נאום פרידה מעובדי החשב הכללי, 5 בדצמבר 2007. מאת ירון זליכה

Author: ד"ר ירון זליכה

נאום פרידה מעובדי החשב הכללי

5.12.2007

"הוי, עלומים! עלומים! מאום לא יחרידכם. וכאילו כל אוצרות תבל תכילו; התוגה גם היא תשעשע אתכם, גם העצב יאה לכם ונאה, בוטחים אתם בעצמכם וחצופים, כה תאמרו: הביטו והתבוננו – אך לנו החיים! ואולם רצים – אצים ימיכם ונגוזים בלי חשבון ובלי שריד, והכל נמוג בכם כדונג לעין שמש, כשלג..." – איוון טורגנייב, מגדולי הסופרים הקלאסיקנים הרוסיים באמירה המסיימת את סיפורו המכונן, אהבה ראשונה.

פרידה, כל פרידה, צריכה לעורר מחשבות ממחשבות שונות על מעשיו של אדם במהלך השנים וכיצד הם משתלבים בציפיותיו מעצמו ומחייו. אולם, כפי שטורגנייב מתאר, אנשים אינם נוטים להשחית עתותיהם בחשבון נפש אמיתי. ברקע לכך אמונתם השגויה כי ימיהם מרובים ואף אם לא הוסיפו עדיין ערך לעולם ולנפשם זמנם יוסיף להיות בידיהם לתיקון עתידי. עד אשר...

גם אמנות הקולנוע הרבתה לעסוק בסוגיה זו ובמשמעויותיה הפילוסופיות. אחד הסרטים האהובים עליי הוא "קאסקי (מאובנים)" של מסאקי קוביאשי. הסרט דן בימיו האחרונים של איש עסקים יפני אמיד הלומד במהלך מסע לאירופה על מחלה אנושה שתקפה אותו. במהלך אשפוזו, בעודו נתון ספק בהזיות ספק בחלומות, הוא עובר מסע לתוך נפשו. מסע בלוויית דמות מלאך נשית פרי דמיונו. אחות קטנה, כשיר הפתיחה של תפילת ראש השנה, בתחילת הימים הנוראים. "אחות קטנה תפילותיה / עורכה ועונה תהילותיה / אל נא רפא נא למחלותיה".

שמו של הסרט, "מאובנים," מעיד על מצבו הנפשי של איש העסקים המבוגר. וזוהי כמובן מטאפורה. אם תרצו מטאפורה ליחיד, אם תרצו לחברה ואם תרצו למערכת. מאובן החי כאדם צעיר ואטום שיצא ממש מדבריו של טורגנייב. ובמחלתו, יוצאת לרגע נפש המאובן, משוחררת מהגוף, ומתבוננת. מהחוץ פנימה. והמראה קשה. כל חייו של המאובן מוקדשים לעצמו ולצרכיו הקטנים והפתטיים, מבלי להביט החוצה ומבלי שסביבתו תוכל להשקיף לתוכו או למצוא בו ערך. מאובן הלכוד בתוך מערכת תרבותית מעוותת, נוקשה, לא שקופה ונטולת גמישות, שתעשה הכל על מנת לשמר את עצמה. כמו וירוס. והוא? רץ אץ וימיו נגוזים וסביבתו הולכת ונובלת בהזנחה פושעת. מזכיר לכם איזו שהיא מערכת מאובנת שניסינו להפיח בה חיים?

האחות הקטנה מציגה בפניו את חטאיו ומזכירה לו כי הוא כבר אינו אדם צעיר שהכל נסלח לו. משפחתו הופקרה, נפשו הוזנחה וחייו איבדו ממשמעותם. ימות או יחיה, איש לא ירגיש. המדרש של תפילת "אחות קטנה" בפתח ראש השנה יוצר דימוי של ילדה שבזכות עלומיה נסלחים לה חטאיה. אולם מדינת ישראל כבר אינה צעירה וחטאיה אינם נסלחים. האחות הקטנה ב"קאסקי" עורכת תפילותיה למען יושיע האיש את נפשו ומציגה את "תהילותיו" של איש העסקים כחסרות משמעות. האחות מפצירה בו שיחלץ ממצב המאובן ובכך ירפא ממחלותיו, הנפשיות וכמותן הפיזיות.

בשנים האחרונות עשיתי כל שביכולתי, בעזרה, בגיבוי ובהמון תמיכה ואהבה שלכם, לחלץ את המערכת הממשלתית ממצבה המאובן. לא עוד מכרזים תפורים, פטורים והטבות למקורבים, חריגות מס, תמיכות ללא קריטריונים, חוסר יעילות משווע ברכש, בניהול נכסים או בגביית חובות. לא עוד עצימת עיניים ויד רוחצת יד. לא עוד חוקים שהם המלצה לא מחייבת למקורבים לצלחת. רצנו אצנו כמי שימיהם נגוזים. לא פחדנו מאיש ולא נרתענו מאתגר. לא אחזור על כל מה שעשינו יחד. אתם מכירים את הישגינו, וכמותם את כישלונותינו, לא פחות טוב ממני.

תורת המוסר היהודית מתבססת על האמירה הבאה: "אנשים נוטים לעשות יתר על המידה למען עולמם הגשמי והצר ולדבר ללא הרף על עולמם הבא של רעיהם, במקום לתרום לעולמם הגשמי של רעיהם ולחשוב על העולם הבא של עצמם." יחד עשינו כל שניתן על מנת לתרום ביושר, בקור-רוח ובאומץ, למען שמירת כספי הציבור הדלים שהופקדו בידינו, על מנת לוודא שינוהלו ביעילות ויגיעו ליעדם החוקי. האהדה הציבורית העצומה, שלה אנו כולנו זוכים, מעידה על ההערכה להישגינו.

מנגד, סרטו של קוביאשי מסתיים באופן מדכא. איש העסקים המזדקן מבין ומפנים לרגע כיצד התבזבזו חייו, והבנה זו מבריאה אותו כמין דאוס אקס מאכינה. ברם, עם צאתו מבית החולים נעלמת האחות הקטנה, ועימה מתפוגגת גם ההבנה. קאסקי חוזר להזניח את נפשו ואת סביבתו. הוא חוזר לעסקיו ולצרכיו הקטנים והעלובים והמסע? כאילו לא היה. עבורו כבר לא יכלו השנים וקללותיהן.

אומרים כי במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש. אולם, מהי המשמעות של אמירה זו? אחת מהיצירות המשמעותיות ביותר בתולדות אמנות הקולנוע היא סרטו של אנדרי טרקובסקי, "אנדרי רובלב." רובלב, צייר איקונות בן המאות ה-14 וה-15 היה מגדולי האמנים בכל הזמנים. תרומתו להתפתחות האמנות בימי הביניים, כאשר פעמי הרנסנס כבר נשמעו במערב, לא תסולא בפז. אולם, סיפור חייו חשוב אף יותר.

סרטו השחור-לבן של טרקובסקי מתאר את חייו של רובלב בתקופה קשה מאוד לאנושות. מגפות, מלחמות אזרחים, פשיטות של קוזאקים, עוני מרוד והשחתה כללית. אלה הוציאו את הרע מבני האדם. "במקום שאין אנשים היֶה איש," אולם רובלב קורס נוכח הרוע והזוועה שמקיפים אותו. הוא אינו מסוגל להיות איש מתפקד. הוא אינו מסוגל להוסיף ולצייר למען בני האדם או למען עצמו. המשבר הנפשי הופך לקריסה ובמיטב המסורת הרוסית הוא הופך לקבצן נודד, עשרות בשנים. הכרתי בבנין הזה כמה וכמה קבצנים עלובי נפש כאלה.

יום אחד הוא מגיע בנדודיו לכפר קטן ונחשל ומוצא אותו בסערה גדולה. בני הכפר כולם נרתמו ותרמו את כלי העבודה והתכשיטים שלהם להקמת מגדל פעמונים בכנסיית הכפר. על אף עוניים הם העדיפו להשמיד את כלי עבודתם ולסכן את עתידם ולו בשביל צליל פעמון זך וטהור.

אולם איתרע המזל ולאחר התכת כלי העבודה והתכשיטים, באמצע הבעירה ולפני יציקת הפעמון תוקף שבץ את יוצר הפעמונים. "במקום שאין אנשים היֶה איש." היֶה – מלשון פעולה. וכך, בשעת המצוקה אוזר בנו הצעיר של יוצר הפעמונים עוז. הוא נעמד מול הקהל הגדול וטוען בתוקף כי אביו לימדו כיצד להשלים את המלאכה. אולם הבן לא דייק בדבריו הואיל והאב לא לימדו את המלאכה אלא הוא רק צפה באב במהלך עבודתו. ברור לו אפוא הסיכון שהוא לוקח על עצמו, שהרי בניית פעמונים היא מהמסובכות שבמלאכות. כל טעות קטנה, בין אם בהרכב המתכות השונות, בין אם במשך ההתכה ובין אם בטמפרטורת היציקה, יגרמו לפעמון שלא להפיק צליל כלשהו וסביר שאף להישבר.

מכל מקום, הנער אשר מבין היטב את מחיר הטעות, מוכן לסכן את עצמו ולו על מנת שבני כפרו יזכו בפרי על קורבנם. המלאכה להשלמת היציקה, העמל להעלאת הפעמון לראש המגדל ותנועת הענבל עד לצליל, יישמע או לא יישמע? כל אלה נמשכים זמן ארוך מנשוא. מתח המונצח בקלוז-אפים בשחור לבן מופתי.

וברגע נגיעת הענבל בפעמון מתרחשת הארה. אין דרך אחרת לתאר זאת. הסרט, בן שלוש השעות מצולם בשחור לבן, שהוא יותר שחור מלבן. שלוש שעות הצפייה באפילה מרחיבות את אישוני הצופים עד לרגישות מרבית. זו מנוצלת היטב ע"י טרקובסקי. וברגע נגיעת הענבל בפעמון, מוצף המסך כולו במרבד של צבעים שמימיים והלב נפעם מסימפונית פעמונים קסומה. הדקות האחרונות של הסרט הם מסע של קסם קולנועי בתוך האיקונות. נחשולים של צבע מציפים את עיני הצופים והדיהם מוסיפים לזרוק אור בעיניים זמן רב לאחר תום הצפייה. צבע מתוך צבע מתוך צבע.

הקבצן רובלב נפעם מהסיכון שלקח על עצמו הנער ומניסיונו להיות איש וגם בו מתחוללת הארה. הוא מבין מה חשיבותה של מנהיגות בשעה של מצוקה ובפרט מה תפקידו כאדם וחוזר לצייר לאחר עשרות שנים. עיקר תרומתו לתולדות האמנות נובעת כנהר איתן בשנות חזרתו. הוא שב להיות איש.

דווקא על רקע העוני, הקשיים והשחיתות בולט תפקידם של מנהיגים לצקת קורטוב של אור, גאולה ומשמעות בעיני העם. לא מתוך אסקפיזם קפיטליסטי אלא מתוך מוסר ומשמעות. להיות איש במקום שאין אנשים.

התובנה על תפקידם של מנהיגות ואמנות בשעת שבר מוצאת ביטוי קולנועי בשורה ארוכה של סרטים נוספים. אולם, העוצמה של אמת פשוטה זו מהדהדת במיוחד בסיום סרטו המיתי של אינגמר ברגמן, "החותם השביעי." אף הוא, כמה סמלי, מתרחש בערך באותה תקופה קשה של המאה ה-14. על רקע מגיפת המוות השחור, שקטלה שליש מאוכלוסיית אירופה בתוך שנים ספורות ולוותה במלחמות אזרחים רבות ובהשחתה בלתי-נתפסת של רוח האדם.

הסרט מתמקד בניסיונו הנואש של אביר להשלות את מלאך המוות. ניסיון שמטרתו לחלץ מהכיליון, למען העתיד, משפחת שחקנים צעירה. מעניין כי ברגמן בוחר דווקא במשפחה של שחקנים ואילו מנגנון ההצלה הנבחר הוא משחק. שח עם המוות. אולי בגלל מטאפורה זו אהובים עלי דבריו של אחד הנוכחים כאן שאמר לא מכבר: "הם משחקים עם ירון דמקה בזמן שהוא משחק עימם שח." מכל מקום, דווקא מדרש השמות בסרט הוא המעביר את הרציו של הבימאי, המתכתב עם תפילת הנעילה של הימים הנוראים ובעצם מתכתב עם הנעילה של אנשים, בכל פרק בחייהם.

את האם הצעירה של החותם השביעי מכנה ברגמן בשם מיה. שם המסמל כמובן את מריה. אם המשיח. האב נקרא על ידי הבימאי בשם יוף הלא הוא יוסף. אביו של ישו. אולם, התינוק, המסמל את האור, את העתיד ואת הגאולה אינו נקרא ישו. הוא נקרא דווקא מיקאל. כלומר מיכאל.

מדוע התינוק, המסמל את העתיד, ומבשר את הגאולה ואת הניצחון על הרוע, נקרא בשם מיכאל? ובכן, מיכאל במסורת היהודית הוא המלאך שנשלח להלחם בשטן שבתוכנו. זו המלחמה האמיתית של כל אדם, מיום היוולדו עד יום מותו. המלחמה על נפשו של האדם: האם להיות איש, אור לגויים – או מכת חושך. זו הייתה מלחמתו של גיבור "קאסקי," זו הייתה מלחמתו של רובלב, זו מלחמת אבירו של ברגמן וזו גם הייתה מלחמתו של טורגנייב וגיבורו. זו מלחמתו של כל אדם, בכל שעה ושעה. רוב האנשים מפסידים כמעט ללא קרב. הם מעדיפים לקבץ נדבות מידי השררה והיצר ולהשחית את נפשם, כמו גיבורו של טורגנייב, כאילו ימיהם מרובים ואף אם לא הוסיפו עדיין ערך לעולם ולנפשם זמנם יוסיף להיות בידיהם ויתקנו בעתיד. ואולם רצים-אצים ימיהם ונגוזים בלי חשבון ובלי שריד, והכל נמוג בהם כדונג לעין שמש, כשלג.

בכל שנותיי כאן נשאנו יחד את משא השליחות וכמותה את תחושת הדחיפות. אין זמן לתקן בעתיד ואי אפשר להניח למאובן הזה להמשיך ולהירקב. עלינו לקום ולעשות מעשה. עלינו להיות אנשים במקום שבו הם מעטים. יהיה אשר יהיה הסיכון, יהיה אשר יהיה המאמץ ויהיה אשר יהיה המחיר. אנו חייבים זאת לעצמנו ולציבור ששם מבטחו בנו.

בשעה זו של פרידה ניזכר בסופה של תפילת הנעילה. אותה תפילה עתיקה אשר ברגמן מתכתב עימה בסרטו. אם תרצו, בחותם האחרון של התפילה:

"תזכו לשנים רבות / הבנים והאבות / בדיצה ובצהלה / בשעת הנעילה; 
מיכאל שר ישראל / אליהו וגבריאל / בשרו נא הגאולה / בשעת הנעילה".

חברים יקרים, המשיכו לעמוד על ערכיכם, המשיכו להיות אנשים ותבשרו בכך את הגאולה.

שלום ולהתראות.