת הגלרייה וכתבתי חיבורים באנגלית ופרסמתי במדיום. היו לי כל מני רעיונות גדולים על סטארטאפים ופרוייקטים חדשים אבל ככל שהעמקתי במחשבות עליהם כך חזר העצב ונגס בי. לפעמים זה לקח ימים, לפעמים דקות. משהו בפנים ישב ואמר ״לא, לא לא - כל דבר שתעשה לא יצלח, חבל על האנרגיה, אתה פשוט - אתה… אין לך את זה״

לא מדיטציה, לא ריצה, כלום לא עזר. זאת-אומרת, עזר כמו שפלסטר עוזר. היה שם נתיך שרוף. הרגשתי כמו הרמקולים האלו שעובדים מעולה בווליום לחישה אבל כשאתה מגביר הם מגמגמים כי פעם אח שלך טחן אותם עד שאחד הקבלים נשרף. וכך הייתי, סופר בלי בית. נע על אופני בין נמל יפו לבין בייתי בחולון.

פאסט פורוורד שנה אני במקום אחר. יש פלטפורמה שזכיתי לבנות ״הדף״. איכשהו הבלוג שבניתי רק כדי לפרסם את מה שכתבתי הפך להיות הישועה שלי. פתאום יש לי פרוייקט שאני עובד עליו ואני לא בבאסה. לא שאין באסה אבל היא עוברת והעומקים שלה מתרדדים והולכים.

״היית בפוסט-טראומה. יש לי חברים שלא יצאו מזה״ אמר לי חבר שלשום. שתינו קפה ודנו בעתיד הספרות העולמי ואיך נוכל גם אנחנו להפסיד כסף בתחום הזה. לא, אני סרקסטי - אנחנו רוצים לבנות משהו נחמד שלפחות יכלכל את עצמו. סיפרתי לו מה שסיפרתי לידידתי המסוררת: מדי ערב אני משתדל לדמיין שהדף לא קיים. שהפרוייקט שאני משקיע בו כל-כך הרבה בימים האלו, איננו. שאני סוגר אותו. שטוב לי בלעדיו והכל טוב.

המסוררת הקשיבה רב קשב ועיוותה פניה בזעזוע. ״אבל זה הבייבי שלך, אתה צריך לדמיין שהוא מצליח! כוחו של התת-מודע! הצלחה!״
״כן, כן, אני רוצה שהוא יצליח - אני לא מטורף אבל אני עובד על detachment, אי-הצמדות בשפת הבודהיסטים. אני לא מתכוון להיות אמושינלי אינבסטד בדף כמו שהייתי בפרוייקט שלי זצ״ל. אני מתכוון לעשות אותו בכיף אבל יש לי חיים חוץ מזה. יש לי אישה וילד וחברים וגם עוד כמה דברים שאני עושה והחיים שלי גדולים מכל אחד מהדברים האלו.״

בסדנא שהייתי בה בסוף-השבוע שאלה מישהי את המרצה האיטלקי ״מה אתה מציע לעם הזה שיש לו היסטוריה כל-כך קשה?״ ואישה אחרת מהקהל בחרה לענות לה ״אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עם שמתאושש, לא רק סובל אלא גם יודע לקום מן העפר, לנער אותו ולהמשיך״

אז זה מה שאני מאחל לעצמי לשנת 2020 ולכולם. לנער את העפר ולקום. לכולנו יש קצת עפר עלינו ופאק חבל - יש יום יפה בחוץ, חבל לבלות אותו בבית-הקברות האלגורי הזה.

~

ביום ראשון ה 29.12 יש ערב הדף. נלמד לכתוב, אעביר סופר-סדנאת כתיבה על סטרואידים. בחינם. כולל כנאפה ובירה - כי אני רוצה שכל-אחד מכם שרוצה יוכל להבריא את עצמו בשיטה הזו - כתיבה. בואו -