זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית. טיוטה

לקריאה/הורדה
Word
PDF

זֵכֶר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית אבשלום אליצור טיוטה מורחבת (יולי 2010)

תקציר

"שנאה מטפיזית" היא שנאה שאינה מבוססת על נימוקים מציאותיים, אך עוצמתה אינה פחותה מהשנאה לאויב אמיתי. שתי דוגמאות מהיהדות לשנאה כזאת – המצווה להשמדת עמלק והתיעוב כלפי החזיר – נלמדות במאמר זה מתוך המקרא, המדרש, ההלכה, הקבלה ושאר מקורות היהדות. ההסבר לתופעה מוצע על-פי הפסיכואנליזה ומגוון הזרמים בה: הפסיכואנליזה הקלאסית, פסיכולוגיית ה"אני," תיאוריית יחסי-האובייקט, פסיכולוגיית ה"עצמי" והפסיכואנליזה ההתייחסותית. שורשי השנאה המטפיזית נעוצים בלא-מודע, שם רוחשים דחפים תוקפניים (קנאה ושנאה כלפי בני משפחה ודמויות סמכותיות) ומיניים (גילוי עריות, הומוסקסואליות ובעיקר אוננות) שרוב הדתות, ובעיקר היהדות, אוסרות עליהם בחומרה. הבושה והאשמה המתעוררות בתגובה לדחפים אלה מפעילות מגוון מנגנוני הגנה כמו הדחקה, הכחשה, השלכה ועיצוב-תגובה, המתעצמים עד להתפתחות דיכאון, מחשבות רדיפה ושנאה עצמית עד כדי התאבדות. הקונפליקט מוחרף על רקע הנרקיסיזם הנורמלי, שגם אותו מדכאות הדתות, ובהן היהדות, ע"י הדרישה לשפלות-רוח קיצונית בפני האל. סכסוכים אלה מובילים לפיצול הולך וגובר של הרגש והחשיבה: מחד מתפתח "עצמי" אידיאלי, נרקיסיסטי באופן קיצוני, כגון האלוהים או העם הנבחר, ומאידך "עצמי" שלילי שהוא התגלמות הרוע, כגון עַם המוכרז כאויב נצחי או חיה המוגדרת כיצור הטמא ביותר. פיצול זה מעניק הפוגה מהסכסוכים הנפשיים, אבל באופן בלתי-נמנע מעורר האובייקט השנוא גם הזדהות, קנאה ואפילו משיכה מינית. לפיכך הפיתרון אינו יציב: עם הזמן חוזרת השנאה ופונה נגד בני עמו של השונא, נגד בני משפחתו ולבסוף נגד עצמו. ואכן, בחקירה מעמיקה יותר של האמונה וההיסטוריה היהודית, כמו גם של כל אידיאולוגיה המלבה שנאה מטפיזית, מתגלית שנאה נרחבת (עד כדי מעשי רצח והתאבדות המוניים) מצד הקבוצה השונאת כלפי עצמה. נראה כי דמות מבלבלת של הורה אוהב-שונא, שהופנמה בתקופת הילדות, היא שורש יחסי-האובייקט הפתולוגיים המניעים את התהליך כולו. היהדות עצמה הייתה מודעת לסכנותיה של השנאה המטפיזית: הפסיקה, המסורת וההגות היהודית השתדלו כבר מימי קדם למנוע אותה בדרכים דומות לאלו של התרפיה הפסיכואנליטית. מסקנות אלה מורחבות מהשנאה לעמלק ולחזיר ביהדות אל דוגמאות כלליות של שנאה מטפיזית בתרבות האנושית: גזענות, פנאטיות, שוביניזם, התעללות בבעלי-חיים, רצח סדרתי ורצח-המונים.

התקציר בקיצור

חקירת עמלק והחזיר מעניקה את ההבנה העמוקה ביותר של היהדות.

תוכן

פתח-דבר: השנאה כטעם החיים

‏ב. מבוא פסיכואנליטי: נפש היחיד ונפש העם

חלק ראשון: עמלק

‏ג. השונא בעיני עצמו: עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם

‏ד. הג'נוסייד הראשון

‏ה. למה? ככה! הניסיון לדחות את המוסר האוטונומי

‏ו. עמלק ההיסטורי: התאום הנסתר

‏ז. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

‏ח. כמידת הקִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

‏ט. אמור לי מי אלוהיך...

‏י. ...ואומר לך מי אויבך

‏יא. כמידת האחווה כן סכנת ההשמדה: הטרגדיה של שבטי רחל

‏יב. עמלק המיתי: תמונת ראי

‏יג. הפַּרַנויה מתעצמת: עמלקים בכל מקום ובכל זמן

‏יד. מעגל השנאה מתרחב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא – רק תשמיד אותו

‏טו. הפַּרַנויה יוצאת משליטה: אֶדום נבלע בישראל – אבל משתלט על העולם

‏טז. להבין הכל פירושו לסלוח הכל

‏יז. שיבת המודחק: נחשו מי בא לסעודת פורים

‏יח. פרי התובנה: רה-הומניזציה של הגוי

חלק שני: החזיר

‏יט. חזירולוגיה למתחילים

‏כ. מקורות התיעוב: שנאת החזיר כסימן היכר לדת-ישראל

‏כא. נימוקים רציונליים

‏כב. אירציונליות כנימוק בפני עצמו

‏כג. אישום ראשון: אנחנו מבדילים, החזיר מבלבל

‏כד. חטא על פשע: מישהו פה חושב שהוא בן אדם

‏כה. החזיר שבפנים

‏כו. גועל-נפש – אתה ממש דומה לי!

‏כז. משנאת החיה אל שנאת הזר: האבולוציה ההפוכה של קונראד לורנץ

חלק שלישי: השנאה המטפיזית

‏כח.אבי אבות השנאה: טומאת הגוף בעיני היהדות

‏כט. ההדחקה ועונשה: האשה הופכת לערווה מהלכת

‏ל. הטירוף בשיאו: האוננות מוכרזת כמגפה

‏לא. מהגוף אל הגוי: הנוכרי כמקור תשוקה

‏לב. מהגוף אל החיה: בעל-החיים כמקור תשוקה

‏לג. המחיר: קרבן החיה

‏לד. שיבת המודחק: קרבן האדם מופיע מחדש כ"קידוש השם"

‏לה. מקורות אבולוציוניים ונפשיים להכחדה העצמית

‏לו. המשפחה כמקום סכנה: הביוגרפיה המונוטונית של הרוצח הסדרתי ורוצח-ההמונים

‏לז. המונוטוניות של הרוע: יוגוסלבים, רואנדים ואנטישמים

‏לח. “Hier ist kein warum”: הכשל האונטולוגי בחקר השנאה

‏לט. רשות הדיבור ליהדות

‏מ. הפסיכואנליזה של השנאה המטפיזית – יש גם תיראפיה?

סיכום המודל הפסיכואנליטי: השיטה שבשיגעון השנאה

‏מא. סוף דבר: ושנאת לרעך כמוך

ביבליוגרפיה

מפתח

תודות
גרסה ראשונה של מאמר זה פורסמה בספר "בכוּר היצירה: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם" בעריכת חמי בן-נון, הוצאת "שערי משפט" 2005. אני מודה לנועם אורדן, ד"ר שחר ארזי, ד"ר שחר דולב, אורי חקק, ד"ר יצחק מנדלסון, מיכאל פרי ופרופ' אבי שגיא על הערותיהם המועילות; לד"ר ינינה ופרופ' קלמן אלטמן על הנסיעה ל"קן הנשרים" באוברזלצבורג; לפרופ' ג'ון ס. קפקא, פסיכיאטר, על הערותיו לפתוגרפיה של היטלר ועל התפקיד שמילא דודו ד"ר בלוך בחיי משפחת היטלר; לעומרי בהם על המסע לאושוויץ ועל השיחות במהלכו; לאחי בנימין-זאב על ידיעותיו בחיות המשק ולאחי רפאל-יוסף על הטיולים לאזורי מחייתם של חזירי הבר; למורתי וחברתי ד"ר רונית אלוני על שיעוריה המאלפים במיניות האדם; לתלמידי וידידי הרב יוסף-יצחק קוזעצקי שפתח בפניי פתח לתורת חב"ד. לתודות רבות מספור ראויים כמה גולשים אלמונים שהעירו הערות רבות-ערך לגרסאות קודמות של מאמר זה באינטרנט. תודה מיוחדת לד"ר יעקב מרגולין, לשעבר הפסיכיאטר המחוזי למחוז תל-אביב, על עזרתו האדיבה בענייני רצח סדרתי.

משה, אהרן וחור מול המלחמה בעמלק
ג'ון אוורט מיאליס (Miallis), 1871

א. פתח-דבר: השנאה כטעם החיים

קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר ה-29 באפריל 1945, בבונקר התת-קרקעי של בניין הרייכסקנצלאי בברלין, סיים אדולף היטלר להכתיב למזכירתו את צוואתו המדינית. גם עתה, כשהחיים איבדו בעיניו כל ערך, נשאר דבר אחד חשוב לו יותר מכל: "יחלפו מאות שנים אולם מהריסות ערינו ומצבותינו תצמח מחדש השנאה לאלה האחראים לה בסוף חשבון. אלה הם האנשים שלהם אנו צריכים להודות על כל זה: היהדות הבינלאומית ועוזריה."

בדברים עצמם לא היה חידוש. עוד בהיותו בן חמש-עשרה הפטיר "זה אינו שייך ללינץ" כשעבר ליד בית כנסת בעיר הולדתו,, רסיס ראשון מנהרות הקצף אותם עתיד היה להגיר על העולם כולו. עכשיו, מעיר שיירר,1 "בשעות האחרונות של חייו, הוא חזר להיות הצעיר מימי הביבים של וינה ותקופת מרתף הבירה במינכן." גם פסט מעיר על אותה "צפידות מוקדמת ושלמה" בנפשו של היטלר, שנותרה ללא שינוי במשך כל השנים שחלפו מאז המהפך שעבר בצעירותו. אז, התקוממו רגשותיו "אלף פעמים ואחת" נגד האמונה שהחלה משתלטת עליו, עד שנכנע לה:

בכל אשר הלכתי התחלתי לראות יהודים, וככל שראיתים כך נבדלו בעיניי ביתר חריפות משאר בני-האדם. העיר הפנימית והרבעים מצפון לתעלת הדאנובה רחשו במיוחד אנשים שאפילו למראית-עין לא דמו עוד כלל לגרמנים… כל זה ספק אם אפשר היה לומר שהיה מושך את הלב ביותר, אך הוא נעשה מבחיל ממש כאשר, בנוסף על זיהומם הפיזי, גילית את כתמי הלכלוך על מוסרו של "העם הנבחר" הזה… כלום הייתה איזו צורה של זוהמה או הפקרות, ובפרט בחיי התרבות, שאין ליהודי אחד לפחות חלק בה? אם נעצת סכינך אפילו בזהירות במורסה מעין זו, מוצא היית, כמו רימה בגוף מרקיב, תכופות מסונוור מן האור הפתאומי – יהודון!4,ע'45

הוא לא מספר על מגע של ממש עם אחד היהודים האלה – שיחה, היכרות או סכסוך – ונראה כי די היה במראם כדי להעיר בו את ההכרה כי הם אויבי האנושות, וגרוע מזה: אויבי האלוהים עצמו: "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא-עולם הכל-יכול: בכך שאני מתגונן מפני היהודי אני נאבק למען פועל-ידו של אדון-עולם.",ע'679

היהודים נגד האלוהים – זו הייתה בעיני היטלר המערכה שגורלו הועיד לו לקחת חלק בה. אפיזודה משנת 1920 בערך, והוא עוד דמות שולית בזירה הפוליטית במינכן, מלמדת איזה מקום תפסה שנאת היהודים בנפשו: הוא ישב עייף ושותק משך כשעה עד שבמקרה אמרה המארחת משהו ידידותי על היהודים,

רק אז התחיל לדבר ודיבר בלי הפסק. כעבור זמן-מה הדף את כיסאו לאחור ועמד על רגליו, בעודו מדבר, או ביתר-דיוק צורח, בקול אדיר וחודר שכמותו לא שמעתי מעולם מפי איש זולתו. בחדר הסמוך התעורר ילד והתחיל לבכות. לאחר שמשך יותר מחצי שעה נשא נאום שנון למדי אבל חד-צדדי עד מאוד על היהודים, פסק פתאום, ניגש אל המארחת שלו, ביקש סליחה, ובנשקו את ידה פנה ללכת.4,ע'143-4

תגובה כמעט זהה ראה עד-ראייה אחר, יוזף הל, ב-1922: הוא שאל את היטלר, "שעד לרגע הזה דיבר בשלווה ובנימה שקולה," מה דעתו לעשות ביהודים כשיגיע לשלטון. היטלר "חדל להתבונן בפניי והחל לבהות מעל לראשי לתוך החלל הריק. קולו עלה לטונים גבוהים עד שנתקף מעין עווית. לבסוף פתח בצעקות, משל הייתי אסיפת-עם שלמה."2,ע'15 אותו דימוי של השנאה כסם מחזק מהדהד בסצנה הידועה מ"הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין: היטלר משמיע נאום נלעג ופומפוזי עד הגיעו לנושא "יהודים." אז הוא פולט פתאום נחרת חזיר, פניו מתעוותות בטירוף, הדיבור עולה לצריחה ואפילו המיקרופונים נרתעים אחורנית, היטלר עובר לאיים על העולם כולו ואז מתרגמת הקריינית ביובש: "הפיהרר אומר שעם כל העמים האחרים הוא רוצה רק שלום." בוודאי הרגיש האמן, בגאונותו האינטואיטיבית, כי בשנאת היהודים ביטא היטלר את שנאתו לעולם כולו.

שנאה זו נוצקה בהתמדה אל תיאור אפוקליפסה קוסמית: "אם, בעזרת האני-מאמין המרקסיסטי שלו, ינחל היהודי ניצחון על שאר עמי העולם, יהיה כתרו זר-הקבורה של האנושות וכוכב-הלכת הזה ישוט לו בחלל האוויר, כמו ששט לפני מיליוני שנים, באין עליו בני-אדם."2,ע'108 ואם תשרוד, במקום כלשהו, אפילו משפחה יהודית אחת, "תיעשה אותה משפחה מרכז-חיידקים לחתרנות חדשה."2,ע'679 וכשהצטרף גבלס למפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שקד אותו צר מנבח להפוך את דיבוק אדוניו לחזון בלהות כלל-אנושי: "ראו, זה אויב העולם, מחריב התרבויות, טפיל האומות, בן התוהו, התגלמות הרע, מתסיס הרקב, הדמון הגלוי של התנוונות האנושות."5,ע'213

בתמונת-עולמו של חולה הנפש יש לעתים קרובות שני מרכיבים הפוכים, או, נכון יותר, משלימים: קיימות דלוזיות על אסונות, מוות וקץ העולם, אבל לצידן מופיעות דלוזיות הפוכות בדבר נסים ומעשי ריפוי, כאילו מתאמצת הנפש החולה לחזור ולתקן את עולמה המתפורר. כזה היה גם היטלר. מצד אחד, הוא הוקסם כל ימיו מהרס וחורבן: הוא התעקש להפציץ את ורשה חרף כניעת הפולנים, הפליג בתיאורים נפעמים על כתישת הבניינים והשמדת יושביהם, דרש להעלות את פריז באש, הביע סיפוק מהפצצת ברלין שאחריה תכנן לבנות בניינים חדשים, ואפילו כשהפציצו בעלות-הברית את מעונו באוברזלצבורג, הביע את צערו על כך שלא החריבו גם את ביתו השני (טעות שהמפציצים הזדרזו לתקן). מלחמה, בעיניו, הייתה אמצעי לשמירה על בריאות הציבור: "שלום שיארך יותר מעשרים וחמש שנה גורם נזק רב לאומה."4,ע'634 הוא דיבר בפירוש על "גבולות מדממים לנצח,"10,ע'152 ופעם התוודה באוזני שר-החוץ שלו: "אתה יודע, ריבנטרופ, גם אם היום אגיע להסכם עם רוסיה, אתקוף אותה שוב מחר. הרי איני יכול לנהוג אחרת."10,ע'152 מצד שני, דווקא האיש הזה אחוז דיבוק ההרס ראה עצמו כאמן, שרטט ללא הרף סקיצות לבניינים ואפילו בימיו האחרונים בבונקר השתקע ברצינות תהומית בתרשימיו הארכיטקטוניים בעוד תותחי סטאלין כותשים את העיר שמעליו.

כפל-פנים זה מופיע גם בתמונת העולם הנאצית. מול ההרס והאבדון שזרע היהודי, ניצב חזון עולם "יודנפרַיי" (נטול-יהודים) שופע ומלבלב.4,, את החזון הזה היה היטלר מפרט במונולוגים אינסופיים אל תוך הלילה באוזני אורחים מותשים שלא העזו לפהק. הגאולייטר של דאנציג, הרמן ראושנינג, שערק מאוחר יותר, העלה את הנאומים האלה על הכתב, ומהם עולים פרטי הרייך בן אלף השנים שראה הפיהרר בעיני רוחו. קיסרות אירו-אסיאתית גדושת מונומנטים ארכיטקטוניים ייחודיים תשתרע מהכפים המסולעים של האוקיינוס האטלנטי עד ערבות רוסיה, ותאוכלס במאתיים מיליון נורדים טהורי גזע מגרמניה, סקנדינביה, הולנד ושוויצריה, לצד האנגלים, האחים ל"הֶרֵן רַאסֶה" (גזע האדונים), שישלטו באוקיינוסים. האומה הארית תכפיל ותשלש את גודלה בעזרת ה"לֶבֵּנסבּוּרן" (מעיין החיים) של הימלר, שחטף נשים בעלות תווים אריים מכל הארצות הכבושות. אלה היו מתעברות ללוחמים כדי ללדת שפע תינוקות מעוצבים על פי הסטנדרט הנורדי של גינתר: "בלונדיני, גבה-קומה, ארוך-גולגולת, צר-פנים, סנטר מעוצב היטב, אף דק וגבוה מאוד, שיער בהיר לא מתולתל, עיניים בהירות ושקועות, עור בגוון לבן-ורדרד." מושבות גרמניות ישתרעו על פני אפריקה ואסיה ויתעצמו עד ליום שבו תפלוש הקיסרות ליבשת אמריקה. בעיר וֶוֵלסבורג יוקם "מרכז מטפיזי" ענק שיכשיר "אנטי-אפיפיורים" שישליטו דת ארית עתיקה במקום הנצרות. העמים הסלאביים ישמשו עבדים לארים במזרח, יאולצו להשתמש באמצעי מניעה כדי להגביל את ילודתם ולא יורשו ללמוד קרוא-וכתוב (פעם גיחך היטלר כשהעיר שמדי פעם יידרס איזה סלאבי שיחצה פסי רכבת מבלי להבין את שלט האזהרה). מוסקבה תיהרס ובמקומה ייבנה מאגר מים ענקי. בני הקיסרות יחדשו את אמנות הסריגה הקימברית וישתלו גידולי שורש אקזוטיים, ישביחו גזע צהוב שיער ותכול עיניים ויעמידו ולדות זכרים לרוב על ידי מנהגי פרישות, טיולים ממושכים ברגל ותזונה נאותה (צמחונית, כמובן). הפיהרר עצמו, כשיגיע לגיל הפנסיה, יפרוש לניהול מוזיאון אמנות בעיר הולדתו לידץ, לשם יובאו כל אוצרות האמנות שגרינג שדד ברחבי אירופה, ופעם בשנה יבואו לבקרו ליום הולדתו. עד כמה החשיב היטלר את עצמו ככישרון אמנותי ניתן להבין מהרהורי הנכאים שהשמיע באוזני מזכירתו כחודש לפני המפלה הסופית: "אם משהו יקרה לי, תישאר גרמניה בלי מנהיג… הס משוגע, גרינג איבד את אהדת העם והימלר יידחה על-ידי המפלגה. חוץ מזה, הוא בלתי-אמנותי לגמרי!"1,ע'910

עתה, כשחמישים מיליון בני-אדם כבר בין המתים ומבעד לשלג המפשיר בוקעת צחנת הגופות בין ההריסות ברחבי גרמניה, נחפז ה"אמן" המיוסר לסיים את צוואתו. רעם תותחי הרוסים כבר נשמע היטב מאזור גן-החיות של ברלין, מרחק כמה רחובות מהבונקר, אבל אפילו עתה לא היה היטלר מסוגל להבין איך מעזים חייליו להעדיף את חייהם על פני "מות גיבורים." הוא דרש ממפקדי שלושת הכוחות המזוינים

לחזק בכל האמצעים האפשריים את רוח ההתנגדות של חיילינו באמונה הנציונאל-סוציאליסטית תוך הדגשה מיוחדת על העובדה שאני עצמי, מייסד התנועה ויוצרה, מעדיף מוות על התפטרות או אפילו כניעה. הלוואי ובעתיד תהיה זו שאלת כבוד אצל קציני הצבא הגרמני, כפי שזה כבר אצל הצי שלנו, שכניעת מחוז או עיר לא באה בחשבון וכי בראש ובראשונה חייבים המפקדים לתת דוגמה מזהירה של מסירות נאמנה לחובה עד המוות.1,ע'924

מבין חמישים מיליוני הנספים, כששה מיליון אזרחים, שהושמדו בטכנולוגיית-רצח חדשה, השתייכו לעם זעיר, מפוזר ונטול מולדת שלכאורה לא היה צד במלחמה, אבל בעיני היטלר היה הצד הראשי. עתה כמעט שנמחו היהודים מעל אדמת אירופה ובכל זאת, הם עדיין נראו לו, אדירי-כוח כתמיד, אורבים מתוך כל שוחה ומתרס: רק שבועיים קודם לכן הזכיר בפקודת-היום לחייליו במזרח:

אויבנו עד מוות, האויב היהודי-בולשוויקי, יצא בפעם האחרונה להתקפה בהמוניו. הוא מנסה להחריב את גרמניה ולהכחיד את עמנו.3ב,ע'631

לא עוד האמין כי בני עמו הם גזע האדונים. אדרבא, הוא הגיע למסקנה כי גם הגרמנים חייבים להיכחד וכי העם הרוסי הוא שיהיה הגזע השליט.4,ע'231;,ע'126 אבל בנושא זהותו של מנהיג האויבים נותר איתן בדעתו. הנה, אלה המילים בהן נפרד היטלר מהעולם:

היהדות היא האשמה האמיתית במאבק רצחני זה! לא העלמתי מאיש את העובדה כי בזו הפעם לא רק מיליוני ילדים אירופים מבני האומות האריות ימותו ברעב, לא רק מיליוני גברים בוגרים ימצאו את מותם ולא רק מאות אלפים של נשים וילדים יישרפו חיים בערים בעוד הפצצתם למוות נמשכת באין מפריע, מבלי שהאשם האמיתי משלם על פשעו, אף כי בדרכים אנושיות יותר. יותר מכל אני משביע את ההנהגה ואת האומה ונאמניה לדבוק בכל מאודם בחוקי הגזע ולהתנגד ללא פשרה למרעילה העולמית של כל העמים, היהדות הבינלאומית.,ע'166

כמעט לכל אדם העומד להתאבד, אפילו כשהוא מצהיר שכבר לא איכפת לו משום דבר, נשאר משהו שהוא רוצה לדאוג לו אחרי מותו. כמי שבילה שעות רבות בקריאת מכתבי מתאבדים התרגלתי לחפש בקשות שכיב-מרע כאלה, שמהן ניתן ללמוד איך למשוך את המתאבד חזרה אל החיים. איך לתאר את מה שמעורר בי מכתב הפרידה של היצור הזה, שבקשתו האחרונה היא להמשיך בהשמדת היהודים?

אבל מטורפים ומתאבדים קיימים לאלפים בעולמנו. לא זה הדבר שהדעת מתקשה כל כך לתפוס כאן, אלא העובדה שהאיש הזה לא היה לבד. כי בעוד הוא מכתיב את צוואתו התנהלו מחזות בל ייאמנו על אדמתה המתכווצת של גרמניה. אפילו בימים הללו, סוף אפריל 1945, הוצעדו אסירים יהודים ממחנות הריכוז שלהם ל… לאן? לשום מקום! ממש כמו הפיהרר, שעד נשימתו האחרונה ניזון משנאת היהודים, כך גם רבים מחייליו, שסכנת המוות כבר ריחפה מעל ראשיהם, היו עסוקים במונוטוניות בהולכת היהודים סחור-סחור מהמחנות שעמדו ליפול בידי בעלות הברית. גופות המוזלמאנים נפלו על ימין ועל שמאל, כשהשומרים יורים בנחשלים. בכמה עיירות ניסו אנשים להגיש להם מרק ולחם, אבל השומרים איימו להרגם. גרמנים אחרים התנדבו לסייע לשומרים בלכידת היהודים שברחו ובהריגתם. שומרי אחת הצעדות האלה אפילו קיבלו הוראה תקיפה מהימלר, שהיה באותה עת בעיצומו של משא ומתן עם האמריקאים, להפסיק את מעשי הטבח ולנהוג ברחמים באסירות היהודיות שאותן היו מצעידים למוות. לשווא. חיילים גרמנים הפרו פקודות ובלבד שיוכלו להמשיך להרוג יהודים! אפילו ב-7 במאי – כשגרמניה כולה כבר כבושה – יצא לדרכו עוד מסע מוות. נקל להבין מדוע, מול חזיון הביעותים הזה, גולדהגן פשוט מרים ידיים:

כיצד יש להבין את האירועים שהתרחשו במצעד המוות מהלמברכטס ובמצעדי המוות בכלל? מדוע הוליכו הגרמנים את היהודיות מהלמברכטס במצעד משונה זה שהוביל לשום מקום? מדוע נשארו עם היהודיות והוסיפו להרוג ולענות אותן עד הרגע האחרון, אף כי גורל המלחמה כבר נחרץ, וברור היה ששיטוטיהם חסרי התכלית לא ישפרו בכלום את מצבה של גרמניה? מדוע לא ויתרו על משימה חסרת טעם זו, במקום להסתכן בנפילתם בשבי? כיצד הבינו ופירשו בעצמם את הדברים הללו?10,ע'340

הנה, לא רק היטלר; חלקים גדולים מהעם הגרמני היו אחוזי תאוות רצח שהייתה חזקה אף יותר מרצון החיים. מול דיבוק בלתי נתפס זה השאלות של גולדהגן הן בעליל רטוריות. ובכל זאת, בעבוֺר הזעם, הפלצות וחוסר האונים, נותר הרצון הפשוט להבין: למה?

גדולים וטובים מאתנו שאלו שאלה זו. אחד מהם, איינשטיין, שלח מכתב פומבי לפרויד ובו שאל לסיבת המלחמות בין בני האדם. זה היה שנים אחדות אחרי מלחמת-העולם הראשונה, אותה חולל קוצר-ראותן של כמה משפחות מלוכה מנוונות שניסו לשמור את עולם-ערכיהן המתפורר. לא יעברו חמש שנים ומלחמה נוראה פי כמה תפרוץ בהנהגת שליטים מסוג שכמותו טרם ראה העולם, כמו ה"פיהרר" ה"דוצ'ה" או סתם ה"חבר," שמגרונם ידברו עתה השנאה ותאוות-ההרס במלוא עוצמתן. במהלך מלחמה זו, משוואה מדהימה בת חמש סימנים בלבד בדבר השיוויון בין מאסה לאנרגיה, אותה רשם גאון עול-ימים באביב 1905, תוליד את זוועת הירושימה ונגסאקי ואת סכנת ההשמדה הגרעינית המרחפת כיום על האנושות כולה. כמה נבואית, אם כן, הייתה פנייתו של אותו גאון, עתה בגיל העמידה וחרד לשלום העולם, אל בן-דורו ובן-עמו בשאלת-הילד הפשוטה: למה בכלל יש מלחמות בעולם? עשרות שנים חלפו, השאלה של איינשטיין לפרויד בעינה עומדת, וביסודה השאלה הכללית יותר: למה רוחשת שנאה כה נרחבת בין בני האדם? מהיכן השנאה האינסופית הזאת, שנאה שאינה תלויה בדבר, הנעשית ברבות הזמן לתכלית חייו של השונא?

*

תשובה אבקש בעמודים הבאים לא בנבכי נפשם של היטלר ועושי דברו אלא באמצעות תופעה מטרידה מתולדות העם היהודי: התנ"ך מציג את המקרה הראשון בהיסטוריה שבו הוכרז עם שלם – מעצם לידתו, מטבע ברייתו ובאשר יהיה – כבן-מוות. אישית אשמח מאוד אם באחד הימים תחשוף הארכיאולוגיה עדות קדומה יותר לרעיון השמדת-העם ובכך תסיר מעל עמי את זכות היוצרים המיותרת הזאת. אבל עד אז, מצוות השמדת עמלק היא יצירה מקורית של עם שהיה בעצמו קורבן לרצח-העם הגדול ביותר בדברי ימי האדם. אחרוני ניצולי השואה עוד מהלכים בינינו (ויקרים מאוד ללבי), ומדרך הטבע ההשוואה אינה קלה. אבל ההקבלה בין שתי השנאות אומרת – נכון יותר, תובעת – דרשני.

התופעה השנייה שבה אעסוק היא יותר קוריוז תרבותי, אפילו קצת משעשע, מאשר בעיה היסטורית: השנאה לחזיר. יצור נפוץ למדי, גם אם דוחה, נכלל בין כמה חיות אסורות לאכילה במקרא. והנה, מאזכור סתמי זה הלך תיעובם של היהודים כלפיו והתעצם מדור לדור עד שאכילתו הפכה סמל ומשל לכל חטא. עד היום, מכירת בשר חזיר היא עילה נפוצה בישראל לסכסוכים אלימים בין דתיים וחילוניים.

לשתי השנאות, שנאת העם ושנאת החיה, מאפיין משותף: על אף שהשונא מנדב שפע נימוקים לשנאתו, הם ממש לא משכנעים. הם אינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית אלא מהדת והמיסטיקה. ובכל זאת, בשני המקרים, זו שנאה חזקה דיה כדי לדחוף אנשים למעשים קיצוניים מאוד. להלן אשתמש במונח "שנאה מטפיזית" לציון שנאה כזאת.

מדרך הטבע מוביל החיפוש אחרי שרשי השנאה המטפיזית אל היבטים רבים ונסתרים בנפש היחיד ובנפש העם. השאלה למה שנאו היהודים את העמלקים והחזירים אומרת יותר על היהודים עצמם, כשם שהשאלה למה שנאו הגרמנים את היהודים מלמדת בעיקר על הגרמנים. הבנת השנאה המטפיזית היא, אם כן, גם הבנת החולי הנפשי לסוגיו, בחיי היחיד ובחיי עמים שלמים.

אל עמלק והחזיר נפנה, אם כן, לנסות לברר מדוע שנאו אותם אבותינו בעוצמה כזאת, וממה שנמצא שם ננסה להכליל אל יתר גילויי השנאה המטפיזית.

ב. מבוא פסיכואנליטי: נפש היחיד ונפש העם

האיש ממנו ביקש איינשטיין מענה היה, כאמור, פרויד. אם השאלה טעונה תשובה, גם הדרך שאיינשטיין בחר לחפש את התשובה מחייבת הסבר. למה כדאי, גם כיום, לבחור דווקא בפסיכואנליזה כדי לענות על שאלה זו?

ראשית: כי זו התיאוריה היחידה בפסיכולוגיה המציעה הסבר לתופעות נפשיות כה קיצוניות. שנית: הפסיכואנליזה, בפשטות, עובדת. לא כאן המקום לסקור את המחקר המודרני שהוכיח כמה מטענות היסוד שלה, לצד טענות אחרות שהופרכו והוחלפו. תחת זאת אסביר בקצרה כמה עקרונות הממחישים את העוצמה, החתרנות והרעננות התמידית של החשיבה הפסיכואנליטית, ושבהם נסתייע בהמשך.

כוחה של תיאוריה זו נובע מהיותה פסיכולוגיה שלמה, העוסקת הן בתהליכי התפיסה והחשיבה והן בתהליכי הריגוש. בצד הקוגניטיבי, מציב המטופל בפנינו חידה: בהתנהגותו ובתחושותיו יש סתירות שאינן מובנות אפילו לו עצמו. בצד הריגושי, הוא מציג גם סבל גדול, שאין יחס הגיוני בינו לבין הנסיבות המיידיות של חייו.

למה? יש חוק בסלנג הצה"לי הנקרא "חוק שימור הנַחס": במהלך השירות חייב כל אדם לעבור כמות מסויימת של סֶבל, ואם הוא מתחמק ממנו בשלב כלשהו הוא יצטרך לסבול אותו בשלב הבא, כמו אדם שרוצה להיכנס למים הקרים אבל לא רוצה לעבור את דקות הקור הראשונות. בא פרויד וערער על חוק שימור הנַחס: נכון, המטופל המסכן מציג באיחור סבל שלא הופיע בזמן, אבל אין כאן רק שימור אלא גם ריבוי של הסבל. הנה, למשל, חייל הסובל מ-PTSD, מצב של חרדה ודיכאון הפורץ זמן רב אחרי המלחמה: הוא נאלץ לעבור לא את המשבר הרגיל שעובר אדם המגיב מיידית לטראומה, אלא סיוט כפול ומכופל, עד סוף חייו, כאילו צבר הרבה ריביות והפרשי הצמדה באיזה בנק של ייסורים.

למה? אמר פרויד: בואו נחפש את הסיבה ב"לא-מודע," כלומר נבדוק אם האדם לא מחק מזיכרונו איזו טראומה או חלק ממנה, נשחזר את סיפור חייו ונחפש תקלות אחרות, עד שנבין מאיפה בא הנַחס המקורי ולמה לא הגיב לו המטופל באותו זמן. לכאורה יש לנו כאן חידה ככל החידות, אבל זו לא חידה רגילה כמו למשל חידת תשבץ, כי בניסיוננו לפתור אותה אנו נתקלים בקושי חדש, הנוסף על הקושי האינטלקטואלי: המטופל עצמו מפריע לנו כל הזמן! על כל התקדמות בהבנה הוא מגיב בחרדה, כעס, עלבון, גועל ועוד רגשות שליליים, בקיצור, וזה מאוד חשוב: הניסיון להבין מהיכן בא הסבל מתעורר בעצמו הרבה סבל. לא לחינם, אם כן, הלא-מודע אינו מודע: גדוד של "מנגנוני הגנה" שונים ומשונים דואג לכך שתכנים מסויימים לא יגיעו לתודעה ויגרמו לסבל. את מנגנוני ההגנה האלה צריך לפרק לאט ובזהירות. לכן טבע פרויד מונח חשוב: ה"התנגדות," שהיא תגובתו של כל מטופל לאפשרות של שינוי במצבו: למרות שהוא עצמו, במודע, רוצה בשינוי, הוא גם מנסה להכשיל אותו. תגובה חשובה נוספת לפלישה הטיפולית היא ה"העברה": אהבה, שנאה וכד' המתעוררים כלפי הפסיכולוג, בלי סיבה מציאותית אלא כהחייאה-מחדש של יחסים שהיו למטופל בילדותו. את שתי התגובות האלה, ההתנגדות וההעברה, הפך פרויד מגורמים מפריעים למנופים רבי-עוצמה לטובת הטיפול. עכשיו, הבטיח פרויד, פיתרון החידה – הפגישה עם הסבל הראשוני, שבדרך אליו השתחרר לא-מעט הרבה סבל משני – יביא מרפא: "החלפנו אומללות נוירוטית בסבל קיומי." זה לא נשמע הרבה, במיוחד כשהטיפול עולה הרבה כסף, אבל זה (גם מניסיוני האישי) משתלם.

שיטה זו גילה פרויד במהלך ניסיונותיו להבין סימפטומים ספציפיים בכל הפרעה נפשית שהביאו אליו אנשים. למה סובלת אידה ("דורה") דווקא משיעולים בלתי-פוסקים ללא סיבה גופנית ואילו סרגיי ("איש הזאבים") מעדיף דווקא עצירויות? למה מככבים נחשים בהזיותיה של ברתה ("אנה או.") בעוד שלהרברט ("הנס הקטן") יש אובססיה לסוסים?

הסימפטום הנוירוטי, השיב פרויד, הוא "עיצוב פשרה" (compromise formation) בין שני כוחות מנוגדים: מצד אחד דחף מיני או תוקפני שהאדם אינו מעז להודות בקיומו, ומצד שני ההגנה של ה"אני" מפני דחף זה. הנה למשל חולה הניקיון הכפייתי: הוא מנקה ללא הרף את גופו ואת סביבותיו, בניסיון לסלק מחייו לכלוך אמיתי או סמלי, אבל עצם פעולות השפשוף והקרצוף מסמלות אף הן אקט מיני או תוקפני כלשהו, וכך מתקבעת הפעילות הנוירוטית מהאנרגיה הנפשית המושקעת בה ע"י שני צדי הסכסוך הנפשי.

ולפעמים, עם הזמן, קורה דבר יותר דרמטי: הדבר האסור צף היישר על פני מה שנועד לסלקו, ובמשנה-עוצמה. כאן קיימות דוגמאות למכביר גם בתחום הנורמלי. הנה ילדה כבת עשר בבריכת השחייה או בחוף הים, לבושה "ביקיני" שחלקו העליון מתיימר להסתיר שדיים שעדיין אינם, וכך נוצרות תפיחות מדומות על חזה שטוח. גם החבר שיזמין אותה למסיבת ליל שישי ירסס מן הסתם מעט דיאודורנט שידיף ריח נעים מבית-שחי נטול שיער. בכלל, הטאבו הרווח בתרבות המערב נגד כל ריח גוף יצר ביקוש אדיר לדאודורנטים המכילים מוּשק (מסנסקריט: "אשך"), שהוא פֶרומון נפוץ בעולם החי. עינינו הרואות: ה"צניעות" יוצרת איתותים מיניים רבי-עוצמה יותר מההורמונים ומהפֶרומונים גם יחד. לכן טבע פרויד את המונח "שיבת המודחק" (the return of the repressed) לתאר איך, במשך הזמן, צף התוכן המודחק ועולה דווקא על פני הניסיונות להסתירו.

כיוון שהדוגמאות לעיל שייכות לא רק לחיי הפרט אלא לחברה כולה, יובן למה סבר פרויד ש"שיבת המודחק" חלה גם על תהליכים היסטוריים: כמו בחיי היחיד, קורה שתרבות מסויימת אוסרת על משהו, אבל היצרים הלוחצים מחפשים במהלך הדורות דרכי מוצא חליפיות. קניבליזם, למשל, הוא דבר ששום חברה מתקדמת לא סובלת, אבל כשקתולי אוכל מלחם הקודש ושותה מיין הקודש כדי לקיים את דברי ישוע "זה בשרי, זה דמי," הוא נכנע בצורה מעודנת לדחף המניע חיות רבות וגם אבותינו לא ניקו ממנו. בואו נחזור הביתה, אל בית התפילה היהודי: הביטו בפרוכת הרקומה שעל ארון הקודש ותראו על לוחות הברית את הדיבר השני שבעשרת הדיברות, האוסר על עשיית פסלים. יפה, אבל מה רקום משני צדי לוחות הברית? שני אריות! לא בכדי אסרו פוסקים רבים בחומרה על מנהג עתיק זה, בכל דור, ולא בכדי מופר האיסור בכל דור. ואם תבואו לבית הכנסת בחג האהוב עליי ביותר, שמיני עצרת (שמחת תורה), תחזו במופע בלתי נשכח: ספר התורה, מעוטר בכתר, מלובש קטיפה ועדיים, מוּצא מארון הקודש אל קהל החוגגים המנשקים את "התורה," רוקדים סביבה ריקודים אקסטאטיים ושרים לכבודה פיוטים יפהפיים. האם לא קם לעינינו לתחייה פולחן האלה האֵם? תאמרו: דימיון פרוע. אבל הביטו שוב בשני האריות הרקומים על הפרוכת או אפילו על לבוש הקטיפה של התורה. על מי עוד שמרו שני אריות כאלה, ולעתים בתנוחה זו ממש? רשימה חלקית: אשֵׁרה אלת כנען (שבמשך כמה מאות שנים הייתה נשואה ליהוה), רֵיה אֵם אלי יוון, האלה השומרית ליליתוּ (שהתגלגלה בקבלה היהודית לדמות לילית, אותה נפגוש בפרקים הבאים), קיבֶּלֵה החתית, ועוד – כולן דמויות "האם הגדולה," שהורחקה מדת ישראל עד שלבסוף חזרה בתורת הקבלה בדמות ה"שכינה" רעיית האלוהים. הנה, מה שנאסר וגורש בזעם שב והופיע בלב הדת המגרשת.

להצביע על שרידים אליליים בדתות מונותאיסטיות, זו בהחלט חוצפה והתגרות מצד האיש שכבר הרגיז אותנו כהוגן כשהסביר לנו שכולנו רצינו לשכב עם אמהותינו/אבותינו, אבל לא זה מה שעושה את הפסיכואנליזה של התרבות לתורה שערורייתית. השערורייה היא באנלוגיה שהיא עושה בין נפש החברה לבין המצב החולני בנפש היחיד. למה, בעצם? למה, אם תוכן מודחק חזר ופרץ לתודעה בדרך עקיפין, הוא מוגדר כחולני? פשוט: הניתוק מביקורת ההיגיון מקנה לו תוספת כוח, ובכך עושה אותו כפייתי. יכול אדם לשלוט בדחף אסור, אבל כשהדחף מוסווה בפעילות הדומה לו רק באופן סמלי, שולט הדחף באדם. הדת, אמר פרויד, יוצרת מנגנון דומה. הדת אוסרת על סיפוקי יצר יותר מהתרבות הכללית (ועל כך נוסיף: הדתות המונותאיסטיות אוסרות אפילו לחשוב מחשבות מסויימות) ולכן טבעי הדבר שהדת מצמיחה יותר תופעות כפייתיות: יותר אמונות שלא ניתן לשנותן ע"י ויכוח הגיוני, יותר פעולות שאי-עשייתן מעוררת חרדה וכד', שלא לדבר על גילויים אחרים של הדת שהם טירוף לכל דבר.

כמובן, התרבות והדת אינן מודות בחולניות של המנהגים הכפייתיים המשתלטים עליהן. להיפך, הם עושות נורמטיוויזציה שלהם. הפרעות אכילה, למשל, מזוהות ע"י כל אדם כחולניות, אבל כשקבוצה של אנשים קצת אנורקטיים יוצרת יחד קהילה דתית, מנהגי הצום או כללי ה"כשרות" שלהם נתפסים כנורמטיביים והפרתם היא המוגדרת כחולנית. דוגמה אחרת: התעללות בילדים הוא תועבה בעיני כל בר-דעת, אבל ברוב התרבויות וברוב התקופות, הכאת ילדים, הרעבתם, הטלת מומים בהם ואפילו רציחתם קיבלו הכשר מהדת. עצוב אבל אמת לאמתה.

המעבר מהפסיכולוגיה של האדם הבודד לפסיכולוגיה של עם או תרבות אינו פשוט. יונג, למשל, כל כך התרשם מהגילויים הרבים של "שיבת המודחק" לאורך הדורות עד שבנה פסיכולוגיה שלמה של "לא-מודע קולקטיבי" העובר בתורשה. קיים, לעומת זאת, מנגנון פשוט יותר להעברת תכנים לא-מודעים מדור לדור: אנשים עושים לילדיהם מה שהוריהם עשו להם בקטנותם. לא מדובר בחיקוי מודע, להיפך: ה"הפנמה" של דמות הורה היא לא-מודעת ולכן עוצמתה הרבה יותר גדולה מחיקוי רגיל, במיוחד כשמדובר בהתנהגויות תוקפניות. לכן תרבות ממשיכה את עצמה דרך מנהגי גידול הילדים שלה. לכו לפנימייה ותיקה ושאלו על ה"זובור" שהוותיקים עושים לחדשים, טקס מורכב השומר על דפוס קבוע להפליא במשך דורות רבים, ותבינו איך לא רק מסורת, אלא גם תסביכים ומופרעויות מסוגלים להתקבע מדור לדור.

הנורמטיוויזציה שתרבות מסוגלת לעשות לתופעות פתולוגיות מציבה מכשול קשה בפני החוקר, ולכן, כאמצעי נגדי, חשוב להכיר היטב את המושג הבעייתי של ה"אמפתיה." בפסיכואנליזה המודרנית, אמפתיה אינה רק דרך להקלה על מטופל במצוקה אלא כלי רב-עוצמה להבנתו. בראשית ימי הפסיכואנליזה סברו כי אם פסיכולוג רוצה לצחוק או לבכות ממשהו שמספר לו המטופל, עדיף שיתאפק: תגובות אלה באות בוודאי ממקום אישי, כלומר הפסיכולוג עושה "השלכה" מעולמו האישי על המטופל, שכבר יש לו די בעיות משל עצמו. עם השנים החלו לשים לב למקרים מורכבים יותר: אם הפסיכולוג רוצה לבכות למשמע מטופל המספר על אסונו בקול שטוח ונטול רגש, ייתכן שהוא חש את הבכי של אדם שאינו מסוגל לבכות בעצמו. איך מבדילים, אם כן, בין סתם השלכה לבין אמפתיה עמוקה? הבעייתיות הזאת מופיעה גם במפגש עם תרבות ועולם מושגים אחר. כשאני רואה ילדים אפריקאיים אוכלים זחלים שמנים ומתפתלים, מעיי מתהפכים מגועל, אבל זה אומר אולי יותר עליי מאשר עליהם. לעומת זאת, כשאני רואה נער או נערה מקעקעים ומחוררים את גופם ותוקעים שם כל מיני חלקי מתכת וזכוכית, ובא לי להתעלף, אני עומד על כך שזו תגובה נאותה מצדי להתנהגות חולנית ממש ולא מוסכמה תלוית תרבות: הם באמת מופרעים, והתגובה שלי היא נורמלית. רבים מכם יתנגדו בוודאי וישאלו: איפה, אם כן, הגבול? אני מעדיף להשאיר את השאלה פתוחה, ורק אעמוד בתוקף על כך שיש גבול: כשאנחנו קוראים על קרבנות אדם, על זוועות האינקוויזיציה או על מילת הנשים ומגיבים בפלצות, אנחנו לא רק מביעים עמדה ערכית: אנחנו חשים את הזוועה שאותה אמורים היו לחוש האנשים שעשו מעשים אלה אך לא היו מסוגלים לכך. במילים אחרות: ראוי שהאנתרופולוג, ההיסטוריון ושאר חוקרי מדעי החברה, במידה שמוחם לא הושחת ע"י הבלי הפוסט-מודרניזם, ישתמשו גם בתגובותיהם הרגשיות הטבעיות – שוב, בזהירות הראויה – ככלי מחקרי.

ולבסוף, האמפתיה היא המאפשרת לנו לחוש ולהעריך גם את היופי שבדת, את כוחה לעורר באנשים תקווה, חמלה ואהבה, את שיריה הנפלאים ואת התמורות הברוכות שחוללה בהיסטוריה. נכון, פרויד ראה בה "נוירוזה קולקטיבית," אבל הוא מעולם לא הכחיש כי היא גם הצורה הקדומה ביותר של הפסיכולוגיה, ולגמרי לא בטוח שאין לה עוד מה ללמדנו בתחום זה.

*

שנים רבות עברו מאז פרסם פרויד את תשובתו לאיינשטיין. "מלחמה למה?"13 הוא מאמר פסימי, מבוסס על השערה ביולוגית מופרכת (יצר המוות), ולרשות מחברו לא עמד הידע הבינתחומי העצום שנצבר מאז. אנחנו כיום לא יותר חכמים מפרויד ומאיינשטיין, רק יודעים יותר. לכן חובתנו לשוב אל השאלה במיטב האמצעים שנוספו לנו מאז. כמובן, אל לנו לצפות לקבלת-פנים אוהדת מהאקדמיה של ימינו, שהתדלדלה בשל הפוסט-מודרניזם מצד אחד והיומרות ליצור "פסיכולוגיה" שכולה גנטיקה וכימיה מצד שני. לפיכך, במהלך הדיונים הבאים גם אסקור כמה עבודות קודמות על גילויי השנאה המטפיזית כדי להראות איך אנשים נתפסים לאקרובטיקה אינטלקטואלית מביכה כדי להימנע ממסקנות שאינן politically correct או תואמות צו אופנה אינטלקטואלי זה או אחר., קיים כלל חשוב בפסיכולוגיה (חשוב לפחות בעיניי כי אני, במקרה, גיליתי אותו) האומר כי בני-אדם יהיו מוכנים אפילו למכור את אמם-הורתם לקרקס נודד ובלבד שלא יצטרכו להודות כי פרויד צדק במשהו. גם אם איש מהמחברים שאבקר לא נקט, ככל הידוע לי, צעד כה קיצוני, הרי ההתפתלויות שלהם מרתקות דיין כדי להצדיק כמה דיונים ביקורתיים במהלך דרכנו.

אל מדף הספרים הפסיכואנליטי, שכבר הפך לספרייה רבת-אגפים, נפנה אם כן במהלך חקירתנו בשנאה המטפיזית לעמלק ולחזיר, ובשנאה המטפיזית בכלל.

חלק ראשון: עמלק

בדומה לשאלה המייגעת "מיהו יהודי," ניצבים לפנינו קשיים גדולים בצאתנו לבירור הפוך: מיהו עמלקי? מצד אחד יש מעט מאוד עדויות על עם זה שניתן להחשיבן כהיסטוריות, ומצד שני הוא מככב באינספור כתבים דמונולוגיים של משמידיו, שנתנו דרור מוחלט לדימיונם כדי לייחס לו כל רוע שרק אפשר להעלות על הדעת.

דלות התיעוד ההיסטורי היא רק קושי ראשון בניסיון להבין את הסיבות לשנאה חסרת-התקדים של העברים וצאצאיהם היהודים לעם זה. אבל גם דלות זו לא די בה להסביר את הקושי השני: טרם נכתב, ככל הידוע לי, אף מחקר בעברית או באנגלית – מאמר, תזה, שלא לדבר על ספר – על עמלק ועל תולדותיו, או אפילו על היחס אליו בהגות היהודית. ולא בכדי: זיכרון ההשמדה ממנה נחלץ העם היהודי לפני דור מציב מחסומים כבדים בפני מחקר על השמדת-העם שציוותה היהדות עצמה. ראו למשל את ההערות האמיצות בפתח מחקרו של יאיר אורון "ג'נוסייד":

על אף החשיבות הרבה שיש לנושא זה מתברר, כי הגסות והאכזריות של הקיום האנושי במשך ההיסטוריה הן סוגיות המופיעות לעתים רחוקות בלבד בתוכניות הלימוד של בתי הספר. מעשי הטבח הנוראים שאירעו בעבר לא זכו לתשומת לבם של כותבי ההיסטוריה וגם לא למלוא תשומת לבם של כותבי ספרי הלימוד, אלא דווקא האירועים ה"חיוביים" והעדויות הברורות לניצחון הצדק... מותם האכזרי, הלא טבעי, של מיליוני בני-אדם במהלך ההיסטוריה היה חבוי מידיעתנו ולפיכך גם מתודעתנו והמצב יוסיף להיות כך עד שגם אנשי המחקר, ההיסטוריוגרפים והמחנכים ינסו לשפוך אור על כל ההיבטים של ההתרחשויות הללו... הזנחתו של הנושא מובילה למחשבה כי לפחות עד לאחרונה הייתה רוב הקהילה המדעית שותפה, לעתים באופן לא מודע, להכחשתו ולהימנעות מדיון בו (ע' 22-3).

ואת ההדגמה הטובה ביותר לקושי זה מספק ג'נוסייד עצמו: לשוא תחפשו בספר מעולה זה את המילה "עמלק"! ולא רק בהיסטוריה או במדעי היהדות, אפילו בתחום מדעי החברה או בפסיכולוגיה, המאמרים שמצאתי על שנאת עמלק[] [] נספרים באצבעות יד אחת. אין ספק: המטען הרגשי הכבד סביב הנושא ממשיך להקשות אפילו על החקירה האקדמית.

עבודה רבה אם כן לפנינו. בואו נלך לפי סדר זה: ננסה תחילה לדלות כל פיסת עדות הנראית כבעלת מהימנות היסטורית, ננסה לשחזר מי באמת היו אנשים אלה, ומשם נפנה לניתוח הדימיון המיתולוגי של היהודים אודותם.

ג.השונא בעיני עצמו: עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם

בעוד אין כיום אדם שנוכל לזהותו בוודאות כצאצא עמלק הקדום, הנה שונאיו של עמלק חיים וקיימים, ורבים מהם מכריזים עד היום על ייחודם באותו להט בו עשו כן אבותיהם: אלוהינו הוא לבדו אלוהי כל היקום, ובנו בחר להנהיג בבוא היום את כל העולם. בואו נרענן תחילה את זיכרוננו במה שידוע על העם העברי, שמה שנותר ממנו לאחר הגלות הראשונה, היהודים, מחזיקים עד היום באותה טענה: אנו נעלים מכל עמי תבל.

בטענת העליונות עצמה אין כל חידוש: כמעט אין עם נורמלי שאינו רואה עצמו טוב יותר משכניו בצורה זו או אחרת. אבל באמונת עם ישראל בעליונותו המוחלטת, ובהעזתו חסרת-התקדים לכפור בקיומם של כל האלים האחרים, היה בכל זאת ייחוד שאין שני לו בהיסטוריה: להתפארויות אלה לא היה בסיס בשום עדיפות צבאית, מספרית או טריטוריאלית. להפך, הן עמדו בניגוד משווע למציאות שבה חי העם הקטן והנרדף הזה. ובכל זאת הוא דבק בהן, בכל מאודו ובהכרזות מלאות הוד:

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ! (דברים ד' 32-35).

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (כ"ו 18-19).

כה גדולה הייתה אהבת האלוהים לעמו עד שחזר והשווה אותה לשתי האהבות העזות ביותר – הרומנטית והאמהית – בחיי האדם: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב' 2). וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ? גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ! (ישעיהו מ"ט 14-15).

הכל טוב ויפה, אך כדברי ז'ורז' ברַסָאנס "אין אהבות שמחות," והאהבה הזאת הייתה ממש לא שמחה. אינספור מריבות קולניות בקעו ממנה מדי דור: עמו הנבחר של האלוהים הרגיז אותו השכם והערב בחיזורים אחרי כל אליל, ויהא זה דמוי איש, אישה, חיה או אפילו תערובת שלהם, ובלבד שיהיה מוחשי ותלת-ממדי ושניתן לראותו, למששו ולנשקו, ולא אל אבסטרקטי של פילוסופים כבדי-ראש. ליהוה, כידוע, הייתה מאז ומתמיד רגישות גדולה בנושא הזה והוא הגיב על הבגידות בו בעונשים איומים, אבל חזר ונשבע שהעונשים האלה מכאיבים לו יותר מאשר לבניו: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח' 5). וגם כשהבן הסורר גורש והתגלגל עד קצווי תבל עדיין הגיע קולו לאוזני אביו:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ. בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי!

תגובת האב, המנסה להסביר לעצמו מדוע עודו אוהב את בנו, הפכה לפנינה בספרות העולם והשראה להרבה מנגינות שובות-לב:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד? עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ! רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ, נְאֻם יְהוָה! (ירמיהו ל"א 17-20).

גם המטאפורה האחרת, זו של אהבת הגבר לאישה, שימשה תכופות את האל כשדימה את תחושותיו כלפי עמו לתחושות העלבון של בעל נבגד:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ! כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ. וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם. כִּי אָמְרָה: אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי (הושע ב' 4-7).

היש שפה ש"בן זונה" או גידוף דומה לו אינו מככב בראש סולם העלבונות שלה? והנה העברים רדופי האשמה הטיחו את הכינוי הזה בעצמם! לא לחינם בחר אחד הבולטים שבחוקרי היהדות בדורנו, ליבס, שלא להצטעצע במילים בתיאור אהבת אלוהים לעם ישראל:

דת ישראל מתייחדת, לדעתי, דווקא בעוצמת אהבתו של אלוהיה. זוהי אהבה אובססיבית ופוססיבית, שאין בה לא ויתור ולא חיוך, שמוצאה מן האין ואחריתה אל מות. אהבה השורפת ומבטלת את עצמה באש של קנאה, ואתה את מושאה, ובעצם את כל הזולת: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר-השירים ח' 6) (, ע' 30).

וכמו בהרבה אהבות מסוג זה נהג הבעל, אחרי שהמטיר את מהלומותיו, לשוב ולהישבע אמונים לאשתו הבוגדנית:

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה (הושע ב' 21-22).

בחלוף הדורות, התפתח מושג העם הנבחר לממדים קוסמיים. עם ישראל החל לראות את עצמו לא רק כבחיר העמים אלא כעילה לבריאת היקום כולו, כפי שמגלה דיאלוג האהבה המרטיט בין האלוהים לבין עמו אחרי החורבן. התלמוד מביא את הפסוק שהבאנו לעיל (ישעיהו מ"ט 14) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי, מפי האומה המרוסקת שארצה הוחרבה בידי קלגסי רומא:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אדם [ה]נושא אשה על אשתו [ה]ראשונה זוכר מעשה הראשונה. אתה עזבתני ושכחתני!

האלוהים, בתשובה, נזקק למונחים הלטיניים שציינו באותם ימים את יחידות הצבא הרומאי:

בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה – וכולם לא בראתי אלא בשבילך! ואת אומרת "עזבתני ושכחתני"? (ברכות ל"ב 2).

על טענה זו חוזר ה"זוהר" בתמציתיות:

זכאין אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא. דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו. דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל דישתדלון באוריתא.

זכאים הם ישראל מ[כל] העמים עובדי הכוכבים שבעולם. שהקדוש ברוך הוא בחר בהם, נקרא בהם והתפאר בהם. שהעולם הזה לא נברא אלא למען ישראל שיעסקו בתורה (פרשת "האזינו" ב').

תרבות המערב, כזכור, טענה עד לא מזמן כי האדם הוא מרכז היקום ותכלית קיומו. היהודים לקחו רעיון זה לקיצוניות: אם האדם הוא נזר הבריאה, אנחנו היהלום בראש הנזר!

ד. הג'נוסייד הראשון

בדומה לחוק מפליא בפיזיקה, שלפיו כל היווצרות חלקיק מתוך הוואקום מחייבת את היווצרותו של חלקיק בעל תכונות הפוכות, גם המחשבה האנושית יוצרת צמדי ניגודים קיצוניים כאלה: הופעתו של העם שמעצם לידתו הוא נעלה על כל העמים האחרים אירעה כמעט בד-בבד עם הרעיון כי יש עם רע מלידה שאין לו זכות קיום.

עם ישראל רק יצא ממצרים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז 8). סתם כך, ללא סיבה, "בא" העם האחר להילחם בעברים. תיאור הקרב אינו משאיר מקום לספק שלא מדובר בעם רגיל: כדי לנצח את עמלק נדרשים כוחות על-טבעיים:

וַיֹאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וּמֹשֶׁה, אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י"ז 9-13).

תוצאות מלחמה זו נקבעו לנצח:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (14-16).

המדרש הבחין כי בקטע זה מופיע הביטוי "כֵּס יָהּ" במקום "כסא יהוה." למה יצאו שתי המילים קטועות? ההסבר היה נועז: אחרי ביטוי הזהירות השגור "כביכול," אותו נהוג להקדים לפני כל תיאור אנתרופומורפי של האל, אומר המדרש כי קיומו של עמלק גורע, לא פחות, מגדולתו של האלוהים:

כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק – הכסא שלם והשם שלם (פסיקתא דרב כהנא י"ב).

גם הגרוע שבאויבים, חטאיו נשכחים ונסלחים בחלוף הדורות. התורה ידעה זאת, והיא חוזרת ומזהירה שלא לתת לנטייה אנושית זו להשכיח את צו ההשמדה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 17-19).

בכל מקום! בכל זמן! לא בלהט הקרב אלא בפעולה מתוכננת שנים רבות מראש וקבועה בראש סדר היום הלאומי. אחרי שינוצחו כל האויבים הקונקרטיים, יתפנה עם ישראל להשמיד את אויבו המטפיזי. כל כך מרכזית היא מצווה זו עד שהתלמוד (סנהדרין כ' 2) מגדירה כאחת משלוש המצוות הראשונות המוטלות על עם ישראל ברגע שיהפוך לעם ריבוני: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה." ר' יוסי (שם) מרחיק לכת אף יותר: לדעתו מצוות השמדת עמלק היא הראשונה.

ואכן הראשון למלכי ישראל, מיד עם עלותו לכסא, הצטווה להשמיד את עמלק:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל-א ט"ו 1-3).

הכישלון במילוי הוראה זו הוא שגרם לשאול לאבד את כתרו: הוא ריחם על מלך עמלק השבוי ולא השמיד את הצאן שנלקח שלל. במקומו עלה למלוכה איש שהצטיין בהריגת עמלקים (שמואל-ב כ"ז). ממלכת עמלק חרבה, וגם אם נותרו עמלקים בודדים ברחבי הממלכה המאוחדת, שבימי שלמה כללה את אדום, עמון ומואב כממלכות-חסות, אין ספק שהלקח מנפילת שאול הופנם ורדיפת שרידי עמלק נמשכה, עד שבימי המלך חזקיהו חוסלה שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק (דברי הימים-א ד' 43) – עדות שאליה נשוב בפרק ‏ו' להלן.

עמלק, אם כן, הושמד לפי עדות התנ"ך – והנה, בדרך לא-ברורה, שב והופיע מחדש, ובעמדת-כוח גורלית: ראש השרים באימפריה הפרסית, וראשון הצוררים בהיסטוריה שזמם השמדה שיטתית של העם היהודי היה, על פי התנ"ך, הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי (אסתר ג' 1). הכינוי אֲגָגִי נשמע לנו מוכר: הן אֲגָג היה מלך עמלק ששאול הותיר בחיים. איך הגיע בן לעם נוודים נרדף ממדבר יהודה אל ארמון פרס? המספר משאיר זאת כחידה, אך שֵם היהודי שהתייצב מול המן אינו משאיר ספק באשר למוצאו של המן: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (אסתר ב' 5-6). דווקא נצר לבית המלך שחס על אגג הוא זה שיחסל את צאצאי אותו שבוי. ואכן הנקמה הטוטלית, בניגוד לחוק התורה, שנעשתה גם בכל בני המן, וההרג ההמוני בתומכיו ברחבי הממלכה, כמו גם הימנעות היהודים מלקיחת ביזה (אסתר ט' 16), בניגוד למעשה שאול, מעידים כי מדובר בעמלקים.

אם משריד בלתי-ידוע של העם שהושמד צץ, במקום אחר בעולם, אויב כה מסוכן, אין ספק מהי האזהרה שמבקש התנ"ך להזהירנו: הנה, ראו מה קורה כשמרחמים אפילו על עמלקי אחד!

מעולם, ככל הידוע לי, לא היה בתולדות האנושות ציווי כה גורף לרצח-עם. התורה הורתה אמנם להשמיד את שבעת העמים שחיו בכנען, אבל הותירה להם את הברירה לנוס על נפשם. עמלק, לעומתם, חייב להישמד גם בכל מקום אליו יברח. הפירוט של פקודת שמואל, מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, בא לאסור אפילו על תגובת הרחמים הטבעית של חייל הנתקל באוכלוסייה אזרחית, ומכאן האזהרה מראש: וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו. התוספת מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר מבהירה שגם רכושו של העם השנוא חייב בהשמדה, החמרה שאפילו מכונת ההשמדה הנאצית לא הקפידה עליה. הקניית תוקף נצחי לצו ההשמדה יצרה סתירה אפילו בהשקפת העולם המוסרית של התורה עצמה, אותה תורה שהורתה – פרק אחד לפני מצוות השמדת עמלק! – לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כ"ד 16), ובוודאי שהריגת הבהמות מעוררת בעיה מוסרית נוספת בדת שאסרה על התאכזרות לבעלי-חיים. כל כך הקפידה התורה לחזור על דרישותיה שלא לשכוח את שנאת עמלק, עד שמניין התרי"ג הקנוני מונה כאן שלוש מצוות נפרדות: (תר"ג) לזכור מה שעשה לנו עמלק, (תר"ד) למחות זרעו מן העולם, ו-(תר"ה) לא לשכוח מה שעשה לנו.

השמדת עמלק היא חריגה בין מצוות היהדות מעוד כמה בחינות: בעוד מצוות השמדת שבעת העמים לעיל מחייבת רק בתנאי שאין בה סכנת חיים ("פיקוח נפש"), אין הקלה זו חלה על הריגת עמלקים, וחובה על יהודי להרגם אפילו אם בכך מסכן הוא גם את חייו שלו. ולמרות שלאומיותו של גוי נקבעת, בניגוד ליהודי, על פי האב, עמלקי חייב למות גם אם רק אמו הייתה בת לגזע השנוא. ובעיקר, השמדת עמלק היא חובה שגם ההיבט הרגשי שלה, השנאה עצמה, הוא חובה נפרדת. אפילו הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1138-1204), הפילוסוף השקול שהזהיר מפני כל קיצוניות, לא נקט כאן שום מתינות:

היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תישכח המצווה ולא תחלש שנאתו מהנפשות באורך הזמן (ספר המצוות, מ"ע קפ"ט).

העוצמה, הנחישות, ומעל לכל חוסר הרחמים המוחלט מצד עם שכל כך החשיב את החסד והרחמים (וכל כך היה זקוק להם בכל תולדותיו), הופכים את השאלה לבלתי נמנעת: למה?

ה. למה? ככה! הניסיון לדחות את המוסר האוטונומי

הנימוק שנתנה התורה עצמה – אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18) – הוא בלתי-מספק בעליל. אמנם הטרוריסט הפוגע בנכים ובזקנים המשתרכים בשולי המחנה הוא פושע מתועב, אבל בהשוואה לזוועות האחרות שנעשו בעם ישראל בימי התנ"ך, מהשלכת תינוקות לנהר על ידי המצרים עד מעשי הטבח ההמוניים של צבאות אשור, בבל וכשדים, פשעו של עמלק הוא שולי, ובוודאי שאין בו לשנות את העובדה שהחלת ציווי ההשמדה על כל הדורות סותר, כפי שראינו בפרק הקודם, את מוסר התורה עצמה: כיצד יכולים מעשים שנעשו בשחר ההיסטוריה להצדיק רצח שיטתי של בני-אדם שאין להם כל מושג מה עשו אבותיהם?

תשובות רבות ניתנו על כך בהגות היהודית העוסקת ב"טעמי (סיבות) המצוות." נפתח בקדומה ובתַקיפה שבהן: אמונה שלמה באלוהים מחייבת ציות למצוותיו גם כשהן נראות לא מוסריות. חוקר המקרא היחיד הידוע לי שהתייחס להשמדת עמלק, יהודה אליצור (אין קשר משפחתי), בחר כיהודי דתי להתמקד דווקא בפן המוסרי שלה, ובתשובתו הזדהה בלב שלם עם טיעון זה:

הווה אומר, אומר החכם התלמודי, אין מוסר ואין טוב אלא רצון האלוהים. עשה את רצון האלוהים – זה הטוב, ואל תהא צדיק הרבה, מפני שעל-ידי הצדקות הרבה, אתה בא לרשעות הרבה, כי המוסר האנושי האבטונומי אינו יכול להצמיח ישועה ואינו אמיתי.

אליצור נוקט כאן בקו-מחשבה עתיק בפילוסופיה היהודית, שראשיתו בהבחנה התלמודית בין ה"חֻקִים" לבין ה"מִשְׁפָּטִים" שנתנה התורה: "משפטים" הם ציוויים שניתן להסביר את ההיגיון שבהן, בעוד "חוקים" מתייחדים בכך ש"אין לך רשות להרהר בהן" (יומא ס"ז 2) ומטרתם להרגיל את היהודי להכפיף אפילו את חשיבתו הרציונלית והמוסרית בפני תביעת האל. הכנעת המוסר האוטונומי נעשתה לראשונה בעקדת יצחק. היהודי המאמין אומר: נכון, הריגת אדם חף-מפשע היא פשע; וכמובן שרצח בן הוא פשע; אבל מהיכן אנו יודעים מהו "פשע"? מהמוסר האנושי? לא תודה! מוסר זה כשל בצורה מחפירה לאורך ההיסטוריה. רק אלוהים הוא מקור המוסר, ואת ההכרה בכך ביטא אבי האומה העברית בציות טוטלי לציווי של האל הנראה כפשע. כך סברו רב סעדיה גאון (942-892) בהבחנתו בין "מצוות שכליות" ל"מצוות שמעיות," כך ר' יהודה הלוי (1075-1141) בספר הכוזרי, וכך, תוך לבטים רבים, הרמב"ם. בפילוסופיה היהודית המודרנית היה ליבוביץ, שהגדיר את עקדת יצחק כמבחן-היסוד של האמונה היהודית, הדובר העיקרי של גישה זו.

כפי שנראה בהמשך, היהדות ברובה דחתה עמדה זו. הנה אפילו אברהם אבינו, מופת הציות של מתנגדי המוסר האוטונומי, נערץ באותה מידה במסורת ההומאניסטית בשל הפרשה הקודמת בה נהג בצורה הפוכה, בתבעו מהאל יחס צודק כלפי פרוטוטיפ קדום יותר של רוע, סדום ועמורה: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? (בראשית י"ח 25). דרישה זו, שלא תהיה סתירה בין ציוויי האל לציוויי המוסר, עוברת בכל המקרא והתלמוד, וכפי שמראה שגיא, היא הייתה הדומיננטית במחשבה היהודית לדורותיה. בחרתי לפתוח בדעת-המיעוט, הדוחה את המוסר, משתי סיבות. ראשית, אם דעה זו מודה שההסבר למחיית עמלק יכול להיות רק מטפיזי, הרי שזו הודאה בתקפותה של האלטרנטיבה הפסיכולוגית! במילים אחרות: אם המצווה להקריב בן לקרבן, או להשמיד עם שלם, אינה אלוהית, כפי שסבור כל אדם חילוני, וכמובן שאינה הגיונית, כפי שמודים כולם, אזי רק חקר הנפש, וליתר דיוק: חקר הנפש החולה, יכול להסבירה.

עמלק ויצחק... קישור מחוצף מאין כמותו, אבל לא אנחנו יצרנו אותו אלא הזרם הפונדמנטליסטי ביהדות. הוא מבטא באופן תמציתי את התזה הפסיכואנליטית שנטלתי על עצמי, על סמך מכלול הדוגמאות מההיסטוריה היהודית והכללית, לבסס בעמודים הבאים: לטבוח ללא אבחנה בעם אחר יכול רק מי שמוכן להרוג בבני עמו ואפילו בילדיו שלו.

ו. עמלק ההיסטורי: התאום הנסתר

שבנו אם כן אל החידה: מי היו אותם עמלקים שעוררו על עצמם שנאה כזאת? מה גילו אודותם ההיסטוריה והארכיאולוגיה של המזרח הקדום?

למרבה האכזבה – כלום. מחוץ לתנ"ך לא ידועה שום עדות לקיום העם המקולל. על הדעת עולה לרגע התקווה: שמא עמלק פשוט לא היה ולא נברא אלא בדימיונו של ישראל? אבל המוצא הנוח הזה נופל עד מהרה בפני מבחן הביקורת. עמלק מוזכר בשמונה ספרים בתנ"ך, וההתייחסויות אליו הן כה רבות וספציפיות עד שלא מתקבל על הדעת שאין מדובר בעם ממשי. ההתייחסות האחרונה לעמלק בתנ"ך אינה מותירה ספק. ספר דברי הימים-א, בתוך תיאור גנאלוגי מפורט ומשעמם הנושא את כל הסימנים של כרונולוגיה אותנטית, מספר כבדרך אגב על חמש-מאות איש משבט שמעון בראשות פְּלַטְיָה, נְעַרְיָה, רְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי, שהלכו בימי חזקיהו מלך יהודה אל הר שעיר וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ד' 43). בסיפור אגבי זה, המופיע ממש בסוף התנ"ך, מופיע עמלק בפעם האחרונה, כולו קומץ בני-אדם המתבצרים על הר במדבר, ודי בכמה מאות מתיישבים למחות שריד זה. המקרא, אם כן, מציע לנו תשובה פשוטה להיעדרו של עמלק מהרשומות החוץ-מקראיות: מצוות התורה קוימה במלואה והוא הושמד לחלוטין. רק מחוסר ברירה, אם כן, פונים אנו אל התנ"ך, כדי להסתפק במעט הנתונים המגמתיים-בעליל ששימר בעבורנו המשמיד.

וכבר בפתח התנ"ך מצפה לנו הפתעה. מהו מוצאו של עמלק? התורה מתארת את תולדות העמים השונים על פי אילן משפחה מסועף, המתחיל בנוח והולך ומתפצל משלושת בניו לעמים ולשבטים (ראו תרשים גניאלוגי בסוף הפרק). בדרך כלל, מידת הקִרבה בין העמים על-פי אילן זה מבטאת נאמנה את הקִרבה ההיסטורית והאתנית ביניהם. כך, למשל, יכול כל ישראלי בימינו להבין את הכתובת שעל מצבת מישע מלך מואב, שכן מואב היה מצאצאי לוט, בן אחי אברהם. לעומת זאת, מצרים וכוש, שעל פי התורה התפצלו לענף אתני נפרד כבר מחם בן נח, אכן נבדלו מאוד מהעברים בלשונותיהם ובתרבויותיהם. אם כן, כמידת הקִרבה המשפחתית על פי ספר בראשית כך, פחות או יותר, גם מידת הקִרבה ההיסטורית והתרבותית בין העמים. היכן, אם כן, נמצא עמלק על אילן זה? באיזה שלב התפצל ענף זה מהגזע המוביל לעם ישראל?

התשובה, כמה מביך, היא: הכי קרוב שאפשר! עמלק הוא נכדו של עֵשָׂו, אחיו התאום של יעקב-ישראל. העמלקים, אם כן, היו קרובים לעברים יותר מהישמעאלים, צאצאי בנו האחר של אברהם, יותר מהמדיינים, בני אשתו השלישית של אברהם, יותר מהעמונים והמואבים, בני אחיינו של אברהם, ובוודאי שיותר מכל העמים האחרים.

מבולבלים? אל דאגה: זה מיד יהיה מבלבל עוד יותר. התורה עצמה, אחרי שציוותה על השמדת עמלק, מחריפה את הבעייתיות במצווה זו בהגדירה את האדומים כאחים: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר (דברים ב' 4-8). אדום, אם כן, היה עם-תאום לישראל (גרינץ קורא לו במפורש "עברי"), שזכה גם הוא בנחלה מאותו האלוהים בעברו השני של הירדן (גם העובדה שיצחק אבי האומה אהב את עֵשָׂו יותר מיעקב רומזת כי לפנים נחשב אדום לעם הנבחר). בהמשך אוסרת התורה על העברי במפורש לשנוא שני עמים: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה (דברים כ"ג 8-9).

איזה פַּרַדוקס: העם השנוא ביותר הוא שבט מאותו "אח" שאותו אסרה התורה לשנוא!

לקִרבת הדם בין עמלק לישראל מצטרפת גם קִרבה גיאוגרפית מוזרה: ספר בראשית מונה שנים-עשר שבטים שהרכיבו את אדום, כמספר שבטי ישראל, ועוד שבט אחד, עמלק, שנולד לבכורו של עֵשָׂו מפילגשו. השבט הזה לא חי בעבר הירדן, כשאר שבטי אדום, אלא מערבית לו, כבני ישראל עצמם. הוא מופיע לראשונה ברפידים שבדרום מדבר סיני, מול העברים שיצאו זה עתה ממצרים, ממשיך ומלווה אותם עד הגיעם לכנען, שם הוא יושב בנגב (במדבר י"ג 29), אבל על פי ספר שופטים י"ב 15 היה גם בנחלת אפרים, כלומר בצפון הארץ, מקום בשם הַר הָעֲמָלֵקִי. ברור, אם כן, שהיה זה עם נוודים, ממש כמו העברים עצמם טרם הגיעם לארץ, שהתפרס על פני אותו מרחב כמו עם ישראל (ואם להאמין למגילת אסתר, גם יצא אתו לאותה גלות), מין "צל" מטריד, שאי-אפשר להיפטר ממנו.

מה מספרת לנו הכרונולוגיה הצבאית? מבצעי העמלקים נגד העברים מגלים טקטיקה עקבית של יצירת בריתות עם כל עמי האזור נגד העברים: הם התחברו עם כנען (במדבר י"ד), עמון ומואב (שופטים ו), צידון ומעון (י), ואפילו נתנו לקֵינים להתערב בהם עד ששאול נאלץ להזהיר את הקינים על הטבח המתקרב כדי לתת להם שהות לצאת מיישובי העמלקים (שמואל-א ט"ו). הבה נזכור כי הקינים – שם נרדף למדיינים או בית-אב מתוכם – היו לא רק ידידיהם הקרובים יותר של העברים (ר' פרק ‏ח') אלא אף נחשבו לעתים כעברים ממש. הנה מזדקר בעמלקים הללו פרט מיוחד ורב-משמעות: חסרי זהות ברורה, אופורטוניסטים ואינם נכנסים לשום סיווג אתני. זה, כפי שנראה בהמשך (פרקים ‏ח‏ח' ו‏יד), היה הדבר המסוכן ביותר עבור דת ישראל: נביאי העברים שיננו להם השכם והערב כי הם עם נבחר, שונה ומיוחד, ולכן חייבים להיבדל משכניהם. העמלקים, ככל הנראה, ממש אהבו להתערבב, ובכך סימנו עצמם כמטרה לשנאת הנביאים.

אבל בפעם היחידה שהתנ"ך מתאר מפגש של חיילים עמלקים עם אוכלוסייה עברית מופיע, למרבה המבוכה, דווקא אקט פשוט של רחמים. גדוד עמלקים פשט על צִקלג, מושב דוד ואנשיו, כשהגברים לא היו במחנה. דוד, כזכור, היה האיש שביצע מעשי טבח שיטתיים ביישובי העמלקים: וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד (שמואל-א כ"ז 11). מה עשו, לדעתכם, העמלקים לשבוייהם? וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ, וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם (שמואל-א ל' 2). הייאמן? עמלק, המזנב הידוע בנחשלים, משאיר בחיים את הנשים והילדים של האיש שטבח בו?

פה ושם נותן לנו המספר המקראי הרגשה שיש פרטים על עמלק שהוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור עליהם. ראו נא את האזכור בברכת בלעם לעם ישראל (במדבר כ"ד 7): וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ, כאילו הניצחון על אגג היה אירוע היסטורי מכונן, לצד יציאת מצרים. הפליאה גוברת כשבלעם עובר מברכת ישראל לקללת עמלק: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד (שם, 20). ראשית גויים?! בוודאי שאין כוונה ל"ראשית" במובן הכרונולוגי, כי עמלק היה עַם צעיר בדיוק בגילו של ישראל, ובוודאי שאין הכוונה לראש העמים מבחינת הגודל: עמלק, כישראל, היה עם נוודים זעיר ובלתי נחשב. ההסבר היחיד העולה על דעתי הוא כי ראשיתו של עמלק הייתה דומה לזו של עם ישראל: אולי גם הוא נחשב בימי קדם לעם נבחר, אבל נפל ממעמדו זה אל המקום היחיד שאליו אפשר ליפול מגובה כזה, דהיינו, אל דרגת המקולל שבעמים?

לא פחות כאב-ראש גרם הפסוק הסתום בשירת דבורה: מִנִּי אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה' 14). האם הכוונה היא שנחלת אפרים הייתה בימי קדם נחלת עמלק, שהתיישב לפניהם בשומרון? או שמא הייתה קירבה אחרת בין אפרים, מהדומיננטיים בשבטי ישראל, לבין עמלק?

מסתורי עוד יותר הוא התפקיד שממלא עמלקי צעיר בנקודה מכרעת בתולדות עם ישראל. זה סיפור כה מוזר עד שהמפרשים, מסורתיים ומודרניים כאחד, עוברים עליו בחטף. כוונתי למות שאול המלך. כאן, כמו בעניינים רבים אחרים, ספר שמואל פשוט סותר את עצמו מפרק לפרק: בשמואל-א ל"א מסופר ששאול התאבד בקרב על הגלבוע, ואילו בשמואל-ב א' מופיע במחנה דוד נער פליט מצבא שאול, בגדיו קרועים ועפר על ראשו לאות אבל, ומבשר על נפילת המלך. לשאלת דוד הוא מספר כי ראה את שאול ברגעיו האחרונים מכותר בידי פלשתים. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לִי: מִי אָתָּה? וָאֹמַר אֵלָיו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (7-8). שאול, ממשיך העמלקי, ביקש ממנו להמיתו כדי שלא ייפול בידי האויב, הוא ציית לו והביא את כתרו לדוד. דוד הרים קולו ביללה כל היום, ובערב פנה שוב אל הפליט: אֵי מִזֶּה אָתָּה? הנער חזר על דבריו: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי, ושילם על כך בחייו. חייל עמלקי בצבא ישראל? אליצור, שבפרק ‏ה' הציג את עמדת המוסר ההטרונומי בנוגע להשמדת עמלק, נאלץ לנקוט בסיפור זה התפתלויות פרשניות שונות ומשונות – כולל החלפת סדר פסוקים! – כדי להוכיח שהנער היה בעצם "איש מודיעין" עמלקי שרק עין המומחה של דוד הכשילה את התחפשותו. בכל הכבוד: מאוד לא משכנע. אחת משתים: או שלפנינו עוד פיסת היסטוריה אגבית המאשרת שוב כי העמלקים היו קרובים מספיק לשבטי רחל כדי לחיות בקרבם כגרים ואפילו לשרת בצבאם (שמפקדו הראשי היה אדומי – שמואל-א כ"א-כ"ב) מבלי לחשוש לספר על מוצאם, או שגם כאן משמש העמלקי שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את אשמת מותו הנוח כל כך של שאול, שפינה את הדרך למלכות בית דוד.

אולי כך ניתן להסביר עוד שתיקה מוזרה של התנ"ך בנוגע לעמלק. הבה נזכור כי כל מלחמה אליה יצאו העברים הייתה גם – ובעיקר – מלחמה נגד דתו ותרבותו של אויבם: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם (דברים י"ח 9). לכן מדגיש סיפור יציאת מצרים את ניצחון משה ואהרון על חרטומי מצרים ואת הפגיעה המכוונת בערכי דתם; לכן תובע אלוהים להרוס כליל את מקדשי בעל, אשרה, כמוש, מולך, דגון ותמוז ודומיהם; לכן פוגע אלוהים עצמו בפסל דגון (שמואל-א ה) ואליהו לועג לנביאי הבעל (מלכים-א י"ח); ומכאן שפע כינויי הגנאי לאלילים כמו "שיקוצים" ו"גילולים" (מלשון גללים), או "בעל-זבוב" ו"בושת" שהמקרא משבש את שמותיהם בצורה נלעגת במכוון. עוד נראה בהמשך (פרק ‏ח') איזה מחיר כבד שילמו המדיינים והמואבים על פיתוי העברים להשתתף בפולחניהם. היינו מצפים, אם כן, כי אם היו לעמלקים חוקים אכזריים כמו קורבנות אדם, או להיפך, מנהגים מפתים כמו פריצות מינית, ינצל התנ"ך גם זאת בהסתה נגדם, ומכל מקום שימטיר כהרגלו חרפות וגידופים על אלילם. והנה, איננו שומעים אף מילה על דת עמלק, אלוהיו ותרבותו. במי האמין? למי הקריב קורבנות? אילו פולחנים היו לו? ולמה עובר המקרא על כך בשתיקה גמורה?

הניחוש שלי אולי לא יהיה טוב משלכם, אבל הנה הוא: אולי, פשוט, לא היה לעמלק שום מנהג פולחני או תרבותי שנבדל מזה של העברים?

לסיכום, מכלול ההתייחסויות לעמלק במקרא, לרבות הקטעים הסתומים, מגלה מציאות ברורה. עמלק היה קרוב קירבה אתנית הדוקה ביותר לישראל וגם הייתה לו היסטוריה דומה. אם ישראלי בן-ימינו יכול להבין את לשון מואב הכתובה על המצבות העתיקות, אני מוכן להתערב כי העמלקים דיברו בניב אפילו יותר מקומי של העברית, התלבשו בצורה דומה לעברים, שמרו על מסורת נוודים דומה, ובוודאי גם עבדו אלוהים בעל שם דומה. ואם לשפוט על פי מגילת אסתר, הם אף יצאו עם העברים לגלות עד פרס!

הייתכן שאת השנאות האיומות ביותר שומרים בני-אדם לא כלפי אלה השונים והנבדלים מהם ביותר, אלא דווקא כלפי הדומים להם? ככל שהרעיון הזה נשמע אבסורדי, המציאות הבינלאומית נידבה לנו בשנים האחרונות ראיות עגומות לנכונותו ואנו נעסוק בהן בהמשך.

ז. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

עמלק, אם כן, היה העם הקרוב ביותר לעם ישראל, היסטורית וגיאוגרפית. אולם התורה יוצרת עוד זיקה, ישירה והרת גורל, בין שני העמים. היה עוד עם אחד שאותו רצה אלוהי העברים, שוב ושוב, להשמיד:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (במדבר י"ד 11-12).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר ט"ז 20-21).

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! (במדבר י"ז 9-10).

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט' 13-14).

ברוב רחמיו אפילו הקפיד אלוהים לשמור מרחק מהעברים בזמן נדודיהם כדי למנוע מצב בו ירגיזו אותו עד שלא יתאפק וישמידם:

כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה, פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ... אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף! רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ – וְכִלִּיתִיךָ! (שמות ל"ג 3, 5).

גם יחזקאל, הנביא שספרו כמעט נגנז בידי חז"ל בשל כמה פרקים בעייתיים, מודה שעַם ישראל ניצל מהשמדה רק כי אלוהים לא רצה לפגוע בשמו הטוב:

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל [לחלל את שמי] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם, וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר, וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם (יחזקאל כ' 8-9, 13-14, 21-22).

ותהלים חוזר ומציג את משה כמציל:

וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים ק"ו 23).

בפשטות: האל שהוציא את עמו ממצרים התכוון לא-אחת לחסל אותו, תוך שימוש באותם מילים בהן נשבע להכחיד את עמלק: כאן וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט' 14) ושם כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 14). משה, שוב ושוב, עצר בעדו, אבל בזעמו הביא האל מגיפות שהמיתו רבבות בקברות התאווה (במדבר י"א), במדבר פארן (י"ז) ובערבות מואב (כ"ה), שרף אותם וקבר אותם חיים (ט"ז) ושילח בהם נחשים (כ"א), וכשהרגיזו אותו בבכיותיהם על הסכנות האורבות להם בכנען גזר על כל אותו דור למות במדבר. ארבעים שנה (!) הוצעדו אנשים במסלול משונה מסביב לארץ שהייתה רק במרחק שבוע הליכה מהם, כי כך גזר האל: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר י"ד 29).

בכך לא פסקה הסכנה לעם ישראל. פרק כ"ח בדברים פותח בתיאור הברכות שיבואו על עם ישראל אם ישמע בקול אלוהיו: ארבעה-עשר פסוקים יפים ועזי ביטוי. אבל אחריהם באים חמישים וחמישה פסוקים המפרטים, בעוצמה שקשה למצוא כמותה במקרא כולו, את הזוועות הצפויות לעברים אם ימרו את פיו. זה הולך להיות ציטוט ארוך מאוד, ואני מקווה שתבינו למה. ראו באיזו תכיפות חוזרות בו שתי מילים: אבדון והשמדה.

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה. אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה, אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן, וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ. וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר, מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו. וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה, בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ. שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ. בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ. פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ, וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים. וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה. זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף, כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה. כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר, כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת. זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ, כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ. בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ, הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל-צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל-אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר, מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף-רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ, תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ, וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ, וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ, וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי-תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל, בַּסָּתֶר, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ, מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ. גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

ומה יקרה לאותם מְתֵי מְעָט שייוותרו? כאן בא ההיגד המצמרר ביותר:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

הייאמן? אותו אלוהים המשמיע באוזני עמו הצהרות אהבה נרגשות ושבועות ברית נצח ביום אחד, מאיים למחרת כי הנה, עוד רגע, לא יוכל עוד להתאפק וישמידו. ולמה ישמידו? בפשטות: כי הוא העם הנבחר. מעולם לא איים אלוהים להשמיד את הפלשתים או המואבים, למשל, למרות שנאתו המוצהרת אליהם. מידת הסכנה מזעם האלוהים, כך נגלה בהמשך, עומדת ביחס ישיר לאהבתו!

הייתכן, אם כן, שעמלק שימש מעין "שסתום ביטחון" לדחף החיסול העצמי של אויביו? דומני שברגע ששאלנו שאלה זו מזדקר לעינינו עוד דבר מוזר: אם אלוהים כל כך שנא את העמלקים האלה, למה, בעצם, לא השמיד אותם וחסל? הכל-יכול הזה, שהמטיר אש וגופרית על סדום ועמורה, ששילח במצרים האדירה שחין, ברד, חושך ועוד אסונות יצירתיים, שידה אבנים במלכי האמורי וזרע מגיפות בפלשתים, שחזר והשמיד את החוטאים מבני עמו שלו בכל מיני דרכים מבעיתות, הצהיר שוב ושוב על שנאתו הלוהטת לעמלק, ואפילו התחייב להשמידו בעצמו, אבל במציאות, מעולם לא נגע בו לרעה!

אמירה נוגעת-ללב, המופיעה במקום אחר, שופכת אולי אור על הימנעות זו. הֶרֶף מִמֶּנִּי, אמר אלוהים למשה בעיצומה של אחת מהתפרצויות זעמו, וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים ט' 13). שימו לב לקריאה "הֶרֶף מִמֶּנִּי": גם בני-אדם בעיצומה של תגרה צועקים "עזוב אותי!" לזה המנסה להפריד ביניהם, כשכוונתם בעצם הפוכה: "תחזיק אותי!" לכן המשיך עמלק להתקיים: אם כך נוהג האלוהים כלפי עם ישראל, כשעמלק עודו קיים ויכול לספוג מדי פעם את זעמו, מה יהיה גורל ילדיו כאשר יישארו מולו לבדם?

ח. כמידת הקִרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

הבה נסטה לרגע אל פרק אחר מנדודי אבותינו במדבר. גם שם מתרחשת השמדת-עם, טוטאלית כמעט כמו זו של עמלק, וגם שם חוזרים המאפיינים הפסיכולוגיים שמצאנו במקרה הראשון. הפעם ההוראה הייתה לבצע טבח בבני מדיין. העברים הרגו את כל הגברים הבוגרים ולקחו בשבי את הנשים והטף, אך בכך לא היה די:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם (במדבר ל"א 14-18).

הייאמן? ההוראה לרצוח כל פעוט זכר מבין השבויים מושמעת מפי האיש שניצל בהיותו תינוק מאותה שיטה להשמדת-עם: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן (שמות א 22). מה היה חטא העם הזה? הנימוק הניתן להשמדתו בתחילת הפרק נשמע מוזר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (במדבר ל"א 2), והסיבה מופיעה פרקים אחדים קודם לכן: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן (כ"ה 1-2). תגובת האלוהים הייתה חסרת תקדים: הוא דרש להוציא להורג את כָּל רָאשֵׁי הָעָם (כ"ה 4) ולהוקיע את גופותיהם. מגיפה פרצה בעם והפילה עשרים וארבעה אלף חללים. מנהיג שבט שמעון, ששכב בפומבי עם בת אצילים מדיינית, נרצח בידי פינחס הכוהן ואז פסקה המגפה. מדברי האלוהים מתברר שגם הפעם ריחפה על העם סכנת הכחדה: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי (כ"ה 11). שוב, אם כן, ריחפה סכנת השמדה על העברים, ורק ההתנקשות בראש-השבט מצד קנאי בודד מנעה אותה.

מוזר: המואבים החטיאו את העברים – ועל המדיינים נגזרה השמדה? והכל בגלל נסיכה מדיינית אחת? אלה מקוראיי שלא נטשו אותי בזעם עד כאן, כבר נעשו מן הסתם אמונים על החשיבה הפסיכואנליטית ולכן אולי ינחשו היכן נחפש את התשובה. היה עוד מנהיג בדור ההוא שהיה נשוי למדיינית: משה, שציפורה הייתה אם שני בניו ואף הצילה אותו מידי האלוהים כשרצה להרגו (שמות ד 24). ואכן, מדיין היה העם הקרוב והאהוב ביותר על משה: הוא קיבל אצלם מקלט כשברח מפרעה והצטרף למשפחת הכוהן שלהם. ייתכן אמנם שהתגרש מציפורה (שמות י"ח 2), אבל הוא לקחה שנית (שם), נשאר קשור לחותנו יתרו, הקריב אתו קורבנות וקיבל את עצותיו בהנהגת העם (י"ח 24). מאוחר יותר (במדבר י' 29-32) אנו שומעים אותו מפציר במילים נרגשות בגיסו המדייני חובָב שלא לעזבו ולבוא עם העברים לכנען. ואכן, לאור ממצאי הארכיאולוגיה המודרנית לפיהם אסרו המדיינים על פסלים המתארים את האל, משער קנוהל כי פולחן יהוה בא לעברים מהמדיינים. אין ספק: בכל תולדות עם ישראל לא היה עוד עם כה מקורב אליו, דתית, מדינית ותרבותית, כמו מדיין. כגודל קרבתם של בני העם הזה לעברים כך עוצמת השנאה שהביאו לבסוף על עצמם.

עלינו לשוב אל עמלק, אבל בואו נקשיב פעם נוספת ללשון הציווי על מדיין: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (ל"א 2).

הקישור אומר הכל: השמד את העם שהיה לעמך השני – ואז תמות אתה עצמך.

ט. אמור לי מי אלוהיך...

חקירתנו הולכת ומסתעפת. ואם להמשיך בלשון הדימוי הפלילי הזה, כל כיווני החקירה חוזרים ומוליכים כלפי מעלה. תשומת לבנו פונה אפוא אל אותו משמיד סדרתי, אלוהי העברים, שדמותו עשויה לשפוך אור נוסף על נפש מאמיניו.

בשום מקום במקרא לא מופיע אל זה בצורה שקופה כל כך כמו בתפקיד שהוא ממלא בחיי ראש וראשון נביאיו, משה. המתבונן באופן חופשי במערכת היחסים הזאת של ארבעים שנות שירות נאמן אינו יכול שלא לחוש המיית-לב אל הנביא הזה, שרוב חייו עברו תחת אימה מתמדת מזעם אדונו. כבר תיאור הפגישה הראשונה ביניהם (שמות ג') רווי פחד: המטה ההופך לנחש מניס את משה, וכעבור כמה רגעים נעשית ידו מצורעת, וכשהוא חוזר ומבקש מהאל למצוא נביא אחר הוא מעורר בגלוי את כעסו. אבל הפגישה הבאה, שאירעה כשמשה היה עם משפחתו בדרך למצרים, היא אירוע ברוטאלי ממש: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ (ד' 24). מאוחר יותר, במדבר, ישרוף אלוהים את שני בני אהרון לעיני אביהם על טעות שעשו בתום-לב (שמות ט' 2), ירצה להרוג גם את אהרון עצמו (דברים ט' 20) וגם את מרים, אחותו המסורה של משה, יכה בצרעת על שדברה בגנות גיסתה הכושית. המילים שמוסיף האלוהים לעונשה של הנביאה מבטאות במלוא העוצמה עד כמה הקִרבה לאלוהים כרוכה בסכנת זעמו: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים! (במדבר י"ב 14).

לשיא מגיעה מערכת יחסים מיוסרת זו כשהאלוהים אוסר על משה ואהרון לבוא אל הארץ אליה הנהיגו את עמם ארבעים שנה. מה היה חטאם? אחרי מות מרים נותרה העדה בלי מים, ופעם נוספת שמעו משה ואהרון את התלונה החוזרת: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת! (במדבר כ' 5). אלוהים הורה למשה: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו. שום מילה לא נאמרה באשר לתפקידו של המטה. יתרה מזאת, בפעם הקודמת שהוציא משה מים מסלע (שמות י"ז 6), הייתה ההוראה מפורשת: וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. משה הכה גם הפעם בסלע, פעמיים, ומים יצאו. תגובת האל באה מיד: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (כ' 12). התפרצות כעס אחת – ועל משאת חייו של הנביא נסתם הגולל.

על פי ספר דברים, נאסר על משה לבוא לארץ בשל סיבה קלה אף יותר: המרגלים ששלח מסרו דו"ח מפחיד על מצב הארץ, ומשה נענש בגללם:

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א' 34-37).

אבל מה הייתה אשמתו של משה? הרי הוא גער במרגלים על דבריהם! גם הוא מתקשה להבין את רוע הגזירה:

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה! (דברים ג' 23-26).

גרנות מגיב במילים נוקבות:

חטאם של משה ואהרון לא פורש לקורא, וקשה לשערו מן הכתוב. היעלה על הדעת שמשה ואהרון לא האמינו בה', או שנמנעו מלהקדישו לעיני בני ישראל?! המקום זכה לפירושים רבים: כאילו חטא משה על שהכה בסלע ולא דיבר אליו, או שהכה פעמיים, או כעס על העם כשלא היה מקום לכעס, או כאילו נשמעה מדבריהם אי-אמונה באל וכד'. כל התירוצים האלה נראים סרי טעם לחלוטין כשמשווים אותם לעונש הכבד. מה שממשיך להישאר בבחינת חידה, גם אם נקבל את אחד הפירושים הנ"ל, הוא איתור חלקו של אהרון ב"חטא" שבגללו נענש יחד עם משה.,ע'107-8

וגם כאן, הקוראים שכבר הורגלו לחשיבה הפסיכואנליטית יכולים לענות לגרנות בנקל: משה, שפעמים כה רבות הרגיע עד עתה את התפרצויות הזעם של אלוהים, לא שלט לרגע בכעסו-שלו. אז, להוותו, גילה כי האלוהים מאוד לא אוהב את מי שמזכיר לו את... עצמו.

למשה עצמו הייתה הבנה מעמיקה בדבר התנהגותו של האל כלפי נבחריו, והוא ביטא אותה בדברים שאמר לאחיו מול גופותיהם המפוחמות של הבנים נדב ואביהוא (שמות י' 3): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. בפשטות: האל מראה את כבודו בהנחתת המכות הקשות ביותר באלה הקרובים לו.

מה פשר הצימוד הזה בין קִרבה אינטימית לבין סכנת חיים? ברור שהפרשנות המסורתית מעולם לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שאלות כאלה משום שמעולם לא העזה לפקפק בצדק המוחלט שבמעשי האלוהים. למרבה הצער, גם הגישות ה"מדעיות" להבנת המקרא – ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, חקר הספרות והפילולוגיה – לא העזו להתמודד עם נושאים אלה. הפסיכולוגיה, לעומת זאת, בראותה אדם החווה את האלוהים כדמות כה רודפנית, שואלת מיד שאלה פשוטה: מה קרה ל"אני-העליון" של האדם הזה? כלומר: אילו הורים היו לו? במקרה של משה, די בהעלאת שאלה זו כדי להבהיר הרבה מתעלומת חייו, כי התורה מספרת סיפור אמין מאוד מבחינה פסיכולוגית: משה גדל, אחרי הכל, בחצרו של מלך רוצח תינוקות, שניסה לבסוף להרוג גם אותו. הניתוח שעשיתי במקום אחר העלה קווי דמיון מפתיעים בין פרעה, אביו המאמץ המת של משה, לבין האלוהים שהתגלה אליו מיד אחרי מות אב זה ושאתו עתיד היה לבלות את יתרת חייו. מנקודת ראות זו, חיי "משה רבנו" הרם והנישא נראים מוכרים היטב ממה שראינו בחייהם של אינספור "מוישה זוכמיר" המסתובבים בינינו כיום, אנשים שמרדו באופן מודע בהורה מזניח ו/או מתעלל אבל מעולם לא הצליחו להשתחרר מדמותו המופנמת הממשיכה לרדוף אותם כל ימיהם. הצימוד הביוגרפי הזה – אֶבֶל בלתי תקין אחרי אובדן דמות אב בעייתית – חוזר ומתגלה בחייהם של אנשים רבים שחוו את האלוהים כדמות מתעללת, מימי קדם ועד לזמננו. לפיכך, איננו צריכים להאמין שמשה היה דמות היסטורית כדי להכיר בכך שהתורה, ממש כמו יצירות הספרות הגדולות, מעלה לפנינו דמות אמינה מאוד מבחינה פסיכולוגית.

אמינות פסיכולוגית זאת מאפיינת גם את התמודדותו של משה עם ה"בוס" הבלתי אפשרי הזה, המתנפל שוב ושוב עליו, על בני משפחתו ועל העם שאותו הצטווה להנהיג. משה, כאילו הסכים עם הניתוח שלנו, נוהג באלוהים כמו באדם בלתי יציב הנתון לתהפוכות מצבי רוח. לפני רדתו מהר סיני, מגלה לו האלוהים כי העברים סוגדים לעגל ופונה אליו בהצעה המצמררת שאותה עוד ישמע פעמים רבות: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות ל"ב 10). הנביא המבוהל מצליח לפייסו בטיעון חזק: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? (שמות ל"ב 12). הוא יורד מההר ופוקד על בני לוי: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ! שלושת אלפים איש נטבחו באותו יום בידי קרוביהם כדי לפייס את האל לבל ישמיד את כל העם. אבל בסוף היום פנה משה אל האלוהים (ל"ב 31-32) בתביעה ברורה: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!

זו הייתה תשובת נביא העברים בשעת מבחן. מול הצעתו של האל שחזר ונשבע להרבות את עמו כחול וככוכבים ועכשיו החליט להשמידם, הגיע משה אל גבול הציות: הוא העדיף למות עם בני עמו מלהיות אביו של עם חדש. "הטעות היא אנושית אבל הסליחה היא אלוהית," אומר הפתגם. לא נכון: במקרה זה דווקא בן התמותה הוא שריסן את האל.

העזה זו הפכה ברבות הדורות לקו מנחה במחשבה היהודית. דומה שבהדרגה הכירו היהודים כי אלוהים המשנה את דעתו בצורה כזאת בלי הרף, הממטיר על בניו מהלומות בין הצהרת אהבה אחת לאחרת, סובל אולי בעצמו ממצוקה קשה. ר' יוסי, שעצר פעם להתפלל ליד חורבה בירושלים, שמע מתוכה קול מתייפח: "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות!" (ברכות ג' 1). אלוהים, באקט נואש שאין דומה לו בתולדות הדתות, החל... להתפלל אל עצמו: "יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי ויגולו רחמיי על מידותיי ואתנהג עם בניי במידת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז' 1). האלוהים, אותו שמענו בפרק ‏ז' מאיים כי ממש ישמח להשמיד את העברים אם יחטאו, למד עם הזמן להתחרט, ואפילו לא התבייש לבקש ייעוץ פסיכולוגי מבניו:

אמר ר' ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא.

ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!

אמרתי לו: ריבונו של עולם! יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין.

ונענע לי בראשו.

(ברכות ז' 1)

עכשיו, אחרי שהתוודענו אל הצד הפחות נחמד של היחסים בין עם ישראל לבין אלוהיו, נוכל להתבונן יותר מקרוב בחידת שנאתו הלוהטת של ישראל לעמלק.

י. ...ואומר לך מי אויבך

הפסיכולוגיה רחוקה מלהיות מדע מדויק, אך יש מקרים בהם מגלה הניתוח הפסיכואנליטי סימטריוֹת המצטיינות בדיוק כמעט מתמטי. תחילה שמענו את התורה מספרת שעמלק נולד מאחיו התאום של יעקב, ואז גילינו שגם מעט ההיסטוריה הידועה על העם הזה הייתה מקבילה לזו של עם ישראל: הוא הופיע לראשונה כמעט מיד עם הופעת עם ישראל כעם עצמאי, נדד איתו במדבר, וספג איתו את חמת הרצח של אותו אל. הבה נמשיך לחקור הקבלה זו. נגלה כי גם עתידו של עמלק מתמזג בזה של שונאו.

ההקבלה בין העמים נעשית בולטת במיוחד כששמים לב שההיתקלות הראשונה בין ישראל ועמלק מופיעה בסמיכות עניינים שאפילו הפרשנות המסורתית חשה בה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז 7-8). הקשר האסוציאטיבי הוא מאלף: עמלק מופיע מיד לאחר הפקפוק באלוהים. מקרה? שמענו את ספר דברים משתמש באותו צימוד בדיוק: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כ"ה 17-18). עמלק מופיע כאן כמייצג המרד באלוהים, והשמדתו היא דרך נוחה להתמודד עם הפן האסור הזה החבוי בנפש היהודי עצמו. יש מונח יפה בפסיכולוגיה של יונג, ה"צל," שמובנו דמות בחלום או ביצירה האמנותית שבה מתגלמות כל התכונות המודחקות של בעל החלום או היצירה. עמלק הוא אפוא ה"צל" של ישראל.

את השנאה בין שני העמים הזינה עוד הקבלה ביניהם: ראינו כי עמלק היה עם של נוודים, ממש כמו העברים לפני שהתיישבו בכנען. אולם הקשר של העברים לארץ-ישראל הוא קשר רווי אשמה שאין לו אח ורע בתולדות העמים. הם באו אליה כפולשים, השמידו וגירשו ממנה שבעה עמים והרסו את תרבויותיהם המפותחות, כשאת הצידוק למעשה הם מייחסים, כמובן, לאלוהיהם. מצד שני, אותו אלוהים הזהיר כי לא יהסס לפזר את בניו לכל רוח אם לא יידעו להעריך את גודל המתנה שנתן להם. אין עוד עם הקשור לאדמתו בקשר כה בעייתי. והנה מול עיני העם הזה, המנסה בדי-עמל להתרגל למעבר לעבודה חקלאית ואפילו לחיים בערים, מסתובב שבט הקרוב אליו קירבה אתנית ברורה והוא ממשיך לחיות חיי נוודים חסרי משמעת. הפיתוי לחזור אל צורת החיים הקודמת היה בוודאי גדול מאוד בדורות הראשונים של האומה המנסה להתגבש, ובכך הפך את אחיהם למטרד מסוכן עוד יותר.

(ההיסטוריה בוודאי חייכה ברשעות כשהטילה, כעבור אלפי שנים, דווקא על עם ישראל את תפקיד הנווד התמידי ובכך עשתה אותו, לצד הצוענים, לשנוא-נפשם של הגרמנים, שכה החשיבו את הקשר בין האומה לאדמה).

יא. כמידת האחווה כן סכנת ההשמדה: הטרגדיה של שבטי רחל

למה אם כן היו העברים חייבים להשמיד את העמלקים? בפשטות, כדי שלא ישמידו, באותה נחישות ובמצוות אותו אל, את עצמם. עובדה: המלחמות הפנימיות ביניהם בתחילת התיישבותם בכנען היו אכזריות כמלחמות-אחים מאז ומעולם, ובמלחמות אלה שיסה אותם האלוהים איש נגד אחיו עד לאבדות המוניות בשני הצדדים.

כבר בתחילת התגבשותם של שבטי ישראל לפדרציה מופיעות שתי אפיזודות שבהן נעשה ניסיון השמדה של שבט שלם בידי אחיו. בימי יפתח התדרדר סכסוך בין-שבטי למלחמה שבה נהרגו 42,000 איש מבני אפרים בידי אנשי הגלעד (שופטים י"ב 6), כשהחלפת ה-ש' ב-ס' במבטא השבט הצפוני שימשה סימן היכר אתני לטבח בפליטים. ומי לא זוכר את מעשה "פילגש בגבעה" (שופטים י"ט-כ"א)? איש מבני לוי התארח ביישוב בשבט בנימין. אנשי המקום התגלו כהומוסקסואלים חסרי-מעצורים ודרשו מהאורח, בחיקוי שקוף למעשה שהביא על תושבי סדום את השמדתם, שייצא אליהם לספק את תאוותיהם. כדי להציל את אחוריו דחף הלוי הנחמד החוצה את פילגשו (שזמן קצר לפני כן – מעניין למה – ברחה ממנו) ולמחרת מצא אותה מתה על הסף. הלוי, שעדינות-נפשו רק גברה מרגע לרגע, חתך את הגופה לשנים-עשר חלקים ושלח אותם (בדואר מהיר, מן הסתם) לראשי השבטים בישראל. כך החלה מלחמת-אחים בה עשה האלוהים שירות די מוזר, בלשון המעטה, לאלה שביקשו את ייעוצו האסטרטגי:

וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? וַיֹּאמֶר יְהוָה: יְהוּדָה בַתְּחִלָּה... וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה... וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר: הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי? וַיֹּאמֶר יְהוָה: עֲלוּ אֵלָיו... וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה (כ' 18-25).

רק אחרי שדילל בחריצות את "לקוחותיו," פנה האל לעזור להם להרוג באחיהם: וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא. בכך הושמד כל השבט מלבד 600 גברים. המנצחים הרימו קולם בבכי תמרורים, אבל עד מהרה מצאו דרך יצירתית להחיות את השבט הנכחד: הם יצאו לעוד טבח קטן בתושבי יבש גלעד על נשיהם וטפם (מקרה או לא, אלה היו מבצעי הטבח הקודם!), ואת 400 הבתולות מתוכם השאירו בחיים ונתנו לפליטים. עוד כמה מאות בתולות הורשו הפליטים לחטוף מבנות שילה, וכך ניצל השבט מהשמדה.

(קוראים חדי-עין שיקראו את הסיפור כולו בספר שופטים יבחינו בו בדמות מוכרת: מי שהעניק את הייעוץ האלוהי למרחץ-דמים זה הוא הכהן החביב פינחס בן אלעזר, אותו פגשנו בתקופת הנדודים במדבר כמי שהרג את ראש שבט שמעון ובת-זוגו המדיינית.)

האם ניתן לשחזר את הגרעין ההיסטורי של מלחמות אלה? בהחלט: חוקרי המקרא כבר שרטטו תמונה עקיבה של קורות אותם ימים. שני חלקים שונים הרכיבו את האומה העברית: שבטי רחל (ישראל) ושבטי לאה (יהודה). שבטי רחל ספגו השפעה מצרית חזקה יותר משבטי לאה, מה שמעיד אולי על שני גלי הגירה לכנען. לשבט לוי היה מקום לא ברור בתמונה זו: בניו נשאו שמות מצריים מובהקים, אבל הוא נמנה רשמית על שבטי לאה, ובחלוקת נחלות השבטים זכה לערים מיוחדות בכל רחבי כנען בשל העובדה שבניו החזיקו במשרות השירות במקדש. המנהיג הראשון, משה, היה משבט לוי, יורשו יהושע היה משבטי רחל, ואחריו באה תקופת השופטים שבה עברה המנהיגות באופן לא ברור בין השבטים השונים עד קום המלך הראשון, שאול, מבני רחל. שורה של "צירופי-מקרים" מוצלחים, מעשי נסים והתערבויות אלוהיות הכחידה לחלוטין את בית שאול ובמקומו עלה דוד מבני יהודה. רק עוד מלך אחד, שלמה, מלך על ישראל ויהודה, ומיד אחריו התפלג העם שנית לשנים. עוד כמה דורות וכובש זר עלה על יהודה וישראל והגלה אותם. זה היה סופם הלאומי של עשרת השבטים, לאמור, כל שבטי רחל, שבטי השפחות וכמה משבטי לאה. כל אלה התבוללו לבלי-שוב בארצות גלותם, אם כי ייתכן שבנימין המדולדל הסתפח קודם אל יהודה. ההיסטוריה, כידוע, נכתבת ע"י המנצחים אבל הסופרים הקדומים לא מותירים מקום לספק עד כמה הרסנית הייתה היריבות ששררה באומה העברית, כפי שהעיד האיש המופלא שנותר לא-מוכר בהיסטוריה היהודית:

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים, בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם. וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן. וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַיהֹוָה, עֹדֵד שְׁמוֹ, וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם: הִנֵּה בַּחֲמַת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ בָם, בְּזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ! וְעַתָּה, בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם? הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם! וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם! וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם, עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן, בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת, וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם, וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי, עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא. וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת יְהֹוָה עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ, כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל. וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן (דברי הימים-ב כ"ח 8-15).

לשוא: היריבות בין השבטים הסתיימה לבסוף באובדן עשרה מתוך שבטי עם ישראל. הנה אם כן עוד מניע להשמדת עמלק: לעם בעל זהות כה רופפת, שמלחמות-אחים דיללו אותו אל סף השמדה עצמית, מציאת שעיר לעזאזל הייתה חיונית לא פחות ממינוי מלך.

יב. עמלק המיתי: תמונת ראי

עד כאן עסקנו במעט ההיסטוריה שניתן היה לדלות מהתנ"ך, ובעיקר בקטעים שבהם מסיח המספר כבדרך-אגב פרט סתמי כלשהו על עמלק, שסתמיותו מעניקה לו אותנטיות. נראה לי שמיצינו את המעט הזה, אז הבה נעבור אל המקורות האגדתיים בעליל. עמלק ההיסטורי כבר איננו, אבל באגדות הוא ממשיך להתקיים, חי ומסוכן יותר מתמיד. כאן, דמיונם של היהודים, הפרוע לעתים, נותן לנו מקורות חדשים להבנת השנאה.

האגדות הראשונות המעניינות את הפסיכואנליטיקאי הן אלו העוסקות במיניותם של העמלקים. הנה למשל האגדה על לידתו של העם השנוא. בתנ"ך קיימות שתי גרסאות על מוצאו של עמלק: על פי בראשית (ל"ו 11) הייתה תמנע, אמו של עמלק, פילגש אליפז בכור עֵשָׂו, ואילו דברי הימים-א (א' 36) מונה את תמנע בין בני עֵשָׂו. המדרש הסיק משתי גרסאות אלה: "מלמד שבא [אליפז] על אשתו של שעיר, ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו" (תנחומא לפרשת וישב א'; ר' גם רש"י שם). עמלק נולד, אם כן, כתוצאה מגילוי עריות כפול. קורמן התעכב בהרחבה על מאפיין זה:

אין כעם ישראל ששמר על טהרת התא המשפחתי, לעומת זאת אין כאומה העמלקית, שאיש לא ידע מי אביו; האב חי עם אמו ועם בתו; הבן היה אח, בן ונכד בעת ובעונה אחת, עד כדי כך היו שטופי זימה ופרוצים בעריות (ע' 62).

והמסקנה ברורה:

לאור הכלל ש"כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים" צוּוינו להשמיד את כל אשר לעמלק מטף ועד יונק, כי אין שבט זה ראוי לרחמים. טובה לא תצא ממנו. מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר, לא היה קיים אצלם "דור" נקי וברור אחד. שני דורות ויותר היו מעורבים זה בזה ללא הבדל וללא היכר (ע' 66).

קישור דומה בין חטא גילוי עריות למצוות ההשמדה עשה הרב ישראל הס המנוח, רב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, בביטאון הסטודנטים "בת קול," כדי להסביר מדוע מצוות הג'נוסייד בעמלק עדיין אקטואלית:

זה הדם הזורם בעורקי הילד החדש שסבתו זינתה, ואמו הממזרה שכבה עם אביה… כשגדל והדם הזה הפעיל את איבריו ועלה לו לראש, יצא להילחם עם ישראל ברפידים. הדם הזה זורם בעורקי בניו שנקראו עמלק… פורים לא נגמר אפוא, ועוד יקרב היום בו ניקרא למצות מלחמת מצווה זו של השמדת עמלק.

והנה, גילוי עריות אינו דבר שהפסיכולוגיה יכולה לעבור עליו לסדר היום: הן זה המאווה שפרויד חזר וטען כי הוא רוחש בסתר בנפשו של כל אדם. אולי, אם כן, גילוי העריות שממנו נולד עמלק מייצג משהו כלל-אנושי, שהיהודי היה מעדיף לייחס לעמלק בלבד? טענה זו, אין צורך להרחיק לכת כדי לחפש לה תימוכין, כי היא נמצאת בלב המיתוס של עם ישראל עצמו: עם ישראל כולו, על פי התורה, הוא תוצאה של שרשרת מעשי גילוי עריות שאילו אירעו כיום, היו מסבכים את רוב אבות האומה בצרות צרורות עם הרבנות הראשית. אפילו המלך המשיח, שהרב הס ודומיו מתפללים לבואו זה אלפיים שנה, מוצאו – על פי התנ"ך עצמו – משושלת ארוכה של אנשים שהסתבכו שוב ושוב במעשי גילוי עריות. גם הנביאים השתמשו בדימוי האשה הנואפת לתיאור חטאי עם ישראל. וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ!, צעק יחזקאל (ט"ז 25), וכמוהו חזרו ישעיהו, ירמיהו, הושע ונביאים אחרים והטיחו בעברים כולם – בדימויים מיניים בוטים עד להביך – כי אמם זונה והם כולם ממזרים. אם עמלק נולד ממעשי הפקרות מינית, הרי רודפיו היו במצב לא פחות רגיש מבחינה זו.

אני יודע שההשוואה הבאה היא מעליבה, אבל איני יכול עוד להימנע ממנה. את הייחוס של גילוי עריות לעם השנוא פגשנו שוב במאה העשרים: "באמצעות אלף שנים של גילוי עריות, שבוצע לעתים קרובות בחוגים מצומצמים ביותר, שמר היהודי באופן כללי על גזעו ועל תכונותיו בצורה בולטת יותר מרוב העמים שבקרבם הוא חי.",ע'30 ושוב, גם כאן המדובר במשהו החבוי בקופת השרצים של הרודף עצמו: היטלר היה בנם של דוד ואחיינית שנזקקו להיתר מיוחד מהאפיפיור לנישואיהם, והוא עצמו לקח לפילגש את גלי ראובל, אחייניתו, שכינתה אותו "דוד" ממש כמו שכינתה אמו את אביו.

דמיונם של דרשנים אחרים נשא אותם אל עבירה מינית נוספת: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כ"ה 18). המילה קָרְךָ הזכירה להם קֶרי, פליטת זרע, ומכאן הסיקו שהעמלקים פיתו או אנסו את העברים למשכב זכר (רש"י, שם). דימויו של הזר כ"מטמא את בנותינו" הוא אחד האמצעים הבדוקים ביותר בשירות ההסתה הגזעית, ועל כן נקל לתאר את רגשות הזעם והאימה שמעורר התיאור הזה של זרים המפתים או ממש אונסים את הגברים בשבט באקט הומוסקסואלי. את הפנטזיה "לזיין" יריב שנוא מכיר, כמובן, כל מי ששמע ריב בין נהגים או אוהדי כדורגל, וייחוסה לעמלק פירושה שהוא מימש באויבו את האיום הרווח בין בריונים בכל הדורות. דרשנים אחרים ראו כוונה מינית גם במילה וַיְזַנֵּב. כיוון ש"זנב" הוא כינוי בלשון התלמוד לאיבר הזכרות (בדומה ל-penis בלטינית, schwanz בגרמנית וכן בשפות רבות אחרות), הסיקו מכך שהעמלקים היו כורתים את איברי המין של ההרוגים, זורקים אותם לשמים ואומרים לאלוהים: "קח מה שבחרת!" (רש"י, שם). ושוב, מעשה דומה מיוחס בהערצה לדוד המלך, שזכה בנסיכה אחרי שהגיש לאביה מאתיים עורלות של פלשתים (שמואל-א י"ח 27). מעניין: גם כשהדמיון מתאמץ לייחס לאויב מעשים איומים מכדי לתארם, הוא מצליח רק להדביק לו תופעות המוכרות מבית.

אבל אפילו אונס גברים וזריקת איברי מין לשמים לא השביעו את דמיונו של קורמן,22 שבתרגיל פרשני מבריק הצליח להוכיח כי העמלקים הרבו לשגול אפילו את... בהמותיהם. הרקע להוכחה מצוי בדיון תלמודי מעניין (עבודה זרה כ"ב 2) העוסק ביחס בין בהמות לגויים. ההלכה אוסרת על יהודי להניח את בהמתו בפונדק של גויים מחשש שגוי יבעל את הבהמה. שואלת הגמרא: אם כך, מדוע מותר להקריב קורבן מבהמה של גויים? והיא משיבה: הגויים אינם עושים את זה עם הבהמות שלהם, שכן הבהמות תרזינה עקב מעשה זה, ולפיכך הם בועלים רק בהמות של יהודים, כביטויו המלבב של אחד האמוראים (שם): "חביבה עליהן [על הגויים] בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן" (!) כאן מצא קורמן פתרון לחידה מדוע אסרה התורה להשאיר בחיים אפילו את בהמותיהם של העמלקים: התלמוד, מתברר, פשוט טועה והנזק הנגרם לבהמה שנבעלה הוא רק המצאה עמלקית, שאפשרה לעמלקים גם לגזול בהמות של עמים אחרים וגם לבעול אותן!

משנבחן את הסיבה מדוע הם [הגויים בכלל] נמנעים מכך בבהמותיהם, נבין שהעמלקים נהגו כך גם בבהמותיהם. כדי למנוע את הגויים ממעשים אלה, הפיץ אחד מהם [מהעמלקים] שמועה, כי בהמה נרבעת הופכת לעקרה ובהמה רובעת מכחישה [בהמה, נקבה או זכר, שגבר גוי בעל אותה נעשית עקרה, ואילו בהמה ממין זכר שסיפקה את תאוותה של גויה נעשית כחושה]. לענייננו אין כל חשיבות, שמדובר באמונה בלבד ולא בהוכחה ריאלית. עכ"פ האומות האמינו בכך ובשל כך נמנעו מלקרב אל בהמותיהם.

העמלקים, כפי שהוכחנו [...], לא היו צמודים למשק, לא עיבדוהו ולא טיפלו בו. הם חיו חיי נוודים והתפרנסו משוד רכוש של אחרים. לא הייתה להם כל מניעה מלהיזקק גם לבהמותיהם. החשש שמא תיעקר הכבשה או שמא יכחיש הכבש לא היה קיים אצלם, כי לכשיצטרכו ישדדו שוב עדר של שבט אחר, ואולי גם בינם לבין עצמם נהגו כך. כל הבהמות שלהם נחשבו לנרבעים והדין של בהמות אלה כבר נחרץ שהם אסורים בהנאה. לכן לא ניתן היה לאפשר לשחטם ולאכלם והיה צורך להשמידם (ע' 76).

כאן – בפיקחות רבה – השמיט האתנולוג החרוץ קטע ארוך מהציטוט התלמודי. למה? משום שחז"ל, שלפני שטיפלו בסטיותיו של הגוי, הודו כי גם לגבי המתרחש בביתם שלהם אינם חשים בטוחים מפני פיתוייה המיניים של החיה:

אלא הא דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא. בשלמא, בר בי רב צניע לה, אלא כלבא? כיון דמיגרה בה מרתתא! כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה, מימר אמרי אנשי: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך.

אלא זאת שלימד רב יוסף: אלמנה לא תגדל כלב ולא תיתן לתלמיד ישיבה ללון בביתה. [ניתן להבין מדוע האיסור על] תלמיד ישיבה, שיסתיר לה [לא יגלה את סודם], אבל כלב? [הרי] הוא יתגרה בה [משום שהיא שוכבת איתו] והיא תחשוש [ממה שיאמרו אנשים]! [התשובה: בכל זאת יש לחשוש,] כיוון שכאשר תזרוק לו חתיכת בשר והוא ייכרך אחריה, יאמרו אנשים: זה הכרוך אחריה, בשל הבשר הוא כרוך (עבודה זרה כ"ב 2).

ועל כגון דא אמרינן: Anything you can do I can do better!

ניתן אם כן לנסח כאן כלל: כל מעשה שמייחס הדמיון היהודי לעמלקים, אחת היא כמה הוא משונה, סוטה ומגעיל, מיוחס בסופו של דבר ליהודים עצמם. ואמנם אחד המדרשים המאוחרים יותר, תנא דבי אליהו זוטא, מודה בגלוי כי עמלק הוא השעיר לעזאזל של היהודים:

באותה שעה [ימות המשיח] נוטל הקדוש ברוך-הוא עוונותיהן של ישראל ונותן אותן על עמלק הרשע שבא מעֵשָׂו, שנאמר [שמות ט"ז 22] וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם. באותה שעה אמר עמלק לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, וכי מה כוחי שנתת עליי את כל עוונות יעקב? באותה שעה נוטל הקדוש ברוך-הוא את כל עוונות יעקב ונותן אותם על בגדיו ונעשין בגדיו אדומים כתולעת שני ואחר כך מכבס אותם עד שנעשים כשלג (י"ט 21).

לכאורה, הטענה של עמלק משכנעת את האלוהים, והוא סופג את עוונות ישראל בעצמו (!) אבל כאן מתרחשת במדרש תפנית חסרת תקדים: ציון, האישה שהואשמה על ידי האלוהים בניאוף (ר' פרק ‏ג'), מאשימה עתה את בעלה שגם הוא בילה עד שעה מאוחרת בביתה של אחרת. האלוהים מכחיש (!), אבל ציון מודיעה לו שראתה אותו במו עיניה יוצא מבית האישה הזרה. כדי לפייס את אשתו הנבגדת מוסר לה האלוהים את בני הפילגש, שהם בני עֵשָׂו ועמלק, כדי שישמידו אותם. עמלק, אם כן, הוא שעיר לעזאזל לא רק של עם ישראל אלא של האלוהים עצמו!

השלישי באדמו"רי חב"ד, ה"צמח צדק" (מנחם מנדל שניאורסון, 1789-1866), היטיב להבין את ייחודו של עמלק כתאום רוחני לישראל:

והמובן מדבריו של הזהר דעיקר הקפידה הוא שארב לישראל על פרשת אורחין. והרמ"ז [ר' משה זכות] והמק"מ ["מקדש מלך," הרב שלום בן משה בוזגלו] פירשו שהעניין כי עמלק הוא דעת דקליפה ומקומו נגד דעת דבין כתפין דקדושה, והוא מראשית עולמות הטומאה, המתחילים מכנגד אחורי היכל הרצון דבריאה. וטעם הדבר כי שם הי' המקום הראשון שנפלו בו מלכין קדמאין, כי כלי דעת דאצילות שם הייתה נפילתן ולכן שם התחיל כוח להשתלשלות העולמות דקליפה, וגם ידעת שאח"כ ירד הדעת עד סוף הבריאה ששם היכל לבנת הספיר שהוא "יסוד דבריאה" וכו' בסוד העטרה, וזהו שכתב הזהר "קרבא דעמלק הוה בכל סטרין," רצונו לומר ב-ו' קווין, ומה שכתוב לעילא ולתתא, היינו היכל הרצון, ולבנת הספיר, וזהו שכתוב כמין על פרשת אורחין שעמד לו בשני היכלות העליון והתחתון ששם מעבר לעיקריות השפע וכו' וכוונתו לסתור כל בניין הקדושה ולמנוע הילוך השפע בקדושה ולהסירה לצד הטומאה רחמנא לצלן יעו"ש [יעוין שם] (, ע' 188).

בלשונו המיסטית הכבדה מתייחס ה"צמח צדק" למוצאם של עמי העולם מה"ספירות," שהן מעין חלקים באלוהים המקבילים לאיברי האדם: הראש, הזרועות, איבר המין והרגליים. עמי העולם מוצאם מספירות נמוכות בעוד גם ישראל וגם עמלק נולדו מספירותיו הגבוהות של האל (בין כתפיו). התיאור של "נפילת המלכים הקדמונים" ממקום קדושה למקום טומאה מחזק את החשד כי עמלק החל כעם קדוש דווקא, ושהשנאה אליו נובעת ממוצאו המיוחד.

אפילו כמה מהאידיאולוגים המודרניים של חיסול עמלק מודים שהמדובר במעין כפיל של עם ישראל. אושפיזאי (17) מציגה את עמלק כעם בעל תודעה מטפיזית מפותחת כמו זו של עם ישראל, המתאווה לגזול מישראל את חלקו בעולם הזה ובעולם הבא (!). כשם שעם ישראל קשה עורף, אומרת אושפיזאי, גם עמלק קשה עורף. וכשם שעם ישראל נצחי, גם עמלק נצחי (עד שיחוסל, כמובן). כמוה גורס קורמן (22) כי עמלק הוא עם בלי מולדת ובלי שורשים, בניגוד לעם היהודי הקשור, כידוע, למולדתו. שוב, המחבר הצליח לשכוח את רוב ההיסטוריה היהודית כדי להוסיף עוד תכונה מגונה לעמלק.

במקומות אחרים עשתה הפרשנות המסורתית השלכה פשוטה יותר. חכמים שלא חשו בנוח עם מצוות ההשמדה הטילו את עצם כוונת ההשמדה על המושמד עצמו. עמלק, על פי גישה זו, הוא זה ששם לו למטרה למחות את עם ישראל תחת השמים, כך שהשמדתו היא בעצם הגנה עצמית. הביטוי אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כ"ה 18) זכה, כפי שראינו, לשלל פרשנויות בתלמוד, ואחת מהן ייחסה אותו ל"קור": "משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן-בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה [קרר] אותה בפני אחרים" (רש"י, שם). עמלק שונא כל כך את העברים שהוא מוכן לפגוע בעצמו כדי להחלישם.

עמלק, אם כן, מייצג תכונות שכל אדם, ובוודאי כל יהודי, חייב להתמודד איתן בעצמו: כפירה באלוהים, פלגנות בין-שבטית, חיי נוודות, רצחנות, גילוי עריות, הומוסקסואליות ומשכב בהמה. אבל כשאנו נזכרים בייחודו של עם ישראל – באמונה כי הוא עם נבדל, מיוחד ונעלה מכל העמים – מתבררת לנו מלוא חומרת החטא של העם הזה שהעז להיות כה קרוב – פיזית והיסטורית – לעם ישראל: כשאתה מאמין שאתה יחיד, מיוחד ונבדל מכל העמים, מה מאיים על ייחודך יותר מאשר זה שכל כך דומה לך, ואפילו שורץ בכל מקום בארצך שלך, ובכל זאת אינו אתה? ושוב, איני רואה טעם להתחמק מהשוואה רק בגלל שהיא לא נעימה: הלא זה בדיוק האיום שהיהודי – הקוסמופוליט, נטול השורשים, הסתגלן, המצליח להידמות לעמים שבתוכם הוא יושב – מאיים על כל עם שהאמין אי-פעם כי הוא יחיד במינו (7).

יג. הפַּרַנויה מתעצמת: עמלקים בכל מקום ובכל זמן

כמה מוזר: עם אשר ראה עצמו נעלה מכל העמים מצא את עצמו, במרוצת הדורות, מגדיל ומעצים כמעט באותה מידה את דמות אויבו – למרות שאויב זה כבר הושמד! – עד שדימה לראותו מציץ בו מכל פינה. לתופעה הזאת, המוכרת היטב מהפסיכיאטריה, יש הרבה מקבילות היסטוריות: האינקוויזיציה, המהפכה הצרפתית, הסטאליניזם, המקארתיזם – בכולם, בהדרגה, הפך החיפוש אחר אויבים לטירוף שהפיל אינספור קורבנות מבית. משהו דומה קרה ברדיפתו של עם ישראל אחר עמלק: בלי קשר לעם הנוודים הקטן שנעלם, הפך עמלק הדמיוני לישות על-טבעית המאיימת על עם ישראל ללא הפסקה.

הזוהר, בפירושו לפסוק מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר (שמות י"ז 17), שם לב שהמילים מִדֹּר-דֹּר כתובות בכתיב חסר ופירש זאת כך: "בכל דרין דאתיין לעלמא לית לן דר דלית בהו מההוא זרעא בישא" (בכל הדורות שבאים לעולם אין לנו דור שאין בו מאותו זרע רע). לפיכך ניצבו פרשנים בכל הדורות מול הצורך להצביע על העמלק התורן. כבר בתלמוד היו חכמים שזיהו את עמלק עם האימפריה הרומאית. אחדים החליטו שעֵשָׂו כולו הוא עמלק – בניגוד לאיסור המפורש בתורה לשנוא את האדומים – ועל סמך הזיהוי המסורתי של "אדום" עם הנצרות הפכו למעשה את כל אירופה הנוצרית לחייבת השמדה (הדברים, יש לזכור, נכתבו בתקופה שבה ביצעה "דת האהבה" מעשי טבח חוזרים ונשנים ביהודים). הורוביץ, לוביץ ועמיר מזכירים מועמדים נוספים שצצו במהלך הדורות: הערבים, הארמנים (זיהוי מצמרר בהתחשב בג'נוסייד שעתיד היה לפקוד אותם במציאות), הגרמנים – שבמאה העשרים אכן נטלו את התפקיד מרצון – וכן, בדורנו, הפלסטינים. הס, באותו מאמר גנוז שהוזכר בע' 36, מצוטט כמי שכתב: "חלה על כולנו מצוות ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנערך הם צאצאי עמלק."30,ע'18 כך זכו שתי בעיות, התיאולוגית והפוליטית, לפתרון נוח אחד.

אבל הזוהר, המוביל במגמת הדמוניזציה של עמלק, מצא מקום מבטיח למצוא בו את עמלק למקרה שה"מחקרים" השונים יכזיבו ולא יימצאו מועמדים בני-ימינו לתפקיד זה: זוכרים את ה"ערב רב" שעלה עם העברים ממצרים? משה, על פי הזוהר, ביקש לקרב אותם אבל האלוהים הזהירו: "מגזע רע הם. הישמר מהם.",ע'תרפט משה לא שמע לעצתו וצאצאיהם, החיים איתנו, נשארו עד היום יסוד זר החי בתוך עם ישראל: "חמישה מינים הם בערב רב, והם: נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים, עמלקים" (ראשי תיבות "נגע רע"). עמלקים חיים, אם כן, בתוך עם ישראל. היכן הם כיום? אלה, לדברי הזוהר, הם "פרנסים עשירים ורבנים ודיינים המועלים בתפקידיהם" (31, ע' תר"צ). לא צריך, אם כן, להתאמץ לחפש את עמלק כדי למחותו מתחת השמים. הוא נמצא בתוכנו, ובניו מחזיקים בתפקידים רבי השפעה ואף במשרות הרמות ביותר ברבנות!

הרעיון הזה מצא לא מעט תומכים. הס, במאמר על "תכונות גנטיות" רוחניות בעם ישראל, הציג "מפתח קסמים להבנה חדשה של אירועי התורה" (ע' 104). על פי מפתח זה, בכל מקום בתורה שבו כתוב "ישראל" הכוונה לעברים הטהורים ואילו בכל מקום בו מופיעה המילה "העם" מדובר ב"ערב רב" הכולל את עמלק. כך פוצל הביטוי הפשוט "עם ישראל" לשתי ישויות, אלוהית ושטנית, הנלחמות זו בזו בתוך העם היהודי עד ימינו אלה. הורוביץ מצטט שורה ארוכה של רבנים, החל מהגאון מוילנה, שפיתחו קו מחשבה זה שלפיו חדר עמלק לתוך עם ישראל והתרבה בתוכו, ועל יהודים מדומים אלה "נשבע הקדוש ברוך-הוא שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחו מן העולם" (28, ע' 428). העמלקים החדשים היו, לפי התור, המומרים, הכופרים, הקומוניסטים, הציונים, ולאחרונה – לא כדאי לשחק בבומרנג – אנשי אגודת ישראל!

ואמנם, אחד המנהיגים הכריזמטיים של חב"ד, הרב יצחק גינזבורג, יצר בנושא זה שיוויון מלא: "כמו שאפשר להתגייר – להצטרף לישראל – כך אפשר 'להתעמלק' – להצטרף לעמלק" (28, ע' 429). דברים אלה הופיעו בהקשר משמעותי מאוד: בכתב הגנה שפרסם גינזבורג על ד"ר ארור גולדשטיין אחרי הטבח במערת המכפלה. כמוהו כתב הלל וייס, מרצה לספרות מאוניברסיטת בר-אילן, במאמר בעיתון "הצופה," תחת הכותרת "הקונסנזוס הנותר": "גם יהודים יכולים להיות עמלקים" (28, ע' 454). זה היה בי"ד באדר 1994, יום לפני אותו טבח בחברון. לשבחם של שני ההוגים ייאמר שהשקפת עולמם מצטיינת בסימטריה מושלמת: הם מגנים על רוצח ערבים ובאותה נשימה נותנים הכשר עקרוני להשמדת יהודים שאינם מסכימים עם דעותיהם.

הנה אם כן עם נבחר, שזהותו הלאומית מיוסדת על שבועת הזיכרון בינו לבין אלוהים, והוא מתחייב למצווה הקשורה אף היא בזיכרון: תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 19). בכך הסתבכנו, לדורי-דורות, בפרדוקס לוגי פשוט: מרוב שמחינו את זכר עמלק ללא ליאות וחזרנו להשמידו בכל דור ודור, עשינו אותו בן-אלמוות. בולס טבע את המונח "שנאה אוהבת" לתיאור יחסים כאלה המשמרים את האובייקט השנוא. עמון, מואב, מדיין, כנען, יבוס, פלשת, עילם, צידון, בבל, אשור – מי זוכר אותם כיום? אבל עמלק יהיה קיים ומתעצם בזיכרון כל עוד חיים צורריו. כי מה נעשה אם ייעלם עמלק? אנה נוליך אז את השנאה הזאת, שאינה כלה עם כלות השנוא?

יד. מעגל השנאה מתרחב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא – רק תשמיד אותו

ובעוד עמלק הולך ונשמד, הלכה השנאה כלפיו והתרחבה כלפי כל העם שממנו יצא, ועל-פי אותו היגיון: עַם שהיה תחילה חלק מהעברים, ושהאל הועיד לו במפורש נחלה מקבילה לנחלתם, החל סופג הצהרות שנאה לוהטות מפי אותו אל: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה. וַאֲמַרְתֶּם: ”בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ? הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה. “וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א' 2-3). בואו נעקוב פעם נוספת אחרי הפיכתו של אח מוצהר לאויב שאחת דינו להישמד.

בפעם הראשונה בה מופיע אדום כעם, הוא כבר מפותח בהרבה מהעברים הנוודים:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ (במדבר כ' 14-17).

האם שמעו האדומים על המלחמה עם העמלקים בקדש? ועל החלטת העברים להשמיד את השבט האדומי השלושה-עשר? ומה חשבו על הבטחתם של נוודים אלה שלא לפלוש לעריהם? נראה לי שניתן להבין את תשובתם המתנכרת:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ! וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם. רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר: לֹא תַעֲבֹר! וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ. וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו (18-21).

עובדה: למרות עלבון זה מדברים אלוהים ומשה על אדום ביראת כבוד שכמותה לא דיבר התנ"ך על שום עם אחר:

וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם-סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלָי. וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם, סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. וְאֶת-הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר (דברים ב' 1-8).

ואפילו כשהתחשבן אלוהים עם עמון ומואב על שלא סייעו לבני ישראל בנדודיהם, נותרו האדומים קבוצה מיוחסת:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ, וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה (דברים כ"ג 4-9).

בעוד למצרים עומדת הזכות ההיסטורית של מתן בית לעברים, אם גם כעבדיהם, את האדומים אסור לשנוא פשוט מפני שהם "אחים." ואכן, הן בראשית (ל"ו) והן דברי הימים-א (א) טורחים לפרט באריכות שושלות אדומיות לצד שושלות בני יעקב, כאילו היה זה עוד שבט מישראל. יתרה מזאת, חוקרים רבים העירו כי בשושלות אלופי השבטים האדומיים מופיעים שמות רבים המופיעים בשושלות של ראשי שבטי יהודה, שמעון ולוי, שישבו ממש מול נחלת אדום בנגב המערבי: קֹרַח, קְנַז, זֶרַח, שַׁמָּה ושׁוֹבָל, ואם מביאים בחשבון גם שמות הנבדלים רק במעט, כמו חֹרִי-חוּר או יִתְרָן-יֶתֶר, הולך ומתחזק החשד: שתי הרשימות היו במקורן אחת. זו אכן השערתו של טבס: מסורת אחת נדדה בין שבטי לאה לבין שכניהם האדומיים, שחלקו אתם את אותו חבל ארץ, משני צדי נחל הערבה.

לטענה זו של טבס מציע אני עוד תימוך: למה נשמע לנו שמה של אחת מנשות עשָׂו, אָהֳלִיבָמָה, כה מוכר? התשובה נמצאת ביחזקאל כ"ג, שם קרויות ישראל ויהודה אָהֳלָה וְאָהֳלִיבָה! גם כאן נראה שהמדובר במסורת משותפת מהתקופה בה היו ישראל ואדום עם אחד. זאת ועוד: כמה חוקרים סבורים כי בימי קדם הצטיין אדום בחכמה: בספר איוב, החבר החכם וירא-האלוהים ביותר הוא אליפז התימני – שם אדומי מובהק הנושא הן את שם בכור עשָׂו והן את שם בירת אדום. ירמיהו (מ"ט 7) שואל בלגלוג: לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן, אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים, נִסְרְחָה חָכְמָתָם? ועובדיה (א' 8) מנבא: הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו.

Eshel, E., Kloner, A., & Puech, E. (2007) Aramaic scribal exercises of the hellenistic period from Maresha: Bowls A and B. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 345, 39-62.

Crowell, Bradley L. “A Reevaluation of the Edomite Wisdom Hypothesis.” Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft 120 (2008): 404-416.

אותו אזור, אותה שפה, אותם שמות... ההמשך כתוב על הקיר: השמדת-העם השיטתית השנייה שבוצעה בידי העברים, אחרי עמלק, נעשתה באֶדום כולו: (מלכים-א י"א 16) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. שימו לב לדרך האגבית בה מוזכר מבצע זה, באיחור של דור: דבר לא נאמר עליו בסיפור כיבושי דוד בספר שמואל. למה?! ולמה, בכל העמים אותם כבש דוד, הסתפק בהרג מספר קצוב של שבויים, בעוד על אדום נגזרה כליה? והאם רק מקרה הוא שהמשמיד היה אדמוני (שמואל-א ט"ז 12) כעשָׂו?

ההשמדה לא הצליחה, כי בתוך דורות ספורים מרדה אדום בישראל ונעשתה עצמאית. אולי לכך כיוונה גם ברכתו של יצחק לעֵשָׂו (בראשית כ"ז 40) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. ואכן ראו איך אהדת המספר התנ"כי למרידה מבצבצת הסיפור בו קם לאדומים מושיע בדמות נער שניצל מהשמדת הזכרים בידי מלך ישראל:

וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם. וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים, וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם. וַהֲדַד נַעַר קָטָן. וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ, וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ. וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד. וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ, וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה. וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה. וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא. וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל פַּרְעֹה: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי. וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: כִּי מָה אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל אַרְצֶךָ? וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי.

ומיד עובר התנ"ך לספר על עוד מורד נגד בית-דוד שעבר באותו מסלול:

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל. וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף. וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם. וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם: קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים, כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ, לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו. וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ, כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְו‍ֹתַי וְחֻקֹּתָי. וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד, לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם. וְאֹתְךָ אֶקַּח, וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְו‍ֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי, וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל. וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת, אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים. וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם. וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים-א י"א 14-40).

שני מורדים שנשלחו ע"י האלוהים

חוקר המקרא זקוביץ' () וההיסטוריון יובל () העירו על ההקבלות הברורות בין סיפור זה לבין סיפוריהם של משה ויוסף, ויותר מכך על העובדה שכעבור כמה פסוקים באותו פרק מופיע סיפור דומה להפליא על המורד השני בבית דוד, ירבעם בן נבט, שהנביא אחיה משח למלך ישראל העצמאית. וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם. וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה (מלכים-א י"א 40). איך להסביר הקבלות אלה? זקוביץ' סבור שהסיפור על התינוק המושיע סופר במקורו על ירבעם כגיבור שבטי רחל ששחרר אותם משיעבוד יהודה ובית דוד, ומאוחר יותר בא סופר נאמן לבית דוד והעתיקו אל נסיך אדום. יובל, לעומת זאת, גורס שהמדובר בפשטות במיתוס משותף.

קשה להתעלם מהרמז הזה: שתי הממלכות, אדום וישראל, קמו באותם ימים אחרי מלחמת עצמאות נגד יהודה. משהו מאותה תקופה, בה עדיין לא היה ברור אם אדום הוא עַם אחר או ממלכה עברית שלישית, מבצבץ בתיאור המלחמה שהתרחשה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, נגד מואב:

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי. הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? וַיֹּאמֶר: אֶעֱלֶה. כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. וַיֹּאמֶר: אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה? וַיֹּאמֶר: דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם. וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אֲהָהּ, כִּי קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב! וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה וְנִדְרְשָׁה אֶת יְהוָה מֵאוֹתוֹ? וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְהוָה. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ! וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: אַל, כִּי קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב! וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ! וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן! וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה. וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר יְהוָה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים. וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם. וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם. וַיֹּאמְרוּ: דָּם זֶה! הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. וְעַתָּה לַשָּׁלָל, מוֹאָב! וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב. וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ. וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

לא זו בלבד שמלך אדום (הגם שהמספר עובר על שמו בשתיקה) מופיע כשותף שלישי לצד מלכי יהודה וישראל, אלא שגם האלוהים מתנהג כאן כמי שזהותו הלאומית עדיין לא ממש ברורה לו: הוא הופך פניו לרעת העברים אחרי קורבן האדם של מואב!

כמה דורות עברו ומה שנראה כמו העם העברי השלישי מצא עצמו קרבן לאחד ממעשי הטבח האכזריים ביותר בתנ"ך:

וַיִּקְבֹּץ אֲמַצְיָהוּ אֶת יְהוּדָה וַיַּעֲמִידֵם לְבֵית אָבוֹת לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת לְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וַיִּפְקְדֵם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וַיִּמְצָאֵם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף בָּחוּר יוֹצֵא צָבָא אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה. וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר כָּסֶף. וְאִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ, אַל יָבוֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין יְהוָה עִם יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם. כִּי אִם בֹּא אַתָּה עֲשֵׂה חֲזַק לַמִּלְחָמָה יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶשׁ כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל. וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָהוּ לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: וּמַה לַּעֲשׂוֹת לִמְאַת הַכִּכָּר אֲשֶׁר נָתַתִּי לִגְדוּד יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: יֵשׁ לַיהוָה לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה. וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר בָּא אֵלָיו מֵאֶפְרַיִם לָלֶכֶת לִמְקוֹמָם וַיִּחַר אַפָּם מְאֹד בִּיהוּדָה וַיָּשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם בָּחֳרִי אָף. וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג אֶת עַמּוֹ וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח וַיַּךְ אֶת בְּנֵי שֵׂעִיר עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים. וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע וְכֻלָּם נִבְקָעוּ (דברי הימים-ב כ"ה 5-12).

המריבות הלא-ברורות בין ישראל ליהודה שקדמו למלחמה זו היו זרעי מלחמה ביניהן:

וּבְנֵי הַגְּדוּד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד בֵּית חוֹרוֹן וַיַּכּוּ מֵהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה. (13).

עכשיו עשה אמציה דבר מוזר:

וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר. וַיִּחַר אַף יְהוָה בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ: לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת-עַמָּם מִיָּדֶךָ? וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ? חֲדַל לְךָ, לָמָּה יַכּוּךָ? וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי כִּי יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי (14-16).

ובאמת, מלחמה פרצה בין יהודה וישראל והסתיימה בתבוסת יהודה:

וַיִּוָּעַץ אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לְךָ נִתְרָאֶה פָנִים. וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ. אָמַרְתָּ הִנֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד, עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּ אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ? וְלֹא שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ כִּי מֵהָאֱלֹהִים הִיא לְמַעַן תִּתָּם בְּיָד כִּי דָרְשׁוּ אֵת אֱלֹהֵי אֱדוֹם. וַיַּעַל יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה. וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו. וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז תָּפַשׂ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיְבִיאֵהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מִשַּׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפּוֹנֶה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. וְכָל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בְּבֵית הָאֱלֹהִים עִם עֹבֵד אֱדוֹם וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹן (כ"ו 17-24).

הסיפור מעורפל ולא ננסה להתירו. אבל שני פרטים בולטים לעין. ראשית, הטבח באדומיים התרחש במקביל למלחמות בין העברים לבין עצמם. שנית, בהנחה שאמציה לא היה אידיוט גמור, שאלתו הנזעמת של הנביא אליו מחייבת התייחסות: למה אתה סוגד לאלילים שלא הצילו את האדומים מידך?

ברוח חסרת פשרות זו מפרש התלמוד (בבא בתרא כ"א 1) את הפסוק (מלכים-א י"א 16) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כששב יואב מהמלחמה שאל אותו דוד למה השאיר בחיים את הנקבות, שהרי על עמלק, הנכלל באדום, המצווה היא להרוג את כולם. יואב הלך אל הרב שלו, מפיבושת בן שאול, וזה הודה בפניו כי כאשר לימד אותו פסוק זה, טעה בניקוד המילה זֵכֶר עֲמָלֵק ואמר זָכָר עֲמָלֵק. על כך הרג יואב את רבו אחרי שציטט לו, כיאה לבית-מדרש, פסוק מתאים.

הבלבול בין עמלק לאדום

מה חשבו האדומים על השמדת-העם שנעשתה לנגד עיניהם באחיהם העמלקים? שתי תשובות עולות על דעתי, כל אחת מטרידה באותה מידה וממחישה שוב את תהומות הפרדוקסליות האופפות את חידת עמלק. מחד, סביר שהאדומים הגיבו בצורה נורמלית למחזה הקשה, פיתחו חשדנות ופחד מהעברים ואף ניסו לנקום את נקמת אחיהם. במקרה זה, כל יללות הנביאים ישעיהו, ירמיה עובדיה והאחרים על בוגדנותם של האדומיים הן מגוחכות. מלחמות העצמאות של האדומים, במיוחד לאחר מעשי הטבח של דוד ואמציה, היו פשוט מלחמות קיום. אבל אני מוכן גם לאפשרות הפרועה יותר, דהיינו, שגם האדומיים תיעבו את אחיהם העמלקים, לפי אותה דינמיקה של שנאת הדומה. במקרה זה, הלקח ההיסטורי הוא נוקב אף יותר: זה ממש לא עזר להם, וכשנעלמו העמלקים נעשו האדומים כולם לעמלק חדש.

עוד – שנים הייתה אדום משועבדת ליהודה, סנחריב.

בקיצור, הנה שוב הלוגיקה הפרדוקסלית אליה התוודענו בדפים הקודמים: כמידת האחווה כן סכנת ההשמדה.

התשובה הסבירה ביותר היא: פסלי יהוה!

התמונה מתבהרת: בסוף ימי בית ראשון הייתה האומה העברית בתהליך התפוררות דוהר אחרי הסכסוכים הבלתי-פוסקים בין ישראל ויהודה והיעלמם של שבטי ישראל. העמלקים – השעיר-לעזאזל הקבוע – כבר היו על סף הכליה: בסוף ימי הממלכה ייכחדו חמש-מאות האחרונים מהם שהתבצרו על הר שעיר (). במצב זה, שבו דחפי ההרס-העצמי של היהודים היו זקוקים לאובייקט דומה ככל האפשר להם עצמם, לא הייתה ברירה אלא להפנות דחפים אלה אל המעגל הבא של האח-האחר, האדומים.

טו. הפַּרַנויה יוצאת משליטה: אֶדום נבלע בישראל – אבל משתלט על העולם

גורלו של אדום כולו, אם כן, הלך בעקבות זה של השבט המקולל שיצא ממנו. מצד שני, ושוב כמו עמלק, נעשה אדום לבסוף, חרף כל הצהרות האיבה, לבשר מבשרו של עם ישראל. ומצד שלישי, גם הפעם, אחרי שנעלם האויב ונטמע ביניהם, המשיכו היהודים לראותו רודף אותם בכל מקום בעולם.

בנושא זה, למזלנו, יש לארכיאולוגיה ולהיסטוריה של המזרח הקדום חומר רב ומרתק.

ר' שמעון בר יוחאי (הסבר) הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב. בכה כי שיניו נשברו.

משנותיה האחרונות של שושלת החשמונאים כפי שמתארן יוסף בן מתתיהו עולה תמונה של שליטים טיפשים ומסואבים שהסכסוכים ביניהם הביאו חורבן נורא על עמם, אבל לא כדאי לשכוח את ההתקדמות האינטלקטואלית והמוסרית העצומה שהביאה אתה בתרבות היוונית לאזור: מסורת של סובלנות, סקרנות להכרת הזר והאקזוטי, חופש דיבור ניכר וניצנים של פילוסופיה חופשית. באווירה זו יכלו יהודים ואדומים

שנים רבות סבלה הארכיאולוגיה בישראל מזהירות-יתר, שלא לומר סתם מורך-לב, בהימנעותה מלהשמיע פקפוקים בהיסטוריה המקראית, למרות שהאקדמיה הישראלית היא חילונית. רק בדור הנוכחי של הארכיאולוגים, בעיקר בתל-אביב ובירושלים, החלו להישמע באופן ברור אלטרנטיבות להיסטוריה המקראית, המציעות תמונה שונה לחלוטין לגבי התפתחות עם ישראל והאמונה היהודית.

ומי יודע אם התנהגותו הפסיכופאטית של הורדוס כלפי היהודים לא הוזנה גם מהחשבון הארוך בין האדומיים והיהודים

סיכום הכרונולוגיה של אדום ועמלק

אצטט עבורך סיכום בנושא זה מתוך קורס "בין יהודים לנוצרים" האוניברסיטה הפתוחה, יחידה , עמ' 11-121):

"לאחר חורבן הבית השני נעשה אדום כינויה של רומא. כך קיבל הצורר החדש את שמו ואת גורלו של הצורר הישן. גרם לכך, ככל הנראה, דימויה של אדום בנבואה כמהרסת הגדולה, האשמה בחורבן ישראל...משעה שהאימפריה הרומית נעשתה אימפריה נוצרית, והנצרות ירשה את האלילות כדתה של רומא, נתגלגל השם אדום על הנוצרים...בספרות היהודית של ימי הבניים אין אדום אלא הנצרות, שהרי הנבואות נוהגות להתפרש תמיד על הצורר העכשווי, הקרוב והמוכר...הכיצד רומא היא אדום? מחבר "ספר יוסיפון" (חיבור היסטורי אנונימי שנתחבר בדרום איטליה במאה ה- 10 והוא מעין עיבוד לספריו של יוספוס פלביוס "קדמוניות היהודים ומלחמות היהודים") מציע שושלת יוחסין של רומא, המסבירה את הקשר בין איניאס, מייסדה של רומא במיתולוגיה הרומית, ובין צְפוֹ (ולא עמלק כפי שכתבת בשאלתך), נכדו של עשיו על פי "ספר יוסיפון" שבה יוסף את צפו בן אליפז בן עשיו והביאו מצרימה. אחרי מות יוסף ברח צְפוֹ ממצרים לאפריקה, אל אגניאס מלך קרתגו", ומאפריקה הלך לארץ כיתים. בגבורתו זכה בשלטון בכל ארץ כיתים ובכל איטליה ובניו מלכו אחריו, ולפיכך הרומאים הם האדומים. נכדו של צְפוֹ, לטינוס, הוא שנתן לרומאים את לשונם ואת האלפבית שלהם. כך, מאחר שצְפוֹ בא לאיטליה כשהוא נושא עמו את האיבה ליעקב, אין תימה, כי הוריש לצאצאיו הרומאים איבה זו.

יצחק אברבנאל מסכם את התפיסה היהודית של אדום ומוסיף:

והנה חכמי האמת קבלו שנפש עשו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי...ואולי שעל זה נקרא ישוע שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במילואו ומפני זה כל המחזיקים בדתו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום כיון שישו הוא עשיו ועשיו הוא אדום והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת ושורשה וקיסרי רומי ומלכי הנוצרים קבלו אותה ראשונה ולכן כל הנוצרים המאמינים בדת ישו הם בלי ספק בני אדום בני עשיו".

כך דרכם של אנשי הדת להמציא "היסטוריה" שתתאים לגחמתם וכבר הכה על קדקודם

אבן עזרא (בראשית ,כז ;40) וכתב : "וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר".

עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא והקב"ה גוררו ומוציאו משם (ירושלמי נדרים ג 8)

טז. להבין הכל פירושו לסלוח הכל

לצערי וגם לשמחתי, גיליתי במרוצת הזמן שכמעט שום דבר ממה שאמרתי על עמלק אינו לגמרי חדש. פוסקים מעטים עד דורנו קבעו שמחיית עמלק תהפוך למצווה מעשית בבוא המשיח, כשיגלה אליהו הנביא מגילות יוחסין ויאתר עמלקים בהם ניתן יהיה לקיים את מצוות ההשמדה. אולם אלה נותרו מיעוט. בתקופות שונות הכירו היהודים עצמם במקורותיה הנפשיים של שנאת עמלק. ככל שהדגישה היהדות יותר את צד החסד שבמצוות התורה, כך הפכה מחיית עמלק יותר ויותר צורמת לרבנים. להלן אבקש את תשומת לבכם למגמה קבועה: בכל מקום שהמדרש מספר סיפור הממתן את השנאה לעמלק, הוא בעצם חוזר ומעלה אל התודעה את אותם תכנים לא-מודעים המצויים, על פי המודל הפסיכואנליטי, ביסוד שנאה זו.

הדבר הראשון הבולט כאן לעין הוא כנותו של הסיפור התנ"כי: בתחילה, עמלק כלל לא מופיע כעַם הרוצה להשמיד את העברים. הקרב הראשון ברפידים (שמות י"ז), למרות סממניו העל-טבעיים, הוא סתם מלחמה בין שבטי נוודים, וכן הקרב המתואר בבמדבר י"ד, בו הובסו העברים שניסו לפלוש לעמק בו ישבו הכנענים והעמלקים. למעשה מודה המקרא כי העברים הם שנדרו ראשונים להשמיד את העמלקים, מבלי שהעמלקים יצהירו על כוונה דומה – עד לימי המן. ההודאה הזאת מציירת את המן באור קצת מביך, כמי שקם להציל את עמו מהשמדה! העובדה שהתנ"ך מתאר בכנות כזאת את תולדות השנאה בין היהודים והעמלקים מזכירה תופעה שפסיכואנליטיקאים רבים נתקלו בה: קורה שהמטפל מרגיש ופועל כלפי המטופל בדרכים שכלל לא התכוון להן. אין זו ה"העברה הנגדית" הידועה של פרויד אלא מצב שבו אדם, באופן לא-מודע, ממש גורר אדם אחר (ובמסגרת הטיפול: את הפסיכולוג שלו) לשוב ולמלא בחייו תפקיד גורלי שמילא מישהו בילדותו. ועל כן, גם אם מעולם לא התכוונו העמלקים להשמיד את העברים, במוקדם או במאוחר חייבים היו להיגרר למלחמה לחיים או למוות. התופעה הזאת מוסיפה קושי נוסף למי שמבקש לחקור כל שנאה מטפיזית, בכל מקום או תקופה שהיא: במוקדם או במאוחר, האויב המטפיזי יעמוד על נפשו ויכה חזרה, וכשתתדרדר האיבה לוויכוח חסר המוצא "מי התחיל ראשון" יהיה קשה מאוד לזהות את השורש המטפיזי שביסוד המלחמה הממשית.

התלמוד (סנהדרין צ"ט 2), בניסיונו להבין כיצד בא עמלק לעולם, הביא סיפור נוגע ללב:

תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית ל"ו) אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנָע. וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי. באתה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עֵשָׂו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה.

תמנע בת מלכים הייתה, [כמו] שכתוב (בראשית ל"ו) אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנָע. וכל "אלוף" [מובנו] מלכות בלא כתר. רצתה להתגייר. באה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עֵשָׂו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהיה גבירה לאומה אחרת. יצא ממנה עמלק שציערם לישראל. למה? שלא צריכים היו להרחיקה.

עמלק, אם כן, נולד לאישה שכל כך רצתה להיות חלק מעם ישראל, לעשות כמעשה תמר ורות, וחזרה וניסתה זאת במשך שלושה דורות, עד שאפילו ויתרה על חיי נסיכה לטובת חיי שפחה אלמונית בין האדומים, ובלבד שתהיה קרובה בעקיפין לעם שהעריצה. השונא הגדול של עם ישראל נולד, על פי המסורת היהודית, מאהבה נכזבת לעם ישראל! כמה דומה הדבר לטענתו של פרויד לגבי הפַּרַנויה: האדם שהפַּרַנואי מתאר כאויבו הגדול הוא דווקא זה שקודם לכן עורר בו אהבה. כאן מודים היהודים כי אילו קירבו את אותה אישה, היה עמלק היום לא אויבנו אלא בשר מבשרנו.

לוביץ29 כבר הציע, על יסוד אגדה זו, לראות את פרשת עמלק כמלמדת דווקא ש"יש להימנע מלהסב סבל מיותר לגוי" (ע' 146). לטענתו זו סמך אמירה מדרשית נוספת: למה נאמר על מרדכי (אסתר ד' 1) וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה? תשובת המדרש (בראשית-רבה ס"ז 4) היא כי זה עונש על התרמית שרימה אבינו את אביו הקדמון של המן: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד (בראשית כ"ז 34). גם כאן, עמלק מעורר את היהודי לפשפש קודם במעשי עמו תחילה.

שגיאError! Bookmark not defined. סקר בפרוטרוט את הספרות היהודית שעסקה בניסיון להבין את מצוות השמדת עמלק. כצפוי, לא חסרו נימוקים מטפיזיים המתארים את עמלק כבעל תכונות שטניות המחייבות את השמדתו, אבל הייתה גם מגמה הפוכה מצד רבנים שחשו בהתנגשות רעיון ההשמדה עם ערכים מוסריים יהודיים, ולכן התאמצו לצמצם אותו בסייגים שונים עד לביטולו. גדול הפוסקים, הרמב"ם (שבפרק ‏ד' שמענו אותו מגדיר את השנאה לעמלקים כמצווה לעצמה), הציב גבולות וסייגים למצוות ההשמדה. אל תטעו בנימה העניינית של הקטעים הבאים. התנהלותו של הרמב"ם בשדה מוקשים זה היא מפגן תעוזה יחיד במינו:

ה. ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות--עושין עימהם מלחמה, והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם; ואין הורגין אישה ולא קטן--שנאמר הַנָּשִׁים וְהַטַּף [דברים כ' 14], זה טף של זכרים.

ו. במה דברים אמורים, במלחמת הרשות, שהיא עם שאר האומות. אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו, אין מניחין מהם נשמה, שנאמר כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים... רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים... לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה [דברים כ' 15-16], וכן הוא אומר בעמלק תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק [דברים כ"ה 19].

ז. ומניין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו: שנאמר לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן. אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם [יהושוע י"א 19-20] – מכלל ששלחו להם לשלום, ולא קיבלו (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ו).

סעיף ז אומר אם כן בפירוש: אין להילחם בעמלק אם עשה שלום עם ישראל. בכך פתח הרמב"ם פתח לפסיקה רדיקלית עוד יותר, כפי שביטא אותה מחבר ה"שולחן ערוך," ר' יוסף קארו: די בכך שהעמלקים יקבלו את "שבע מצוות בני נוח," כלומר שבע מצוות בסיסיות שכל הגויים חייבים בהן, כדי שיהיו בני נוח כשרים.Error! Bookmark not defined.,ע'223 לפיכך, יכול עמלקי להתגייר!

בתקופת החסידות התחזקה הנטייה להסיט את המצווה למישור הפנימי. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב סבר ש"עמלק" הוא חלק בנפש היהודי. בימינו השתמש הרב משה אביגדור עמיאל בביטוי הקיצוני של דברים כ"ה 19, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, דווקא כדי להפוך את המצווה לאקט מחשבתי בלבד, לאמור: מחיית רעיון במקום הריגת בני-אדם:

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ [תהילים ק"ד 35] ולא "יתמו חוטאים," וגם על הפסוק וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ [שמות כ"ו 6] אומרים חז"ל ש"יחיו ולא יזיקו," וגם בעמלק מדגשת התורה בעיקר את ה"זֵכֶר עֲמָלֵק," מה שנעשה העמלקות לזכר, לקולטורא, לאידיאל נאצל, לרעיון נשגב… ואת זכר עמלק זה מצווה עלינו למחות.Error! Bookmark not defined.ע'213

עמיאל מסתמך כאן על המעשה המופלא בברוריה אשת רבי מאיר (ברכות י' 1). בשכנותם גרו בריונים שהיו מציקים לר' מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. העירה לו אשתו: כתוב יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם (תהלים ק"ד 35). מדוע יִתַּמּוּ חַטָּאִים ולא "יתמו חוטאים"? אם ייעלמו החטאים, ממילא לא יהיו עוד חוטאים. רבי מאיר הבין את כוונתה והתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה. על שינוי זה הסתמכו אותם רבנים שניתבו את מחיית עמלק חזרה אל מקורה הנפשי, לאמור, המלחמה ברוע הפנימי. ברוח זו הציע גם הרב לוביץ39,ע'48 "להפקיע את העיון בסוגיית עמלק מן המישור של העמקת השנאה כלפי האחר השלילי, ולהעתיק אותו אל עולם החיזוק התורני של עצמנו." בימינו ניתן למצוא דרושים המצביעים על הערך הגימטרי של "עמלק," 240, כזהה עם זה של "ספק," או המפרשים את אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כ"ה 18) כאמונה באקראיות. כך זוכה עמלק להיות מייצגן של שתים מהמסורות הנכבדות ביותר בתולדות הפילוסופיה והמדע, הספקנות והאינדטרמיניזם, שהיהדות נלחמת בהן במישור הרעיוני בלבד.

יז. שיבת המודחק: נחשו מי בא לסעודת פורים

אבל היהודי לא רק סולח לעמלק אלא ממש מתחבר ומתערבב אתו מדי שנה, במקום ובזמן הכי פחות צפויים. דווקא אותו יום בשנה שבו הופכת מלחמת היהודי בעמלק לטקס אקטואלי, הוא היום שבו נוצרת זהות בין השונא והשנוא. בחג הפורים, הכל יוצא החוצה: וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם (אסתר ט' 1). וכשהיהודי שולט בשונאו – כמה לא מפתיע – הוא לוקח את תפקידו של האחרון כמעט בשלמות. 75,000 בני-אדם נטבחו, על פי מגילת אסתר, במהלך התקוממות היהודים ברחבי פרס ומדי, וקולות הנפץ הבוקעים מבתי הכנסיות עד היום מדי שנה בפורים חוזרים ומחיים את מפלתו של השונא. אבל מצוות ההתהוללות בפורים דורשת הרבה יותר מזה: שתייה לשכרה, מעשי לצון האסורים בדרך כלל, התחפשות ושאר מעשים המבטאים את אובדן הזהות של היהודי. מצווה זאת מנוסחת בתלמוד במילים מאלפות (מגילה ז' 2):

"חייב איניש לבסומי בפוריא [חייב אדם להשתכר בפורים] עד ד[ש]לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי."

כלומר, ביום שבו חוגג היהודי את הניצחון על שונאו המטפיזי, חובה עליו להשתכר עד שלא יבדיל בין השונא לבין עצמו. האלכוהול חושף בלי יגע את הזהות שהניתוח הפסיכואנליטי צריך להשקיע הרבה מאמץ כדי לחשוף אותה.

דומה שהתורה עצמה רמזה לנו על הפיתוי העצום של חילוף התפקידים במצוות מחיית עמלק. הבה נקשיב שנית לציווי: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח! (דברים כ"ה 19). במילים אחרות: ביום שבו יפסיקו לרדוף אותך, תוכל סוף-סוף להיות בעצמך הרודף. הביטוי של אנה פרויד "הזדהות עם התוקפן" הוא הקולע ביותר בהקשר זה.

אבל ההכרה כי קיימת קירבה אינטימית בין ישראל לעמלק אינה מצטמצמת למעשי ה"ונהפוך הוא" של היהודי השיכור. היא הובעה במפורש בתלמוד. לחכמים הייתה, כמדומה, הנאה משונה להוכיח כי האויבים הגדולים ביותר של עם ישראל חזרו לבסוף בתשובה: נירון קיסר, הדיקטטור הרומאי המטורף, ברח והתגייר בסתר וממנו נולד ר' מאיר (גטין נ"ו 1). בן אחותו של טיטוס, מחריב המקדש, היה לא אחר מאשר אונקלוס, מתרגם התורה (שם נ"ו 2). נבוזראדן הבבלי, שביצע טבח איום בירושלים, התחרט לדברי התלמוד על מעשיו והתגייר (שם נ"ז 2). "מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים" (שם). "מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. ומי הם? שמעיה ואבטליון" (שם). לשורה זו של אויבים שמהם נולדו חכמים ידועים מוסיף התלמוד (שם) את הקביעה המהממת: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק."

במילים אחרות: גם אחרי שאסתר הביאה לתליית המן ועשרת בניו, נותרו לו כנראה נכד או שניים שחמקו מהגרדום, וצאצאיהם התגיירו ונעשו לגדולים בתורה. ואם בחרו לגור בבני ברק, מן הסתם יש בהם כיום חסידים, ליטאים וש"סניקים. אבל הרעיון הזה המשיך והתפתח: האנציקלופדיה העברית (ערך "עקיבא") מביאה מסורת המציינת את המן כאבי-אבותיו של… רבי עקיבא!

המסורת התלמודית היא אם כן עקבית: כשם שתולדות העם המקולל החלו באהבתה הנכזבת של אמו לעם ישראל, כך גם הסתיים הסיפור בקבלתם המלאה של האויבים לעם ישראל כתלמידי ישיבות, ואפילו רבי עקיבא, הנערץ במייסדי היהדות הרבנית, נולד כתוצאה מסליחה זו בין עם ישראל לבין אויבו המטפיזי.

יח. פרי התובנה: רה-הומניזציה של הגוי

אם עמלק, האויב האולטימטיבי, חזר וקיבל בהדרגה פנים אנושיות, רק טבעי הוא שכך אירע במחשבה היהודית גם לשנאת הזר בכלל.

גם כאן, יחס התורה לגויים היווה נקודת-פתיחה מבשרת רעות: האזהרות הבלתי-פוסקות לעברים שלא ללכת בדרכי הגויים, והשפטים שעשה אלוהים בעמים שניסו לפגוע בהם, כל אלה הבהירו כי בעיניו נחשבים הגויים למטרד בלבד לעומת בחיריו. בתלמוד הגיעה מגמה זו לקיצוניות בדברי ר' שמעון בר יוחאי "אתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם" (יבמות ס"א 1, בבא מציעא קי"ד 2). אבל לצד אלה החלו להופיע במקורות אמירות שאופיין הומניסטי מוצהר. גם כאן, עבודתו המקיפה והקפדנית של שגיא26 מבססת הבחנה ברורה: חרף האפליה המובנית כלפי הגויים, הנובעת מתפיסת עם ישראל כעליון, הייתה ביהדות תמיד מגמת-נגד של קבלת הגוי כאדם כמעט שווה-זכויות. לכן אסתפק בכמה דוגמאות שתהוונה רקע מתאים לדיוננו בחלק השלישי.

נפתח באיסור הנודע לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה (שמות י"ט 14). חז"ל הרחיבו את מושג ה"עיוורון" שבאיסור זה גם לליקוי מוסרי, כגון אדם בעל נטייה לגנוב, שאם יועמד בניסיון, וייכשל ויגנוב, תחול העבירה גם על מי שהעמידו בניסיון זה. המעניין הוא שהחכמים השתמשו בהרחבה זו בעיקר כלפי גויים, שיהודי שסייע להם בעבירה נושא באחריות לעבירתם. נכון, יש כאן הרבה פטרונות, אך בואו לא נתייפייף: פעמים רבות מדי מצא היהודי את עצמו מול גוי מושחת ואלים, והנה הוא אומר בעצם: זו גם אשמתי שלא מנעתי סיטואציה שבה אופיו הרע יבוא בהכרח לידי ביטוי. בודהא וגאנדי היו ללא-ספק מצמידים כפות ידיהם בהוקרה מול הצהרה זו!

יתרה מזאת, התורה גילתה סובלנות ואפילו אהדה לאזרחים זרים תחת שלטון יהודי: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כ"ב 20). וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (שמות י"ט 33-34). כך גם במקרה הקיצוני בו הגוי הוא עבדו של היהודי. אמנם, המצווה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (שמות כ"ה 46) הפכה עבדים גויים ל"עבדי עולם," שצאצאיהם יהיו עבדי צאצאי האדון עד סוף הדורות, ולכן קיים איסור על שיחרורם (מצווה שמ"ז במניין התרי"ג). מקומם? בוודאי, ובכל זאת, על רקע אותם ימים, איננו יכולים שלא להעריץ את אבותינו על שהקפידו להגן על עבד כזה גם בכמה זכויות יסוד, כגון האיסור לפצוע אותו, החובה לשחררו אם אדוניו הטיל בו מום (שמות כ"א 26-27) ומעל לכל האיסור היחיד-במינו על הסגרת עבד בורח: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ (דברים כ"ג 16-17). מלשון המצווה ניכר כי לא התחשבה בלאומיותו של העבד ואף לא בזו של אדוניו. בנוסף, מצוות השבת, אחת מתרומותיה היפות של התורה לתרבות העולם, חלה באופן גורף, לצד היהודים, גם על אלה הזקוקים לה ביותר: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות כ 9).

לדורות הבאים לא די היה אפילו בזכויות אלה שהעניקה התורה לעבד הגוי, לכן בא התלמוד והרחיבן לכל הכיוונים: ראשית, העבד חייב במילה וטבילה, המהווים גיור חלקי, ומעתה הוא חייב באותן מצוות בהן חייבת אשה יהודייה. עכשיו, אם מסיבה כלשהי השתחרר העבד למרות האיסור על שחרורו, נעשה גיורו שלם. המשיך התלמוד והרחיב את ה"סיבה כלשהי" עד למקרים פעוטים, כגון מצב בו חסר מתפלל עשירי למניין: מותר לשחרר עבד לצורך זה! עוד סיבה לשחרור הייתה הבעיה הקשה של הממזרים, שבשל חטא הוריהם אסור להם להתחתן, ואם התחתנו עוברת הממזרות אל צאצאיהם עד עשרה דורות (דברים כ"ג 3). הרבנים, שהוראה זו גלגלה לא-אחת אל פתחם סיוט הומניטרי שבעטיו נדדה שנתם בלילות, עטו על העבדים כמוצאי שלל רב: אם שוחררו עבד או שפחה ונישאו לממזרים, ילדיהם כשרים! לכן, אם שאלתם את עצמכם את השאלה הידועה איך נעשו היהודים בגולה כה דומים לעמים שבתוכם ישבו, הנה אחת התשובות: עבדים גויים (בעיקר, מן הסתם, גברים חסונים ונערות אקזוטיות, שהביאו נדוניה גנטית רבת-ערך) שוחררו מדי-פעם ונקלטו בקהילותיהם כיהודים לכל דבר.

בין חכמי המשנה, ראוי לזכור, רבים היו בעצמם בעלי עבדים, ולכן ביטאו בפסיקותיהם את חמלתם כלפי בני-אדם אלה שחלקו אתם את חייהם. אמנם, מצד אחד מסופר על רב נחמן ורב ששת שהפקירו את שפחותיהם לגברים אחרים שרצו לשכב אתן בניגוד לרצונן, אך מצד שני מוזכר האמורא שמואל ירחינאה שהקפיד להשיאן לעבדיו בלבד, וכפי שנראה הגישה ההומנית היא שניצחה בהלכה. שמואל זה, הידוע מהצמד הנערץ "רב ושמואל," היה רופא ואסטרולוג (על שמו קרוי בית-החולים הידוע), וייתכן שלא זכה לסמיכה "רב" בשל התמסרותו ללימודי מקצועות אחרים (בבא מציעא פ"ה 2). כשהתעורר פעם דיון מרתק בתלמוד על השלב שבו הופכת נערה לאשה (נידה מ"ז 1-2), הציעו החכמים קריטריונים שונים ומעניינים לבגרות המינית, כגון הופעת הפטמה על השד או הופעת הקמט מתחתיו, שמואל, במיטב המסורת האמפירית, עשה לשם כך בדיקה בשפחתו, ובסופה שילם לה ארבעה זוזים כפיצוי: "דאמר שמואל: לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ [שמות כ"ה 46] – לעבודה נתתים ולא לבושה!"

זאת אף זאת: לעתים התקבלו עבדים גויים אל שורות ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. לומדי תלמוד מכירים, לדוגמה, את המוסד הלא-ייאמן הקרוי "שפחתו של רבי." לר' יהודה הנשיא, האיש שהעלה את המשנה על הכתב, הייתה שפחה גויה, למדנית וחדת-לשון, שבעיני חכמי הדור התקבלה לעתים כאוטוריטה הלכתית! כך למשל (מועד קטן י"ז 1) גזרה השפחה נידוי על איש שהכה את בנו הבוגר בנימוק שהבן עלול להכות חזרה את אביו ובכך יש עבירה על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (שמות י"ט 14). משרתת גויה פוסקת בניגוד להוראה המפורסמת של ספר משלי! קוריוז? ממש לא: הנמקה זו לאיסור להכות ילד גדול התקבלה כלשונה ע"י הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ממרים ו 11). גם הרב משה פיינשטיין (1895-1986), הפוסק החשוב ביותר בתקופה המודרנית, התיר שלא להאריך את חייו של גוסס לפי תקדים שקבעה שפחה זו (כתובות ק"ד 1): היא הפריעה לחכמים להתפלל על חיי אדונה הגוסס כדי לאפשר לו למות.

גם הרמב"ם החזיק מן הסתם עבדים ושפחות במשק-ביתו, ולכן פסק ברוח קודמיו. כך הורה כי אם זקוק העבד לעקירת שן ואדונו ביצע פעולה זו לטובתו, נחשבת אף זו להטלת מום ולכן משתחרר העבד והופך ליהודי (משנה תורה, הלכות עבדים ה' 15). הלכות אחרות (ח' 12, 16) מעניקות לו חופש וגיור במקרים של בריחה אפילו מיהודי! וכך, גדול פוסקי המשפט העברי, בדונו באחד המוסדות הארורים ביותר שהמציא האדם, מסכם בטקסט הנפלא והחד-משמעי להלן. ראו כמה חן יש אפילו בטענת עליונותו של היהודי כדי לאסור התאכזרות אל הגוי:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ [תהילים קכ"ג 2]. וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן [איוב ל"א 13-15] אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי, וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי... הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ, וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד.

ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר [תהילים קמ"ה 9] וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. וכל המרחם – מרחמין עליו, שנאמר [דברים י"ג 18] וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (הלכות עבדים ט' 12-13).

המדרש הקדום תנא דבי אליהו מביא בשמו של לא אחר מאשר אליהו הנביא את התזה העיקרית של מאמר זה: שנאת הזר היא הקדמה לשנאת בני עמו של השונא:

שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל. והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל. נשבע [לשקר] לגוי לסוף שהוא נשבע [לשקר] לישראל. מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל. שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל (תנא דבי אליהו רבה כ"ו).

זכויותיו האנושיות של הגוי מעוגנות לא רק בצורך ליצור גדר מפני פגיעה עתידית ביהודים, אלא בשוויון אונטולוגי, כפי שמעידה הצהרת אליהו – רדיקלית מאוד, אפילו רעיון כפירה של ממש, אבל אינה משתמעת לשתי פנים:

מעיד אני עליי את השמים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו (שם י').

כך, בסיום החלק הראשון של עבודתנו, ניצבים אנו לפני הדואליות הידועה, אִתה צריך להתמודד כל המנסה לנסח איפיון פשוט ליהדות: פנים שונות לה וסותרות כמעט בכל נושא. הייתה ביהדות שנאת-זרים שהתעצמה במקרה של עמלק לממדים רצחניים, וכנגדה היו גילויי סובלנות ואפילו אהבה לכל אדם באשר הוא. לכן, אם הצליחה הפסיכואנליזה עד כה בחשיפת שרשי השנאה המטפיזית, בואו נציב לה עוד מטרה: האם תוכל להסביר לנו מתי מתגברת שנאה זו ומתי מתפוגג כוחה?

חלק שני: החזיר

באנחת הקלה פונים אנו אל מושא חקירתנו השני. כאן לא יהיו מעשי טבח בתינוקות ובזקנים ולא שבועת נקמה לדורי-דורות. הפעם, בסך הכל, מדובר בסתם בעל-חיים שהוכרז כאסור באכילה, ובמהלך הדורות הפך ליצור משוקץ ושנוא. עם ישראל לא ניסה להכחיד את החזיר אלא רק נמנע מכל מגע אתו, מה שהאריך את תוחלת חייהם של אינספור חזירים וחזירות אסירי-תודה, והם נותרו זמינים אפילו בישראל של ימינו לכל הרוצה להכירם מקרוב.

דיוננו בשנאה המטפיזית השנייה יהיה אפוא פשוט יותר, אבל ישלים יפה את מה שלמדנו על הראשונה.

יט. חזירולוגיה למתחילים

חזיר-הבר (Sus scrofa lybicus) היה נפוץ במאות הקודמות באזורים נרחבים באסיה ואירופה. זהו בעל חיים חסון וסתגלני ששרד אפילו בישראל, ממנה נשמדו מרבית בעלי החיים הגדולים, והוא כיום חיית-הבר הגדולה ביותר בארצנו, שאוכלוסייתה משגשגת ברוב האזורים חרף הציד האינטנסיבי המותר במשך כל השנה. חיי המשפחה שלו חמים: האב והאם שותפים בגידול הצאצאים ומגינים במסירות על צאצאיהם, וצייד המתקרב למשפחה עם גורים מסכן את חייו, כמאמר הסינים: "דרוש אומץ כדי לצוד נמר, אבל לציד חזיר נחוץ גם ארון-מתים."

ביותו של חזיר הבית (Sus scrofa domestica) החל כבר בתקופה הניאוליתית, ועד מהרה גילו קדמונינו כי הביולוגיה שלו עושה אותו חיית משק אידיאלית. הוא אוכל בשקיקה כל מזון, כולל, כמובן, את כל שאריות ארוחת האדם האמורות להיזרק לאשפה, ובכך הוא בעצם המקור הזול ביותר לבשר. החזיר מספק לא רק בשר ושומן אלא גם עור, זיפים למברשות, חֶלֶב לנרות ועוד, עד כי רווחת האמרה "כל חלק בחזיר מביא תועלת מלבד הצריחה שלו." לנקבה יש שלושה עד שישה זוגות פטמות והיא מסוגלת להמליט עד שנים-עשר גורים בשגר אחד – שיא בין חיות משק הבית. קצב גידולם של החזרזירים הוא מהיר ביותר והם מסוגלים להתרבות בעצמם כעבור חצי שנה – שוב, תופעה ללא אח ורע בין חיות המשק. משקל החזיר יכול להגיע ליותר מ-300 ק"ג וגם אורך חייו מרשים – עד עשרים שנה. סתגלנותו מאפשרת לו לשנות אפילו נתונים ביולוגיים כמו גודל ומשקל, הרגלי תזונה, גיל ההתבגרות המינית ומספר ההמלטות – הכל לפי הסביבה הגאוגרפית בה הוא גדל. על צד החובה יש למנות את התפלשותו בבוץ ובגללים שהוא מטיל, וכן את מחלת הטריכונוזיס שהוא מעביר. אבל חסרונות אלה אינם בולטים בהשוואה ללכלוך הרב שיוצרות פרות ברפת ולמחלת הברוצלוזיס שמעבירות כל הבהמות כשהחלב אינו עובר פיסטור. מבחינת מכלול תכונותיו, אם כן, אין ספק שהחזיר צועד בראש חיות המשק בכדאיותו הכלכלית. לא בכדי בחרה הסינית לציין את המילה "משפחה, בית" כ-גְ'יַא, המורכבת מ-שִי, חזיר, ו-מִיַא (גג), וכן בכתב המנדריני, בו מורכבת האידאוגרמה גְ'יַא 家, מסימן החזיר 豕 תחת סימן הגג 宀. בתרבויות רבות החזיר הוא סמל לברכה ולמזל, וביטויים רבים רווחים בשפות שונות לציין מזל טוב, כמו schwein haben (להיות בעל חזיר) בגרמנית או suerte de chanco (מזל חזיר) בספרדית. אפילו קופת החיסכון של הילדים בארצות רבות מעוצבת בצורת חזיר חלול.

ואם לא די בכל אלה, הנה גם טעמו של הפיגול הזה הוא דבר שקשה לעמוד בפניו. הריח המתקתק של שומן חזיר צלוי הוא אחד מסממני הביתיות האופייניים ביותר ברוב מדינות המערב – כמוהו, אם יורשה לי, כניחוח ה"צ'ולנט" בשכונות חרדיות בימי שישי. וכפי שיוכל להעיד כל מי שטעם bacon מטוגן, מיובש או מעושן, מדובר במאכל קל להכנה וטעים באופן מביש. ארוחת הבוקר הסטנדרטית בארה"ב כוללת על פי רוב נקניקיות חזיר או רצועות קותלי-חזיר פריכים לצד החביתה והטוסט. הוסיפו על כך את העובדה שמדובר בפצצת קלוריות שהיא סמרטוט אדום בפני כל תזונאי וקרדיולוג, ושהאמריקאים אוהבים להגיש אותו דווקא עם גבינה צהובה נמסה, ותקבלו גם מנה גדושה של רגשות אשמה בריאותיים ודתיים, שאין כמוה, כידוע, תבלין משובח לכל תבשיל.

כ. מקורות התיעוב: שנאת החזיר כסימן היכר לדת-ישראל

כמו השנאה לעמלק, שנאת החזיר הפכה למאפיין של דת ישראל כבר משחר ימיה. פינקלשטיין וסילברמן מעירים כי הארכיאולוגים משתמשים בה כסימן-היכר מובהק:

התרבות החומרית הפשוטה, שהרועים והאיכרים שהפכו לבני-ישראל הראשונים הותירו אחריהם בהר, אינה מכילה עדויות ברורות על שפתם, טקסיהם הדתיים, לבושם או מנהגיהם הקבורה שלהם. אבל פרט אחד, מעניין מאוד, על מנהגי התזונה שלהם, אכן התגלה. העצמות שהתגלו בחפירות של הכפרים הישראליים הקדומים נבדלות מן המימצא ביישובים אחרים בארץ במובן משמעותי אחד: אין ביניהן עצמות חזיר.

...

חמש-מאות שנה קודם לחיבור הטקסט המקראי, על חוקיו המפורטים וכללי הכשרות שלו, בחרו בני-ישראל – מסיבות שטרם התבררו עד תום – שלא לאכול חזיר. כאשר יהודים בני זמננו נוהגים כך, הם ממשיכים את המנהג התרבותי העתיק ביותר של עם ישראל, שנמצאו לו ראיות ארכיאולוגיות (ע' 128, הדגשות שלי).

מה, אם כן, מנע מאבותינו לנצל חיה ששכניהם הכנענים והפלשתים שגשגו בזכותה? על-פי התורה היה זה כלל שקבע האל, ובו שלושה סימנים המבדילים את בעלי-החיים הכשרים מהטמאים:

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם (שמות י"א 2-7).

והנה, מאזכור ענייני זה התפתח תיעוב דווקא כלפי החיה האחרונה ברשימה, שהייתה חסרה רק סימן כשרות אחד, והוא הלך וגבר עד כי ברבות הדורות נעשה החזיר סמל למאכל פיגולים (ישעיהו ס"ה 3) ובמשנה נאסר אפילו גידולו (סוטה מ"ט 2). למרות שאכילת חזיר אינה נכללת בין שלוש העבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור," מספק ספר מקבים (חשמונאים) המחשה ברורה עד כמה נחשב הדבר לחטא כבר בתקופה ההלניסטית:

את אלעזר, אחד הסופרים הראשיים, איש שכבר התקדם בגילו ויפה במראה פניו, היו מנסים לאלץ לפתוח את פיו כדי שיאכל בשר חזיר. אך הוא, בקבלו על עצמו מוות עם שם טוב במקום חיים עם תועבה, ניגש אל תוף המלקות מרצונו החופשי, כשהוא יורק את הבשר החוצה, באופן שצריכים ללכת כל המתמידים להישמר מטעימת מה שאינו מותר, אף לא מתוך האהבה העזה לחיים. מכיוון שהם הכירו את האדם מזמנים עברו, לקחוהו הצידה ועודדוהו להביא בשר שמתאים לו לאכול, שהוא עצמו הכין, ולהעמיד פנים כאילו הוא אוכל את מה שהמלך ציווה לאכול מבשר הקורבן, כך שבעשותו כן ישוחרר ממוות במוצאו אהבת אנוש אצלם בגלל הידידות הוותיקה עמם. אולם הוא, בנוקטו מחשבה מכובדת וראויה לגילו, לשגב זקנתו, ... מיד הצהיר באופן עקבי, באמרו שישגרוהו בדרכו להאדס [!]. ... אלה שהובילו אותו לעינויים הפכו את רצונם הטוב, כפי שהיה אך מעט קודם לכן, לרצון רע, בשל דבריו האמורים של אלעזר, שחשבום לטירוף הדעת, אך הוא, העומד לבוא עד קצו במכות, נאנח ואמר: גלוי הוא לאדון בעל הידיעה הקדושה, שאף על פי שיכולתי להשתחרר מן המוות אני מולקה וסובל כאבים גופניים קשים, אולם בנפשי נושא אני את אלה בהנאה בשל פחדו (מקבים-ב ו' 18-30).

את הסיפור הבא ממקבים מכיר כמעט כל יהודי, הלא הוא הסיפור המפורסם על "חנה ושבעת בניה." וגם בו, הסיבה למות-הקדושים הנורא בו בחרו הבנים לא הייתה ההתנגדות לעבודת אלילים כלשהי אלא דווקא לאכילת החזיר:

וקרה שנתפסו שבעה אחים, יחד עם אמם, ומטעם המלך היו מנסים לאלץ אותם – בהתעללם בהם ברצועות ובחבלים – לנגוע בבשרם האסור של חזירים (מקבים-ב ז' 1).

וכמו במקרה של עמלק, יוחסו לחזיר כוחות על-טבעיים כדי להסביר את טומאתו:

כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה [הכוונה לשני בני המלכה שלומציון, שהמלחמה ביניהם הביאה לישראל את גייסות הרומאים ואת קץ ממלכת החשמונאים], הורקנוס מבפנים [ירושלים] ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכן. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע-מאות פרסה על ארבע-מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים (בבא קמא פ"ב 2).

כך הפכה החיה האסורה באכילה ליצור אפוף רוע. בדורות הבאים הפכה אפילו המילה "חזיר" לטאבו, כמו המילים הגסות, ובמקומה השתמשו חכמי התלמוד במילה "דבר אחר," שהשתגרה גם ביידיש.

עד היום, ציבורים נרחבים במדינת ישראל רואים במכירת בשר החזיר פגיעה קשה ברגשותיהם, ואפילו באיטליזים ובמסעדות בהם נעשה הדבר, תשמעו רק את המילה "בשר לבן" או את הכינוי האנגלי, הגרמני או האיטלקי לבשר זה – ובלבד שלא תיהגה המילה האסורה! ועד היום, חזון נפרץ הוא בישראל לראות אטליז שהוצת בידי קנאי שאינו יכול לראות מעשים כאלה בעירו לאור היום. חוק מיוחד (חוק איסור גידול החזיר 1962-תשכ"ב) בישראל אוסר אפילו על גידול החזיר ברוב חלקי הארץ. משפטנית ישראלית בכירה, ברק-ארז, הקדישה ספר שלם לנושא ובו תיארה איך שקד המחוקק בימי ראשית המדינה לעגן את התיעוב לחזיר בחוק הרשמי כחלק מכינונה מחדש של הזהות היהודית. מאחרי הצעת החוק לכנסת עמד מנחם בגין (1913-1992), מלוחמי החירות בבריטים ולימים אחד מראשי-הממשלה המיתולוגיים של ישראל. קטע רב-עוצמה בנאומו - - - - - - :

המותר לי, אדוני היושב-ראש, להזכיר כאן ניסיון אישי שלי? באתי פעם, כילד קטן, לבית-ספר גויי. וההתרחשות הראשונה באותו יום, שלא אשכחנה לעולם, היתה קשורה בניסיון של תלמידים אחרים להאכילני את הבשר הזה, או למרוח שפתותי בשומן שלו. הייתי ילד, והם היו רבים. ואני זוכר את המלחמה, את ההיאבקות, את כל מה שהתרחש באותו רגע בתוכי; את הניסיון למנוע את הדבר הזה; את הזעזוע הנפשי. בן עשר הייתי. ואני סובר שכל ילד, שעבר עליו ניסיון כזה, כמוני נהג.

מדוע, אם כן, מבין ארבעת החריגים, התכבד דווקא החזיר להיות שנוא נפשם של העברים? גם כאן, לא חסרים נימוקים מטפיזיים, בייחוד בהטפות של המחזירים בתשובה בימינו: החזיר קשור לכוחות הטומאה, בשרו מזהם את הנפש ומביא להתפתחות תכונות שליליות באדם, או, בלשון מכוני הקבלה בנוסח ה"ניו-אייג'" הנפוצים בימינו, יש לו "אנרגיות שליליות." החזיר זוהה גם עם מלכות אדום (שמות רבה י"ג 5) – עוד קשר רב-משמעות לעמלק. ייחוס תכונות מטפיזיות לחיות טמאות נפוץ בעיקר בכפר חב"ד, שם לעולם לא תראו את ה"דובי" המסורתי חבוק בזרועותיו של פעוט. הרבי שליט"א (חס מלומר ז"ל, כי הוא עדיין מייעץ עצות לכל התוחב מכתב באופן אקראי לאחד מכרכי אגרותיו ואפילו משיב לפקסים) הורה לחסידיו שלא להחזיק בבתיהם צעצועי חיות, כגון חתולים וכלבים וכמובן שלא את החיות הללו עצמן, כי בעצם צורתן יש טומאה העלולה לעכב את המשיח.

זוהי, אם כן, עוד שנאה מטפיזית, וגם היא דורשת הסבר.

כא. נימוקים רציונליים

תחילה כדאי לשמוע כמה מהניסיונות לתת הסברים הגיוניים לאיסור. לא נתפלא למצוא הסבר כזה אצל הרמב"ם, שהמתח בין שתי השקפות עולמו כיהודי מאמין וכרציונליסט עמד ביסוד מפעל חייו. החזיר הציב בפניו פרדוקס קשה: מבחינה תזונתית טהורה, בשרו היה דווקא הבריא ביותר במזונות שבעולם החי:

היותר משובח בבשר בעלי החיים ההולכים על ארבע הוא בשר החזיר, והקרוב אליו בשר הגדי, ואחריו בשר העגל, ואמנם שאר בעלי החיים ההולכים על ארבע, אני מצווה למי שיכוין להיטיב הכימוס, שימנע מהם המאכל (פרקי משה, מאמר 20 סעיף 19).,ע'230

למה אם כן לא לאכול מבשר משובח זה? והרי הרמב"ם סבר שמצוות הכשרות הן בעיקרן מצוות שמירה על הבריאות? לוינגר, נבוך אף הוא מסתירה זו, ניסה ליישבה כך: בשר החזיר טוב כרפואה למחלות – דעה שרווחה אפילו בין רופאים מוסלמים בימים ההם – אך לא כמזון רגיל. הרמב"ם אכן מתפתל בעניין זה: בשר החזיר עשיר מדי, וגידולו רע לבריאות הציבור:

אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחֵלֶב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתהו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים, אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" [אירופאים] עתה (חלק ג' פרק מ"ח).

אבל אם בעמים אחרים גברו נימוקי הכדאיות על בעיית הלכלוך, חוזרת השאלה: מדוע גברה הסלידה אצל היהודים? הסבר רציונלי מודרני מציע אנתרופולוג נודע, מרווין הריס. הוא הקדיש לחזיר מקום נכבד בפיתוח תיאוריה שלפיה איסורי האכילה של מזונות מסוימים מצייתים לחוקי עלות-תועלת. אם בעל חיים מסוים אסור באכילה בתרבות כלשהי, זהו בעל חיים שממילא לא ניתן לגדלו באותה תרבות. כיצד מסביר הריס, אם כן, את סלידת היהודים מהחזיר? פשוט: החזיר, כיוון שאין לו בלוטות הזעה, זקוק למקווי מים כדי לצנן את עורו, ולכן לא ניתן לגדלו בישראל הצחיחה.

כאשר לא תאמו עוד התנאים האקולוגיים את גידולו, לא נמצא לו שום תפקיד חלופי שיוכל להצדיק את קיומו. לא רק שהוא הפך להיות חסר תועלת, גרוע מכך – הוא הפך ליצור מזיק וקללה רבצה על כל הנוגע או אף מביט בו – החזיר הפך להיות חיה מנודה.,ע'62

מכאן, כצפוי, יוצא הריס לקרב מאסף מול שורה ארוכה של "יוצאים מן הכלל" שהוא עצמו מציין ביושר: פרות אסורות לאכילה דווקא בהודו, ששם הן משגשגות על חשבון מיליוני הינדים מורעבים; חזירים דווקא גודלו בשפע בישראל בימי קדם; גם במצרים העתיקה, שבה היה קל לגדל חזירים, התפתחה שנאה עזה אליהם; וכמובן, בישראל משגשגים עד היום חזירי-בר שאין כל בעיה לצודם בלי לטרוח לגדל אותם (והרי התורה התירה למאכל לא מעט חיות-בר). אבל החיסרון הבולט יותר בהסבר של הריס הוא שבעצם אין בו התייחסות לרגשות העזים שחשו בני-האדם כלפי החזיר, ושאותם הם מבטאים בעוצמה גם כיום. המחשה לדבר היא הסברו של הריס לקניבליות. הריס מראה קורלציה בין נוהג הקניבליות למחסור בחלבונים הקיים בתרבויות שונות. אבל לעובדה שלאכילת השבוי קודמת התעללות, שחברות רבות נהגו ונוהגות להפיק הנאה של ממש מצפייה בעינוייהם של בני-אדם, אין זכר בהסברים מסוג זה. אכן, את ההסבר לסדיזם קשה לחפש מחוץ לפסיכולוגיה. למען האמת, אני תוהה אם לא זו בדיוק הכוונה בהסברים לא-פסיכולוגיים לתופעות כאלה, דהיינו, להימנע מהעיסוק בתחום המעיק של הרגשות.

כב. אירציונליות כנימוק בפני עצמו

בדומה לניסיון להפקיע את מחיית עמלק מהסבר רציונלי (פרק ‏ה'), נקט רבי אלעזר בן עזריה עמדה דומה כלפי איסור אכילת החזיר: "לא יאמר אדם: אי אפשי [איני רוצה] ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל אפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך" (ספרא לפרשת קדושים כ 26). התלמוד המשיך ומנה את אכילת החזיר בין האיסורים שפשוט אין טעם לחפש להם טעם:

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ [שמות י"ח 4] – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ [שם] – דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים [מערערים] עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? – תלמוד לומר: אֲנִי יְהוָה – אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן (יומא ס"ז 2).

"יצר הרע" כאן הוא, בפשטות, החשיבה הספקנית. ושוב, כמו במקרה של עמלק, הדת עצמה, בהצהירה כי אין היגיון באיסור מלבד הצורך להרגילנו לציית לאלוהים גם בלי להבין, מזמינה את החילוני לחפש את התשובה בלא-מודע.

כג. אישום ראשון: אנחנו מבדילים, החזיר מבלבל

אז למה, שבה השאלה, מעורר החזיר שנאה? הפסיכולוגיה רחוקה מלהיות מדע מדויק, אך החוקיות השוררת בלא-מודע חוזרת לעתים על עצמה בדייקנות כמעט כמו חוקי הטבע. הנה, אף על פי שהחזיר ועמלק נראים כה שונים זה מזה, היהדות יוצרת סביבם פרדוקסים לוגיים דומים להפליא. זוכרים מה גילינו על עמלק? הוא גוי, אבל הגוי הקרוב ביותר לישראל: הוא בן אברהם ויצחק, רק לא בן יעקב. כך גם החזיר: על פי ההיגיון הפשוט, היינו מצפים שהוא יהיה רחוק ככל האפשר מכל הבהמות הכשרות, כלומר, גם לא מעלה גרה, גם לא מפריס פרסה וגם לא שוסע שסע, כמו, למשל, החתול. אבל ההיגיון הלא-מודע זהה כאן לזה שמצאנו ביסוד השנאה לעמלק. החזיר הוא שנוא דווקא מפני שהוא הבהמה הקרובה ביותר לבהמות הכשרות: הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, ורק גרה אינו מעלה.

חז"ל עצמם הצביעו על מצג מבלבל זה, וגם שמו לב לקרבה בינו לבין עֵשָׂו אבי עמלק: "מה החזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשט את טלפיו כלומר שאני טהור, כך מלכות הרשעה הזו [עֵשָׂו] גוזלת וחומסת, נראית כאילו מצעת בימה" (בראשית רבה ס"ה 26). הסבר זה הופיע גם במחקר המודרני, מפי האנתרופולוגית הנודעת מרי דגלס, כנראה מבלי להכיר את דברי חז"ל: החזיר שנוא מפני שהוא יוצר בלבול בין חיות טהורות וטמאות.

התקרבנו אם כן לפסיכולוגיה, אבל רק מההיבט הקוגניטיבי (תפיסתי). מה בדבר ההיבט הריגושי? במילים אחרות: למה, מלכתחילה, היה חשוב לעברים להבחין בין שני סוגי חיות? הרי אנחנו עוסקים לא רק ביחסים לוגיים בין אובייקטים אלא בשנאה כלפי אחד מהם. האם יכולה שנאה להתעורר מקושי לוגי? ושמא להפך, כל הלוגיקה של "טהור" ו"טמא" באה להתמודד עם עוצמת הרגשות הסותרים בנפש האדם?

כד. חטא על פשע: מישהו פה חושב שהוא בן אדם

אם השנוא הוא דווקא זה הקרוב קרבה מבלבלת אל מה שאנו אוהבים, הרי גיליון ההרשעות של החזיר רק מתחיל בדמיונו לחיות הכשרות. סימניו הזואולוגיים האחרים עושים אותו דומה בעיקר ל"נזר הבריאה"! ראשון, כמובן, הוא תאבונו המגוון, המאפשר לו לעלות במשקל מהר יותר משאר בהמות הבית. על כך יש להוסיף את האינטליגנציה, מגוון הקולות וחיי המשפחה המסורים, המזכירים אף הם את האדם. וכשמדובר בחזיר הבית, יש להוסיף את גם העור הוורדרד נטול השיער (תופעה נדירה בין היונקים, למעט האדם והיונקים הימיים) ואת האחוריים העגלגלים. אם נזכור כי ברוב עמי העולם הקדום "שמן" היה "יפה," הרי חזיר הבית נתפס לא אחת כיצור מלבב. בשל חיי המשפחה המפותחים שלהם מסוגלים חזרזירים, ממש כמו כלבים צעירים, להעתיק את התקשרותם המשפחתית אל בני-האדם המגדלים אותם. הריס57 מתעד נוהגים נוגעים ללב של גידול חזירים באסיה ובאפריקה בחיק המשפחה, המגיעים עד להנקתם בידי הנשים. אין זה מפליא, אם כן, לראות חזירים כגיבורי תרבות, כדוגמת "מיס פיגי" הקוקטית, "בייב" החמוד או "חזרזיר" ב"פו הדוב" וב"הרוח בערבי הנחל." למעשה, "חזרזיר" (Piggle) הוא "שם חיבה נפוץ באנגליה לילדים קטנים."

תכונות אנתרופומורפיות אלה, המבדילות את החזיר משאר חיות המשק, גורמות לא-אחת ייסורי נפש לבעלי משקים השוחטים את חזיריהם. קונראד לורנץ, אבי האתולוגיה (מחקר התנהגות בעלי החיים), שחי כל ימיו במשק כפרי ליד וינה, פתח את אחד מספריו בסיטואציה הבאה:

בארוחת הבוקר היום, אכלתי לחם מטוגן ונקניק. הן הנקניק והן השומן שבו טוגן הלחם באו מגופו של חזיר, שבעבר הכרתיו בתור גור-חזירים קטן ונחמד. לאחר שעבר את השלב הזה, נמנעתי בקפדנות מהיכרות נוספת עם אותו חזיר, כדי לחסוך מעצמי נקיפות מצפון.,ע'7

אם לא די באלה, גם התנהגותו המינית של החזיר מזכירה לנו מישהו חשוב במחלקת היונקים: שלא כשאר בהמות הבית, לחזיר אין עונת ייחום והוא מזדווג בכל שעת כושר על פני כל השנה. כך נעשה "חזיר שוביניסטי" ביטוי להתנהגות מופקרת של הזכר האנושי, ובסלנג האנגלי התייחד pig sex לציון פרקטיקות מיניות לא מעודנות.

דמיונו של החזיר לאדם אינו מצטמצם רק למישור ההתנהגותי. סרי55 מביא את עדותו של רופא מוסלמי מהעת העתיקה כי בימי קדם נהגו למכור בשר נבלת אדם בטענה שזה בשר חזיר, ועדויות אנקדוטליות משבטים קניבליים מאשרות את הדמיון בטעם. מסיבה דומה מתעניינים גם הרופאים בחזיר, שכן מבחינה פיזיולוגית וביוכימית, זוהי החיה הזמינה המתאימה ביותר להשתלות בבני-אדם: עור, לבלב ושסתומים מחזירים מושתלים כיום תדיר בבני-אדם, ובתכנון מצוי כבר לב חזיר שעבר הנדסה גנטית מתאימה. לא בכדי יש רופאים הקוראים לחזיר "אדם אופקי." גולד, הביולוג הנערץ שנפטר בטרם עת, מעיד מניסיונו האישי:

כל מי שחקר את אנטומיית השיניים של יונקים יודע כי לא זו בלבד שנקל להבין את הבלבול הלא-סביר לכאורה בין שיני חזיר ושיני פרימטים, אלא שהבלבול הזה מייצג את אחת הטעויות הקלאסיות והנפוצות ביותר של המקצוע. שיני הלחי של חזירים ובני-אדם דומות אלו לאלו במידה מדהימה, שלא מן העולם הזה (אני זוכר איך בלבלתי ביניהן יותר מפעם אחת בקורס שלי לפליאונטולוגיה של יונקים...).,ע'457

לכאורה, אלה הן עובדות הידועות רק למדע המודרני, אבל עיון בתלמוד (תענית כ"א 2) מגלה כי כבר אבותינו היו מודעים לקרבה ביולוגית זו:

אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי. גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי.

אמרו לו לרב יהודה: יש [מגפת] דבר בחזירים. ציווה תענית [על הציבור]. [שמא] נאמר שסבר רב יהודה [ש]מכה הפוגעת במין אחד פוגעת בכל המינים? לא, שונה [המקרה של] החזירים, שדומים מעיהם ל[מעי] בני-אדם.

"שמעון ולוי בשכם"
חרארד הוט (Hoet), הולנד, 1648-1733

פּ‏אן והרועה דפניס, בערך 100 לפנה"ס, פומפיי.

---

---