לזכר גד יגיל

כך קוראים לך כולם, עד היום, ללא הסיומת המתבקשת "גדי," כיאות לשיירי המבטא הייקי שדבקו בדיבורך, ואולי גם לעובדה שחלקת שם זה עם שחקן ובדרן נודע. עכשיו, כשאני קורא לך לראשונה בלי לצפות לתשובה, אני שואל את עצמי אם יש דבר שהיה עליי לומר לך בחייך ולא אמרתי. לשמחתי, אני חש שלא החמצתי דבר.

זכיתי להיות ביום-העיון שאירגן מכון וייצמן לכבוד יום-הולדתך. למען האמת יום-ההולדת עדיין היה במרחק כמה שבועות, וחוָה חשה קצת לא בנוח "לפתוח פה לשטן," אבל דורון לנצט היה צריך להתחשב בלוחות הזמנים של המרצים המוזמנים. איזה מזל! סגרת את ה-80 וכעבור שבועות אחדים יצאת לגן בחצר ביתך, שם, תחת גפנך ותאנתך, בשלווה, פקד הקץ את המדען, החקלאי ולוחם הפלמ"ח, שזכיתי להיות ידידו.

ראיתיך ביום העיון מוקף בבני-משפחה, תלמידים ועמיתים, וכתמיד: רם-קומה, חייכן, צנוע וסקרן ללא-גבול, חוזר ושואל את המשתתפים בנושאים מדעיים שונים כאילו היה זה יום-עיון לכבוד מישהו אחר. "נפגשתי אתו כשהייתי בן 13," סיפרתי לבתך ששאלה על ההיכרות בינינו. מאז אותה פגישה, הכימאי הפיזיקלי רב-הזכויות נעשה גם ביולוג עיוני בולט, שגייס את כליהם המופשטים של המתמטיקה ומדעי המחשב בניסיון להבין את מאפייני המידע האצור בדנ"א. הרחק מאחוריו פסע הנער שעבד בחופשת הקיץ כעוזר מעבדה במחלקה לביולוגיה של התא. חלפו השנים והנה זוכה הוא לשלוח אליך מאמר ראשון שלו על אבולוציה ולבקש את הערותיך, לבוא למשרדך יחד עם אחד מתלמידיו שלו לבקש עצה, ובעיקר לנהל אתך שיחות ארוכות על משמעות מושגי האינפורמציה והמורכבות ותפקידם באבולוציה. קפדן ללא-פשרות היית בעניינים אלה, ואופייך הלבבי לא גרע כהוא-זה מהרַף הגבוה מאוד שהצבת לבן-שיחך. "תראה לי בבקשה איך אתה מכמת אינפורמציה ואת הערך שלה" – הייתה השאלה שהתייראתי מפניה, ואחריה "תסביר לי בבקשה איך אינפורמציה קשורה למורכבות." לילה אחד, במטבח בביתך, ספרתי ארבע פעמים את צמד השאלות הזה חוזר בווריאציות שונות, כשבינינו, לצד ספלי הקפה, מוטל מאמר שלי מנומר בהערותיך. ארבע פעמים השבתי, בכל פעם תשובה קצת שונה, ולו שאלת היום שוב, הייתי, אני מאמין, מסוגל לתת תשובה טובה יותר. זו, גד, ההוראה במיטבה.

ועוד זכה אותו נער מלפנים – פעמיים – לראותך מתיישב בין הסטודנטים בשיעוריו. כגודל הזכות, גד, כן כובד האחריות.

בביתך בימי ה"שבעה" מצאתי את אחיך, פרופ' עזרא יגיל יבדל"א, בחדר-עבודתך, סורק את הקבצים במחשב. "גד שלח לפרסום מאמר על מורכבות דנ"א," אמר לי, "וקיבל שתי חוות-דעת עם דרישות לתיקונים" נזכרתי: היה אצלי עותק מהקובץ, אותו שלחת אליי בבקשה להערות. איזה מזל: זה היה העותק שאחרי קבלת חוות-הדעת. עזרא, יחד עם עמיתך הצעיר שלֵו איצקוביץ', השווה בין הקבצים, גיבש עותק סופי, ענה כמיטב יכולתו על השגות השופטים ושלח את המאמר המתוקן עם מכתב הסבר.

עכשיו קורא אני בגיליון החדש של ה-Journal of Theoretical Biology את מאמרך, וגל רגשות מחודש שוטף אותי עם הצביטה בלב. קשה לי לראות את הצלב (!) לצד שמך המציין כי כבר אינך בחיים. בהערת-השוליים מתבקשים הקוראים להפנות את תגובותיהם אל שלֵו, שסירב באצילות להוסיף את שמו כמחבר-שותף למרות שזו כנראה הייתה כוונתך. ב"הבעת-התודה" אתה מזכיר, לצד כמה מידידיך – בהם בר-הסמכא הגדול בעולם בתחום זה, גרגורי צ'ייטין – גם אותי. מול השיבוש הקל באיות שמי איני יודע אם לצחוק או לדמוע: איזו הקנטה נהדרת הייתה מנת חלקך לו היית כאן, על כמות האינפורמציה והמורכבות שיכולה להוסיף או לגרוע אות אחת!

איך היית מקבל הקנטה זו אני יודע: בהנאה ובמענה שנון עוד יותר. אבל שאלה אחרת קופאת על דל שפתיי: כמה אינפורמציה, מורכבות, דחיסות, יתירות (redundancy), משמעות, אסוציאציות, כבוד והוקרה, וכמה געגועים, יכולים להיות אצורים בתוך רצף האותות "גד יגיל"?

.