יש לי תיאוריה

יש לי תיאוריה

(פרק 20 מתוך "לחזות בתפארת: התפתחות הפיזיקה בהשראת אידיאל היופי")

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל, כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי, כְּעוֹלֵל הָגִיתִי, כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי,
וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ, הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל. '

הראשונה אל הקורינתיים י"ג 11

המאמר הראשון שכתבתי בפיזיקה היה מלאכת מחשבת של בורות ויהירות. הייתי בן עשרים ומשהו, בלי שום תואר אקדמי, ואפילו תעודת בגרות לא הייתה לי כי נשרתי מבית-הספר בסוף כתה י'. עם רקע מרשים כזה, כתיבת מאמר שיעשה פעם ולתמיד סדר בתורת הקוונטים נראתה לי מעשה לגמרי טבעי. עברו הרבה שנים מאז, ואולי יש מקום להסביר מה השתנה מאז אותו מאמר.

עבדתי באותם ימים בכל מיני עבודות מזדמנות. במקום לימודים סדירים בלעתי ספרים, ביניהם ספרי כמה מחברים ישראליים. מדי פעם טלפנתי אל אחד מהם וביקשתי רשות לשאול כמה שאלות. כולם שמחו לדבר על ספריהם, הפנו אותי לספרים נוספים ולפעמים הזמינו אותי לפגישה. כך זכיתי בכמה מורים שאפשר היה רק לחלום עליהם. כזה היה הפסיכיאטר יהודה פריד ז"ל (1930-1990), שלולא מותו בטרם-עת היה נחשב כיום לדמות מובילה ברפואה ובפילוסופיה בעולם. מי שטיפח אותי ביומיום היה שלמה גיורא שוהם מאוניברסיטת תל-אביב, לימים חתן פרס ישראל בקרימינולוגיה. האיש הזה, המבריק, המיוסר והבוטה, השולט בשש שפות (כולל ערבית יפהפייה אותה קנה בשבי הלגיון הירדני), נקשר אליי באהבה מוזרה. עד היום, כל פגישה בינינו היא קולנית במידה שאנשים מהמסדרון מתלחשים בדאגה. שוהם צירף אותי לחבורה חתרנית שהייתה נפגשת אחת לשבועיים בדירה כלשהי ומקשיבה להרצאה של אחד החברים. מדי פעם היו מוזמנים להרצות בפנינו מאורות גדולים: ישעיהו ליבוביץ' ז"ל (1903-1994) ויבדלו לחיים יוסף אגסי, בן-עמי שרפשטיין, אסא כשר, יעקב רז, חיים חזן ואילן גולני. ברבות הימים נעשו רבים ממשתתפי הקבוצה לחוקרים בולטים בתחומיהם.

*

גם לי יש נושא להרצאה, אמרתי לשוהם בסוף אחת הפגישות. יש לי תיאוריה המאחדת את הפיזיקה עם הפסיכולוגיה, ובהזדמנות מתקנת את תורת האבולוציה ופותרת את בעיית התודעה, וכל אלה נותנות בסיס מדעי מוצק לתופעות הפרפסיכולוגיות. נו, קדימה, אמר שוהם, זורח מהנאה על בן-טיפוחיו הצנוע כמעט כמוהו. בפעם הבאה תורך לדבר. לידנו עמד המרצה-האורח של אותו ערב, פיזיקאי מאוניברסיטת תל-אביב עם בלורית וזקנקן סנטר, שהזכיר לי את דארטאניין מהמוסקטרים. גם הוא הופיע בפעם הבאה כדי לשמוע את בשורת הגאון התורן. בסבלנות הקשיב להרצאה וכשסיימתי שאל שאלה שלא ממש הבנתי. ניסיתי לענות. ”לא ענית לשאלה שלי,“ אמר וחזר על שאלתו. ניסיתי שוב לענות. ” סליחה, אתה שוב לא עונה לי,“ קטע אותי בקוצר-רוח. ”אני שואל אותך פעם שלישית:...“ זה היה ביזיון שלא שכחתי, וגם שיעור חשוב. כך הכרתי את יקיר אהרונוב.

*

באותו זמן מצאתי עבודה חלקית במכון וייצמן כעובד מעבדה זוטר. בעיני רוב העובדים נחשבתי לשוטה בלתי מזיק המבלה שעות בספריה. תחילה התעניינתי בפסיכולוגיה. נשביתי בקסם כתבי פרויד, עשיתי אנליזה עצמית כמה שנים עד שיכולתי לשלם על טיפול מקצועי, ואז החלטתי לכתוב ספר על פסיכואנליזה. "לפני ולפנים, עיונים פסיכואנאליטיים במקרא וביהדות" עתיד היה להפוך לרב-מכר, אבל קדמו לכך הרבה שנות עבודה בבדידות. התלהבותי מהפסיכואנליזה, בתוספת ביטחון עצמי מופרז, הביאה אותי לשדל כמה אנשים לעבור אצלי ”טיפול“ בחינם. לצעירים תמימים אלה, תלמידים-מטופלים-חברים בערבוביה חסרת-אחריות, קראתי ה”סטרא אחרא“ שלי, ואני מודה למזל הטוב על כך שרובם, כיום, בריאים בנפשם. תיאור מהימן שלי מאותם ימים מצאתי כעבור שנים רבות באתר האינטרנט של מי שהיה לזמן קצר אחד מאותה ”סטרא אחרא.“ שמואל ואקנין היה חייל בסדיר שהופיע בחבורתו של שוהם. האינטלקט והידע המדעי שלו הדהימו את כולנו. לעומתו הרגשתי אידיוט. תקופה קצרה התיידדנו ואז נסע לחו"ל. תחילה פנה לעסקים, הסתבך, שב ארצה, הסתבך שוב ונשלח לכלא, נסע שוב, נעשה כלכלן, מתווך, יועץ לממשלת סלובניה והשד יודע מה עוד, ומאז לא שב. בין כל עיסוקיו פרסם קובץ סיפורים על חייו, ”בקשה מאשה אהובה,“ שזכה להצלחה ולשבחים ניכרים. באתר האינטרנט שלו מצאתי עוד כמה סיפורים לא פחות מרתקים, וביניהם ”אליצור שוטף מבחנות.“ הוא מספר בו ביושר נוקב ואכזרי על פגישה שהייתה לנו ואיך בחר בדרך-חיים הפוכה לזו שלי, כלומר חיפוש אחרי התעשרות מהירה. התיאור שלי אינו מחמיא, בלשון המעטה, אבל רווי הבנה וחמלה. הוא עורר בי מחשבות. איך, באותן שנים, מוקף בחבורת המעריצים שנתנו בי אמון כזה, לא הפכתי ל”גורו“ נוכל המנצל אותם לרעה? נזכרתי באמרה (ירושלמי סנהדרין ד) ”היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים.“ איזו שמחה לראות את שועליך לשעבר והנה רובם כיום אריות בזכות עצמם!

*

עוד לפני שגמרתי את ספרי הראשון החלטתי לכתוב עוד ספר, בו אציג את אותה תיאוריה גאונית שלי המציבה אלטרנטיבה לפיזיקה הקיימת. זו הייתה תיאוריה שהכתה בי כהתגלות והבשילה בתוך כמה ימים, וכל מה שלמדתי עד אז השתלב בה לתורת-על שהייתה מסוגלת לפתור כל בעיה מדעית. לא, לא ניתן היה להפריך אותה, וכן, גם אני מכיר את ה-DSM ואני יודע מה זה אומר, אבל שאר הסימנים לא ממש מתאימים. וחוץ מזה, עד היום מבצבצת לפעמים במאמריי המדעיים אחת התובנות שהצמיחה התורה ההיא.

*

אבל זכרתי את המפגש הטראומטי בחוג של שוהם ואיך אהרונוב עשה ממני קציצות, והחלטתי לשכלל ולתקן את התיאוריה. לשם כך, חשבתי, לא יזיק אם אקרא מאמר או שניים ואראה מה אומרת תורת הקוונטים הטיפשית הזאת. אז קראתי מאמר או שניים וגם הבנתי מהם דבר או שניים, והיה לי ברור שיש לי פיתרון לפרדוקס איינשטיין-פודולסקי-רוזן. כתבתי מאמר ובו הפיתרון שממנו נבעה דרך להעברת אינפורמציה מהר יותר מהאור – בדיוק מה שאיינשטיין אמר שאסור – ושלחתי אותו ללא אחר מאשר נתן רוזן המנוח (1909-1995), אחרון השלישייה המיתולוגית, שהיה אז אמריטוס בטכניון בחיפה. למאמר צירפתי חמשיר:

Dear Sir, since you are

The distinguished R of the EPR,

Pray, read this essay

And hesitate not to say:

Have I really gone too far?

תשובתו של האיש שמורה אתי עד היום: מכתב מודפס באנגלית עם כמה השגות, בעיקר טכניות, ובסופו, בכתב-יד ילדותי, שורה בעברית: ”לפי דעתי זה טוב מאוד שאתה מקדיש זמן ומחשבה לתורת הקוונטים ואני מאחל לך הצלחה בהמשך.“

סטודנט בשם מריוס אוּשֶר (כיום פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב) עשה אז תואר שני בפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב. יום אחד, בחדר המדרגות, ראיתיו עם המנחה שלו, לורנס פול הורביץ. הוא עשה בינינו היכרות. לבחור הזה, אמר להורביץ, יש תיאוריה חדשה על הקוונטים. הלו, חייך אליי האיש, פונה אליי באנגלית כאילו היינו מכרים ותיקים עוד מעבר לים, בדיוק דיברנו על... דיון ער התפתח על המדרגות עד שאנשים דחקו בנו לעלות או לרדת. האם אני רוצה להצטרף אליהם לארוחת-צהריים? אחרי מה ששמעתי הייתי מסכים גם אילו הוזמנתי להצטרף אליהם לעונש מאסר בקציעות. להורביץ הייתה תיאוריה שהניחה את קיומו של זמן נוסף על זה המתואר ביחסות כמימד רביעי. השיחות בינינו בחודשים הבאים הניבו לבסוף מאמר ארוך על הזמן, שזכה להתייחסות אוהדת במאמר של רוזן. נסענו יחד לחיפה לבקר את האיש. הוא היה אז בן שמונים ומשהו, עירני וחד-מחשבה. הם דיברו על ”גשר איינשטיין-רוזן,“ מין פיתול של המרחב-זמן שאיינשטיין והוא הראו איך ניתן (במידה והוא קיים) לעבור בו מזמן אחד לאחר. הבנתי מעט מאוד משיחתם, אבל הרגשתי מרחף מחוץ למרחב-זמן.

הביטחון העצמי שלי עלה וה”יצירה“ על הקוונטים המשיכה להתגלגל. שלחתי אותה ליקיר אהרונוב, בתקווה שבינתיים הספיק לשכוח את אותו ערב (הוא לא), לאשר פרס ז"ל (1934-2005)* מהטכניון ולמשה ימר יבדל"א מהאוניברסיטה העברית. מה חשבו אלה על השחצן האלמוני אפשר רק לנחש. ואז בא הטוב והנאמן שב”סטרא אחרא“ שלי, ירון מאיר, והעביר את היצירה לאחד ממוריו באוניברסיטה העברית. אם אני מתחלחל כיום בהיזכרי כמה אנשים קראו את הבליי, לעולם אהיה אסיר-תודה לירון על שהביא אותי אל גדעון כרמי. גדעון היה פיזיקאי שעשה דוקטורט יחד עם יקיר אצל דייויד בּוֹם אבל אחר-כך עבר לתחום החינוך, שם גילה דרכים להקנות לפעוטות מושגים מורכבים שעל-פי הפסיכולוגיה המקובלת היו עדיין מעבר להשגתם. מאז היה לו חלום: לפתח מודל של למידה שיתבסס על תורת הקוונטים. יום אחד נפגש עם ריצ'רד פוֹקס מפילדלפיה, אחד התורמים הגדולים לאוניברסיטת טמפל באותה עיר, שהחליט להקים בה את ”המרכז למדעים חדשניים (The Center for Frontier Sciences)“ שיעודד מחקרים בתחומים שמחוץ לזרם המרכזי של המדע. גדעון נבחר לעמוד בראש המרכז ונסע לפילדלפיה לרגל תפקידו החדש. הוא קרא את המאמר שלי ושאל את יקיר אודותיי. מכאן התגלגלו הדברים כמו חלום. קיבלתי הזמנה לכינוס בינלאומי בתורת הקוונטים. הצצתי ברשימת המוזמנים והייתי בטוח שמישהו עושה ממני צחוק: יקיר אהרונוב, רוג'ר פֶּנרוֹז, ברנאר דֵספַּניַה, דייוויד בּוֹם, הילרי פָּטנַם, אבנר שמעוני – ואללה, כל מחברי הספרים שקראתי לאחרונה היו שם! טוב, היו גם כמה שמות שלא הכרתי, מן הסתם פיזיקאים ידועים שטרם קראתי את עבודותיהם. צלצלתי בלילה למספר הטלפון שהופיע בראש המכתב ומישהו ענה בנוצרית ”בוקר טוב“ מהצד השני של העולם. בוא'נה, זה על באמת! הלכתי לארוז.

במהלך הכינוס, שבו, למזלי, כבר הייתי נבון מספיק כדי לסתום את פי ולהקשיב (כבר מלאו לי שלושים), התוודעתי אל גדעון ומיד הלכתי שבי אחרי עומק חשיבתו וקסמו האישי. קצת פחות הבנתי למה הזמין לכינוס אנשים שעסקו בריפוי מחלות שונות ומשונות בעזרת מכשירים שפעלו לטענתם על עקרונות קוונטיים. בתום הכינוס הזמין אותי גדעון לגור בביתו לכמה ימים. הוא סיפר לי על המרכז והזמין אותי להצטרף. בוא תעשה אתי דוקטורט, אמר. הזדמנות כזאת נופלת על בנאדם פעם בחיים. סיכמנו שהוא ייסע ארצה להסדיר כמה עניינים, בשובו אסע אני להביא את חפציי, ואז נתחיל בעבודה.

הייתי מאושר עד הגג. גדעון היה בוס תובעני מאוד, אבל גם דאג שאוכל אוכל בריא ושאתלבש כיאות בימי השלג. לא אחת ספגתי ממנו נזיפות בסגנון צה"לי כשלא מילאתי כראוי את הוראותיו, אבל כשראיתי את שעות העבודה המטורפות שלו, לקחתי על עצמי מטלות נוספות כדי שהוא יוכל להתפנות לדברים החשובים.

ננסי קוֹלֶנדָה, מזכירתו של גדעון, התגלתה כאישיות מדהימה בפני עצמה. שקטה, טובת-לב ובעלת כוח רצון אדיר שבוודאי הושפע מאדיקותה הקתולית. כשנסע גדעון ארצה הפקיד אותי למלא את מקומו. ננסי עשתה את העבודה היומיומית ואני התבטלתי רוב הזמן במשרדו, מצלצל מדי-פעם למשרדי ההנהלה באמתלה כלשהי רק כדי לשמוע את עצמי אומר בטון תקיף ”שלום, מדבר מנהל המרכז למדעיים חדשניים...“

בין הפרויקטים עליהם הופקדתי היה ארגון כינוס בברמודה שעסק בחלומו הישן של גדעון: למצוא דרך שבעזרתה יוכלו עקרונות קוונטיים להסביר תופעות מוזרות כמו ההומאופתיה, הטלפתיה והתוצאות שהשיג במחקריו עם ילדים. אני כבר הייתי ספקן הרבה יותר והצלחתי למתן אותו בבחירת המוזמנים, אבל כשהפיזיקאי בראיין ג'וזפסון (-1940, נובל 1973) והנוירופיזיולוג ג'ון אקלס (1903-1997, נובל 1963) ענו בחיוב, נראה היה שהדרך סלולה להצלחה נוספת של המרכז החדש.

יום אחד קיבלתי מכתב ממוען לגדעון. השולח היה אנדראה פּוֹהַרִיץ', שהציג עצמו כרופא. נזכרתי: זה היה מחברו של ספר (שגם תורגם לעברית) שסיפר איך קיבל אורי גלר תשדורות מחייזרים שסייעו לישראל לנצח במלחמת ששת הימים. פרופסור כרמי היקר, כתב הברנש במתק-שפתיים, אני עוסק בשיטה חדשנית לריפוי סרטן המתבססת על תורת המיתרים ואשמח להציג אותה בכנס שלך. עד היום אני מכה על חטא על שלא הייתי נאמן יותר לפטרוני ולא זרקתי את המכתב המאוס לאשפה. תחת זאת רק כתבתי עליו באדום ”גדעון, משוך ידיך מאיש זה!!!“ כמה עצוב: גדעון, המבריק והנועז, התגלה כנדיב מדי במתן אמון. כשם שהשתכנע שהרברבן האלמוני מרחובות ראוי להציג את הגיגיו בפני גדולי הדור כך החליט עתה להזמין את הנוכל הבינלאומי לכינוס. נסעתי ארצה להביא את חפציי ומכאן שמעתי על מה שאירע. פוהריץ' בא לכנס, המטיר את שטויותיו מעל הבמה הנכבדה שקיבל וגרם למבוכה איומה. זה היה סוף כהונתו של גדעון כראש המרכז וסוף החלום האמריקני שלי.

*

הכינוס קירב אותי ליקיר ומעתה הייתי נכנס אליו לפעמים לשאול שאלה זו או אחרת. כך התוודעתי אל עבודותיו. יקיר הפך לחלק מההיסטוריה של תורת הקוונטים כשגילה ב-1959, בהיותו דוקטורנט אצל דייויד בּוֹם בבריסטול, את אפקט אהרונוב-בּוֹם, שאותו תוכלו להבין בנקל על סמך דיונינו בפרקים הקודמים. כשזרם עובר דרך סליל, הוא יוצר שדה מגנטי סביבו. עכשיו דמו לעצמכם סליל כזה העובר דרך הדף כמו בציור. משני עברי הסליל הזה נניח לפונקציית-הגל של אלקטרון בודד לעבור במתקן מאך-זנדר המודד התאבכות. ערכו של השדה המגנטי באזורים בהם עוברים שני חלקי הגל הוא אפס, ובכל זאת, בתמונת ההתאבכות תתגלה המעידה על כך שחל שינוי בפאזה היחסית של שני חלקי הגל, למרות שעל פי הפיזיקה הקלסית אינם יכולים להיות מושפעים מהשדה שבאמצעם. ההסבר לכך הוא שבתורת הקוונטים, בנוסף לשדה שערכו הוא אפס באיזורים בהם עוברים הגלים, קיים גם משהו ערטילאי יותר הקרוי ”פוטנציאל,“ והוא אמור להשתרע גם על אזורים שמעבר לתחום השדה. פוטנציאל זה נחשב תחילה ליישות מתמטית בלבד, עד שבאו יקיר ומורו ונתנו לו ממשות פיזיקלית.

תחילה התקבל הגילוי בספקנות. פיינמן היה בין הראשונים שהשתכנעו בנכונותו ושלח מברק לפיזיקאי הצעיר: ”יפה, כל כך יפה, איך לא חשבנו על כך קודם.“ אחר כך באו הניסויים ואוששו את הניבוי. עכשיו, על-פי הנוהלים המקובלים במתן פרס נובל, היה ראוי להעניק את הפרס לשני מגליו של האפקט הפיזיקלי החדש. ”אל תזכיר בנוכחות יקיר את הנובל,“ יעצו לי עמיתיו בגיחוך. ”זה נושא רגיש מבחינתו.“ לא רגיש ולא נעליים. יקיר טען בפשטות שנעשה לו עוול. הקהילה המדעית ניסתה בארץ ובעולם לפצות אותו בפרס ישראל, פרס וולף ובשורת אותות-כבוד נוספים. אפילו כתב-העת הנודע Nature יעץ לוועדה בשטוקהולם, במאמר-מערכת חריף, להעניק לאהרונוב ובום את הפרס כדי למנוע מעצמה מבוכה. לשוא.

יקיר גם הביס את הסטטיסטיקה המקובלת בתחומו בכך שפוריותו לא ירדה עם השנים. הוא פיתח, בין השאר, את שיטת המדידה החלשה, המאפשרת למדוד תכונה מסוימת של חלקיק בלי לשלם את מלוא המחיר שתובע עיקרון אי-הוודאות. גם ”מכונת-זמן“ רשומה על שמו, המאפשרת למי שנכנס לתוכה לצאת מעיר יותר (אלא אם כן קרתה תקלה והוא ייצא דווקא יותר זקן).

*

יום אחד נכנסתי למשרדו של יקיר ופגשתי גם את שוהם. השניים הסתכלו עליי במבט חשוד. החלפנו כמה מילות נימוס ואז הודיע לי יקיר הודעה ששינתה את חיי. הוא מוכן לקחת אותי לדוקטורט אחרי שהצליח לכופף את הנהלים באוניברסיטת תל-אביב, שמצאה עצמה מקבלת סטודנט שמעולם לא עשה תואר שני או ראשון ואפילו לא סיים תיכון. ”זו הזדמנות של פעם בחיים, יא פסקודניאק!“ שאג עליי שוהם. ”תוכיח שאתה ראוי לה!“

*

פחדתי. דבר אחד הוא להתרברב ברעיונות מהפכניים ודבר לגמרי אחר להתמסר למשטר מסודר של קורסים והגשת תזה למבחן, שבסופו קיימת אפשרות ריאלית של כישלון. מי שנסך בי אומץ היו המורים שקניתי באותם ימים. לארי הורביץ עודד אותי: אתן לך קורסים פרטיים במתמטיקה. שני האנשים האלה, לארי ויקיר, נבדלו זה מזה כמעט בכל דבר, אבל בשניהם נקשרתי בהכרת-תודה ואהבה. ג'ו רוזן, בנו של נתן, היה אז פרופסור לפיזיקה באותה פקולטה. סרתי אליו פעם לשאול שאלה והרווחתי גם מורה פרטי וגם חבר יקר. ג'ו התעניין וכתב הרבה בשאלות היסוד של היחסות, הקוונטים והקוסמולוגיה. כל טיוטת מאמר שנתתי לו חזרה אליי מנומרת בהערות בעט אדום על כל טעות בפיזיקה, בהיגיון או אפילו באנגלית. אפילו כיום, כשאני מקפיד להודות לו בספר זה על ביקורתו הבונה ועל המחשבות בהן שיתף אותי במרוצת השנים, איני בטוח אם נתתי ביטוי נאות להשפעתו עליי.

שני מנחים מונו לי לדוקטורט. לצד יקיר היה היסטוריון המדע עמוס פונקנשטיין ז"ל (1937-1995). הוא היה איש ”מדעי-הרוח“ אמיתי, מהסוג שכבר לא מייצרים כיום. בימיו, לימודים לתואר שני ושלישי בפילוסופיה או בהיסטוריה היו נמשכים שנים רבות כדי להשתלט על הספרות בשפות המקור, בניגוד לאופנת ה”דקונסטרוקציה“ הריקנית הרווחת כיום. עמוס דיבר ברהיטות לטינית ויוונית וכתב בעברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. התמחותו השתרעה על מחשבת ימי-הביניים, הפיזיקה של הרנסאנס ותקופת ההשכלה היהודית, ולצד אלה התמצא היטב בפיזיקה מודרנית. הוא גדל בבית דתי ויצא לשאלה, אבל שמר את המיטב שבחינוך הדתי. שעות הייתי מקשיב מרותק להרצאות בהן תיאר את הדמיון בין התרבות היוונית העתיקה לתרבות היהודית שהתפתחה מתקופת בית שני ואילך.

כשנתיים נמשך הקשר בינינו ואז חלה בסרטן הריאה. ביקרתי אותו בברקלי, שם עשה את השבתון, ודיברנו כשש שעות על לייבניץ, על מאך ועל אי-שוויון בֶּל בעודו מכתיב לי רשימת קריאה שהלכה והתארכה. כעבור כמה חודשים בא לביקור בארץ. יצאנו עם אסתי רעייתו לבית קפה בשיינקין. בזכרוני נחרתה הסיכה הקטנה של פרס ישראל אותה הצמיד לדש מעילו. כעבור זמן לא רב הביאו החדשות את הבשורה ממנה התייראתי. אחד מגדולי ההיסטוריונים בעולם הלך בטרם-עת לעולמו.

*

כמה פעמים התברר לי שספרים שחיפשתי בספריית מכון וייצמן נעלמו לאותו מקום. ”זה עוד אצל ליפסון,“ רטנה הספרנית. ”צריך לצלצל ולהזכיר לו שיחזיר אותם.“ רציתי לראות מי הבנאדם שמתעניין באותם נושאים כמוני והתנדבתי ללכת ולהזכיר לו שספרים צריך להחזיר. הקשיש שענה ב”יבוא“ רועם לנקישה על דלתו היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. שניאור ליפסון היה ממקימי מכון וייצמן למדע ומייסד האוניברסיטה הפתוחה. הרושם הראשון שטבע בי היה ההומור הכפייתי שלו. כשסיפר לי פעם איך זכה בפרס ישראל הוסיף: ”חז"ל אמרו שכל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מפני הכבוד הכבוד רודף אחריו. גם אני בורח מפני הכבוד אבל עכשיו כשנהייתי זקן אני כבר לא רץ מהר כמו פעם.“

הוא שאל לסיבת התעניינותי בספר. אמרתי לו. הוא הסביר לי בחביבות למה אני טועה. הסברתי לו בחביבות לא-פחותה שמישהו פה אכן טועה וזה במקרה לא אני. שעה וחצי אחר-כך עוד היינו שקועים בוויכוח שנעשה יותר ויותר קולני. הייתי תשוש, הוא ממש לא. בחוץ כבר היה חושך. ”תשתה משהו?“ שאלתי בנימוס. לרגע השתתק ותקע בי מבט מבולבל ואז התרחב הגיחוך הקבוע על פניו לחיוך גדול. ”בוודאי! איזה קפה אתה אוהב? בוא אתי!“ שניאור, כיאה למי שנולד כנתין האימפריה התורכית, נהג לשאת את כוס הקפה שלו מהמטבח המחלקתי אל משרדו על מגש דיקט מאולתר שהיה תלוי על ארבעה חוטים מוצלבים. עם כוס קפה מלאה עד גדותיה היה מנענע בחופשיות את המתקן המגוחך, כנהוג בבתי-הקפה הערביים, מבלי שתישפך טיפה, וכל הרואה את המחזה היה מקבל מיד הרצאה על תורת היחסות הכללית ועל שוויון-הערך בין תאוצה וכבידה.

מילדותו, סיפר לי, הוקסם מתורת האבולוציה ובעיקר משאלת מוצא החיים, ומזה כמה שנים היה שקוע בכתיבת מאמר על הנושא. כששמע שאני מתעניין בתרמודינמיקה הציע שנעבוד יחד. כך זכיתי במשרת יועץ במכון וייצמן, שהתארכה למשך כל שנות הדוקטורט בתל-אביב. חברותנו הלכה והעמיקה. ליפסון גדל בבית דתי, התפקר בגיל ההתבגרות ונעשה אתאיסט קיצוני. בתו, כפי שקורה לא-אחת במקרים כאלה, חזרה בתשובה ונעשתה חרדית, מה שנתן לי השראה להרבה בדיחות מרושעות אותן סבל בדומייה. כדרכם של זקנים היה מפליג בשעות ארוכות של שיחה. אבל עולמו היה כל כך עשיר שתמיד יצאתי ממנו עם ידיעות נוספות ועוד חומר למחשבה. עם הזמן לימד אותי לשפוט טוב יותר ראיות מדעיות וכך נטשתי את התעסקותי בפרפסיכולוגיה. אשתו חנה ליפסון תיבדל"א הייתה פרופסור למתמטיקה ולעולם אהיה אסיר-תודה לה על השעות הרבות שהשקיעה בי בעזרה בקורס הראשון שלקחתי בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי.

המחלקה לפיזיקה כימית במכון וייצמן נחשבת לאחת המעולות בתחומה בעולם. כמה מחוקריה, שבנוסף לבולטותם המדעית התגלו גם כאנשים נעימים, התמצאו היטב בתורת הקוונטים. למדתי להקשיב להם, לקרוא ולחשוב. מהשיחות ביני לבין שניאור נולדו מאמרים בהם ביטאנו דעות שונות אך הודינו זה לזה. מאמרי הפיזיקלי הראשון הצביע על היבט חדש בפרדוקס ה-EPR, זה של תורת האינפורמציה. במאמרי הראשון בפילוסופיה מצאתי תימוך מפתיע לדואליזם, בניגוד לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. כתב-עת אליו שלחתי את המאמר צירף אותי למערכת שלו. מאמרי הראשון בביולוגיה, שניתח תהליכים אבולוציוניים בכלים תרמודינמיים, התקבל גם הוא לפרסום בלי שינוי. התגובה הופיעה כעבור שנה בדמות המאמר הבוטה והמעליב ביותר שקראתי מימיי, ובו הכינויים ”גוליבר,“ ”המפטי-דמפטי“ ו”פּוּ-בָּה“ – כולם מכוונים אליי. המחבר, יוברט יוֹקִי (-1916), פיזיקאי פרוייקט ”לוס-אלמוס“ לשעבר, הקדיש מאמר שלם להראות כמה אני בור. קראתי את המאמר בעיון וגיליתי ש-א) באמת עשיתי כמה שגיאות טיפשיות ו-ב) יוקי תקף במאמריו הקודמים את שניאור ליפסון ואת מנפרד אייגן (-1927, נובל 1967). ישבתי וכתבתי מאמר תשובה בו תיקנתי את טעויותיי ובאותה הזדמנות יצאתי באבירות להגנת שני ”עמיתיי.“ אנחנו – כלומר, אליצור, ליפסון ואייגן – ממש מזועזעים מסגנונו של פרופסור יוקי!

פורטונה המשיכה לחייך אליי. פרופ' מאיר להב מהפקולטה לכימיה הזמין אותי להעביר במכון וייצמן קורס בפילוסופיה של המדע, ועד היום הקורס הזה הוא עבורי אחד החלקים הנעימים ביותר בשנת-הלימודים. עכשיו תארו לעצמכם מה חשתי, בתחילת הרצאתי הראשונה, כשראיתי את שניאור מתיישב בקהל לראות איך יתמודד בן-טיפוחיו עם תפקיד שנראה גדול עליו בעליל. חיכיתי בלב הולם לשיחה שתבוא בעקבות ההרצאה. זו אכן באה, מזיגה אופיינית של נזיפות, שבחים ושאלות קשות. עם השנים באו הזמנות להרצאות נוספות בסמינרים ובקולוקוויומים של המכון ולאט-לאט התרגלתי למראהו של מורי הנערץ נותן בי מבט קפדני ולמדתי להתכונן לשאלותיו.

ספרי ”זמן ותודעה“ הוקדש לו ליום הולדתו השמונים. קיוויתי להגיש לו מתנה דומה לעשור חייו הבא אבל הסרטן ממנו החלים שנים רבות קודם לכן שב והכה. שניאור ליפסון נפטר בשלווה בפברואר 2002, בן שמונים ושבע ובמלוא אונו הרוחני. מה לא הייתי נותן, מַאֶסטרו, עבור עוד שעה אחת של ויכוח קולני על הספר הזה!

*

בפילדלפיה לא התפתחו הדברים יפה. תחת גדעון התמנתה כמנהלת המרכז בברלי רוּבִּיק, חוקרת אינטליגנטית ומקורית אבל כעסנית ובוטה. ננסי כתבה לי כי היא נתונה להתפרצויות-זעם חוזרות מצד הבוסית החדשה. המצב הגיע לפיצוץ ב‑1995 וגם המנהלת השנייה פוטרה. עתה הוחלט לא למנות מדען לתפקיד אלא להעלות את ננסי לדרגת מנהלת אדמיניסטרטיבית. היא מצדה מינתה ועד מנהל מדעי ובו פריץ-אלברט פּוֹפּ, ביופיזיקאי גרמני וחברו של גדעון, ואני. פוקס הוסיף לוועד כמה מחבריו מימי מלחמת העולם השנייה.

פגישת הוועד הראשונה התקיימה באי נַנטָקֶט, הידוע לכל קוראי ”מובּי דיק.“ פוקס החזיק שם בית-נופש אליו נהג לטוס בעצמו במטוסו הפרטי. במהלך היומיים בהם שהינו באי יצאתי לכמה טיולים רגליים עם חברי הוועד ותהיתי על קנקנם. אחר-כך הלכתי לננסי ואמרתי לה: יקירתי, איני מכיר דרך עדינה לומר לך זאת: בוועד שלך יש א) רופא-אליל הגונב את כספם של חולים סופניים, ב) פרופסור לאנטמולוגיה עם שיטיון מתקדם ו-ג) בוגר קן-הקוקיה המצלם עב"מים. שני השפויים היחידים בוועד הם, למיטב הבנתי, פּוֹפּ ואני. אני, במקרה, גם מומחה לתמהונים ואני מודיעך חגיגית שעם הנבחרת הזאת יש לך סיכויים מצוינים לסיים את תפקידך כמו קודמייך. לא הייתי מתפלא אילו הייתה שיחה זו סוף קשריי עם המרכז. אבל ראיתי את האישה הנפלאה מקשיבה לי בכובד-ראש. האם תעזור לי? שאלה. כל עוד תרצי בי, עניתי. היא חיבקה אותי ומלמלה: אני מודה לאלוהים שהפגיש אותנו. כך החלה אחת הידידויות האמיצות שידעתי בחיי. מאז הייתה מתייעצת בפּוֹפּ ובי בעניינים המדעיים. הפכנו את ביטאון המרכז לכתב-עת מדעי שחִייב כל מאמר לעבור רפרנטורה מקצועית, התחלנו לארגן כנסים ברמה בינלאומית ועמדנו בפרץ בפני נוכלים ותמהונים שניסו לנצל את המרכז לצרכיהם.

*

בהדרגה החל יקיר לקרב אותי אליו ואל משפחתו. פעם הוזמן לתת הרצאה פומבית. הלכתי לשמוע אותו בתקווה שאצליח להבין יותר מעבודתו. אחרי ההרצאה הציע לי טרמפ לאוניברסיטה.

נו, איך הולך? שאל בדרך.

חשבתי שזה הזמן לקטע קצר ויעיל של התבכיינות. אוי הקורסים קשים, אני צריך לנסוע פעמיים בשבוע מרחובות, באוטובוס מאסף, מוקדם בבוקר, וזה זמן מבוזבז כי בזמן הנסיעה איני יכול לקרוא ו...

האיש נעץ בי מבט עגום שמיד החיה בזכרוני את הפיאסקו המכונן של חיי בחוג של שוהם.

”אז תחשוב!“ אמר בטון של מורה למפגרים.

התחלתי לחשוב.

. פרס זכור כמלומד תקיף וחד-לשון. בספרו Quantum Theory: Concepts and Methods מופיע הערך ”אי-ודאות“ באינדקס פעם אחת בלבד, והוא מפנה לאותו עמוד עצמו... רק מעטים הכירו את צדו הסנטימנטלי. אחרי מותו התברר שקנה מבעוד מועד חלקת קבר ליד מורו וידידו נתן רוזן.