בלדה בחלום מאת שמשון מלצר

אל "בלדה בחלום" של שמשון מלצר התוודעתי בנערותי. נהגתי להקריאה בקורס שנתתי בבר-אילן על הפסיכולוגיה של החלום. פעם, כשהגעתי אל הבית האחרון, בגד בי קולי. בזיכרוני מאותה שעה נחרת מראה הסטודנטים, ששיערו איזה פצע ישן נחשף פתאום בלב המרצה שלהם, והסבו מבטם הצידה לאפשר לו להתעשת.

את יהודה מלצר, מרצה לפילוסופיה שנעשה למו"ל, פגשתי לפני שנים רבות ומאז עקבתי בהערצה אחרי מאמריו (מעטים אבל כל אחד נפלא) והתרגומים שהוציא לאור (רבים ומופתיים) עם שני אחיו, אנשי-ספר בזכות עצמם.

והנה בראיון עם דפנה לוי לרגל ההוצאה מחדש של "אור זרוע" התגלה לי הקשר בין השנים. איזה אבא! איזה בן!

התקשרתי אל יהודה וחידשתי את ההיכרות. סיפרתי לו על מכתב שכתב אביו לאהרן צֵיטלין אודות הבלדה (ראו בהמשך) . מי משלושתכם הוא התינוק תכול-העיניים? הוא צחקק: העיניים שלי אכן חומות, ועיניים כחולות יש לאחי הצעיר מולי, כמו שכתב אבא, שקרא לו בשם אביו שלו.

הנה הבלדה, באדיבות התינוק השני.

בַּלָּדָה בַּחֲלוֹם

הָלַכְתִּי עִם שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת, עָבַרְתִּי אֶצְלֵנוּ בַּשּׁוּק.

מֵאַיִן וְאָנָה הָלַכְתִּי? אֵינֶנִּי זוֹכֵר בְּדִיּוּק.

הָיִיתִי, כְּמוֹ לִפְנוֹת עֶרֶב בִּשְׁקוֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ, עָצֵב.

שָׂמַחְתִּי מְאֹד לִקְרָאתְךָ, שֶׁאוּכַל לְהָסִיחַ הַלֵּב.

אַתָּה כְּתָמִיד לִי נִרְאֵיתָ גְּבַהּ הַקּוֹמָה וְזָקוּף,

חִיַּכְתָּ אֵלַי וְאָמַרְתָּ: יָפֶה שֶׁפְּגַשְׁתִּיךָ, אָהוּב,

נֵלֵךְ נָא מְעַט כָּךְ בְּיַחַד. וְשַׂמְתָּ יָדְךָ הָאַחַת,

הַיָּד הַיְמָנִית הַכֵּהָה, עַל שִׁכְמִי הַשְּׂמָאלִי לְמִסְעָד.

וּפֶלֶא הָיָה לִי וָתֵמַהּ: הִפְנֵיתָ אוֹתִי בְּכַפְּךָ

לֹא דֶרֶךְ דָּרוֹמָה הַבַּיְתָה, שֶׁלֹּא תְּהַלֵּךְ בְּגַפְּךָ,

רַק דֶּרֶךְ צָפוֹנָה, בֵּית סַבָּא, וָהָלְאָה מִחוּצָה לָעִיר.

וְכָאן כָּל הַנּוֹף פִּתְאֹם־פֶּתַע שֻׁנָּה עַד לְבִלְתִּי הַכִּיר.

לֹא יֶרֶק, שָׂדוֹת, עֵץ וָעֵשֶׂב, רַק חוֹל וּסְלָעִים צְחוֹרִים.

וּפֶלֶג עוֹבֵר כְּמוֹ סֶרֶט, מֵימָיו שְׁקוּפִים וּטְהוֹרִים.

הַפֶּלֶג מַפְלִיג לְפָנֵינוּ וְרָץ כְּנָחָשׁ מִתְפַּתֵּל,

וְהוּא מִתְחַבֵּא וּמוֹפִיעַ, כְּמוֹ מְשַׂחֵק וּמְהַתֵּל.

אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בּוֹ בְּדֶלֶג, הָרֶגֶל בְּלִי לְהַרְטִיב.

קַלּוּת וּגְמִישׁוּת בְּרַגְלֶיךָ, חָשַׁבְתִּי לִי, אַבָּא חָבִיב.

וּבְקוֹל רַק אָמַרְתִּי: רְאֵה נָא, הַפֶּלֶג כַּמָּה הוּא שָׁקוּף.

שָׁתַקְתָּ מְעָט. וְאָמַרְתָּ: שְׁמַע נָא, בְּנִי הָאָהוּב.

יוֹמִי מִתְקָרֵב וּמַגִּיעַ, אַרְגִּישׁ כִּי מְאֹד הוּא קָרוֹב...

נִכְנַסְתִּי מַהֵר בִּדְבָרֶיךָ, סֵרַבְתִּי לִשְׁמוֹעַ הַסּוֹף.

כָּל אִישׁ מִתְקָרֵב אֶל יוֹמוֹ בְּכָל יוֹם, הוֹ, אָבִי הָאָהוּב.

וְכֵן חֲכָמֵינוּ אָמְרוּ: יוֹם אֶ חָ ד , כְּלוֹמַר, כָּ ל י וֹ ם יָשׁוּב.

הִנֵּה לְמָשָׁל גַּם אֲנִי, הַצָּעִיר אֶצְלְךָ בַּבָּנִים,

הָרַךְ מִכֻּלָּם בְּגִילוֹ וְהַמְּעַט מִכֻּלָּם בַּשָּׁנִים,

כָּל פַּעַם אֲנִי מְסַדֵּר אֶת מְעַט הַנְּיָרוֹת בַּמְּגֵרָה,

אוּלַי יִקְרָאוּנִי פִּתְאֹם, כְּהַיּוֹם אוֹ מָחָר, בִּמְהֵרָה.

הָלַכְנוּ יַחְדָּו בִּשְׁתִיקָה, וְאַתָּה לֹא עָנִיתָ דָבָר.

שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ מְהַרְהֵר, וּבְתוֹכִי הִרְהוּרְךָ זֶה עָבַר:

צָעִיר, יַקִּירִי, אַךְ עָלוּל. וְאוּלָם הַזָּקֵן הוּא חַיָּב.

וְרַב הַהֶבְדֵּל, יַקִּירִי. עוֹד מְעַט וְאַגִּיעַ לַסָּף.

הוֹסַפְנוּ לָלֶכֶת דּוּמָם. הַסְּלָעִים נֶעֶלְמוּ. רַק הַחוֹל

נִפְרַשׂ מִתְבַּהֵק בַּחַמָּה, מִתְנוֹצֵץ לוֹ כְּכָל שֶׁיָּכוֹל.

הַפֶּלֶג חָזַר שׁוּב בְּעֵקֶל וְהוּא מְפֻלָּג לִשְׁלשָׁה,

דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁשָּׁלשׁ מַחְלָפוֹת מַכְסִיפוֹת בְּרֹאשָׁהּ.

דִּלַּגְנוּ מֵעַל לְשָׁלשׁ מַחְלְפוֹת הָאִשָּׁה הַכְּסוּפוֹת,

הָלַכְנוּ בַּחוֹל הַנּוֹצֵץ וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת וּטְפוּפוֹת.

לֹא עוֹד לָחֲצָה לִי יָדְךָ הַכֵּהָה עַל כְּתֵפִי הַשְּׂמָאלִית,

הָיָה צַעַדְךָ אַוְרִירִי וְאָבַד כָּבְדְּךָ בְּתַכְלִית.

וּפֶתַע הִגַּעְנוּ אֶל אֶבֶן אַחַת גְּבוֹהָה וּרְבוּעָה,

בְּלֵב הַחוֹלוֹת וְהַבֹּהַק, כְּמוֹ מַצֵּבָה נְטוּעָה.

הָיוּ בְּאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ שׁוּרוֹת צְפוּפוֹת, תָּו אֶל תָּו,

אוּלָם לְחִנָּם הִתְאַמַּצְתִּי לִקְרוֹא הַמִּכְתָּב וְהַכְּתָב.

וַדַּאי מַצֵּבָה הִיא עַל קֶבֶר אֶחָד קַדְמוֹנִי, מִנִּי־עַד.

וְתֵכֶף גִּלִּינוּ פִּתְחוֹ בְּסָמוּךְ לַגַּלְעֵד מִן הַצַּד.

הֵצַצְנוּ בְּיַחַד פְּנִימָה, רָאִינוּ הַכֹּל בְּמוּאָר:

מָבוֹי הַבָּנוּי מַדְרֵגוֹת עַד לְעֹמֶק שֶׁלֹּא יְתֹאָר.

הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד הַמָּבוֹי וּמֵצֵר וְנַעֲשֶׂה דַּק כְּחוּט,

אוּלָם הוּא שָׁקוּף עַד סוֹפוֹ, אֵין דָּבָר בּוֹ מַכְהֶה אֶת הָרְאוּת.

לְמַטָּה־לְמַטָּה בַּסּוֹף, בַּמָּקוֹם שֶׁמָּבוֹי זֶה גּוֹמֵר,

נִרְאֶה בֶּן אָדָם כְּחָגָב, הַנִּצָּב כְּזָקִיף וְשׁוֹמֵר.

כֵּיצַד אֲנָשִׁים נִכְנָסִים בְּמָבוֹי שֶׁכָּזֶה בַּאֲלַכְסוֹן?

שָׁאַלְתִּי עַצְמִי בִּלְבָבִי. וּבַדֶּרֶךְ לִמְעוֹד... זֶה אָסוֹן!

וּכְמוֹ לְהָשִׁיב לַשְּׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַלְתִּי עַצְמִי בִּלְבָבִי,

הִתְחַלְתָּ אַתָּה שָׁם יוֹרֵד בְּאוֹתָן מַדְרֵגוֹת, הוֹ אָבִי!

הָיָה צַעַדְךָ הַיּוֹרֵד לְמַטָּן, עַל אוֹתָן מַדְרֵגוֹת,

יָשָׁר וְגָמִישׁ וְקַלִּיל וּבְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל הֵד וּדְפֵקוֹת.

לִבִּי רַק דָּפַק בִּי מִפַּחַד, עָמַדְתִּי אֵין־נְשִׁימָה,

רָאִיתִי אוֹתְךָ מִתְרַחֵק בְּסֻלָּם הַתָּלוּי עַל בְּלִימָה.

וּפֶתַע, אֲבוֹי לָעֵינַיִם! מָעַד קַרְסֻלְּךָ הָאֶחָד,

נִשְׁאַרְתָּ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ שָׁעוּן לְאָחוֹר עַל הַיָּד.

הִתְחַלְתִּי צוֹעֵק לַשּׁוֹמֵר (וַאֲנִי אָז לְאֵלֶם נָדוֹן):

עֲזֹר נָא! עֲזֹר לְאָבִי! הֲשִׁיבֵהוּ אֵלַי, הוֹ, אָדוֹן!

וַדַּאי לֹא שָׁמַע אֶת קוֹלִי, שֶׁהָיָה מְשֻׁתָּק וְחָנוּק,

אוּלָם הוּא רָאָה אֶת הַכֹּל וְהֵבִין רְצוֹנִי בְּדִיּוּק.

מִיָּד הִתְחִיל נָע כְּלַפֵּי מַעְלָה, אִם כִּי לֹא נִרְאוּ הַפְּסִיעוֹת.

עָלָה וְהִגִּיעַ אֵלֶיךָ אַחַר הַפְסָקוֹת וּשְׁהִיּוֹת.

וְעִם עֲלוֹתוֹ הוּא גָדַל וְהָיָה הֶחָגָב לִדְמוּת־אִישׁ.

רָכַן, עֲמָסְךָ עַל גַּבּוֹ, וְלִבִּי בִּי עָמַד וְהֶחֱרִישׁ,

עֵינַי נֶעֶצְמוּ מִלִּרְאוֹת, הָכֵיצַד הַשּׁוֹמֵר זֹאת עוֹשֶׂה.

אֲבוֹי, אִם חָלִילָה וָחַס, יִמְעֲדוּ גַּם רַגְלֵי הַנּוֹשֵׂא!

עָבְרוּ רְגָעִים מֻעָטִים וְשָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל הַשּׁוֹמֵר

קוֹרֵא מִבִּפְנִים, בְּסָמוּךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל מָבוֹי, וְאוֹמֵר:

הִכּוֹן לְקַבֵּל! וָאֶשְׁכַּב עִם הַפֶּתַח, פָּשׁוּט שְׁתֵּי יָדַי,

מוּכָן וּמְזֻמָּן בְּתַמְצִית כָּל כֹּחִי לְמָשְׁכֶךָ עָדַי.

אַךְ מִן הַמָּבוֹי לֹא אַתָּה הֹעֲלֵיתָ. הָיָה זֶה תִּינוֹק.

חוּמוֹת הָעֵינַיִם וְחוּם הַשֵּׂעָר וְעַל פִּיו בַּת־שְׂחוֹק.

לָקַחְתִּי אוֹתוֹ בְּיָדִי וְשִׁלַּחְתִּי אוֹתוֹ אֶל הַחוֹל,

וּפְנִימָה צָעַקְתִּי בְּחֶנֶק, כְּכָל שֶׁהָיִיתִי יָכוֹל,

בְּקוֹל שֶׁבָּקַע מִכֻּלִּי, וְלֹא רַק מִגְּרוֹנִי וּלְבָבִי:

אָדוֹן, זֶה תִּינוֹק! אַךְ אָבִי הֵן הוּא שָׁם! הֵן הָיָה שָׁם אָבִי!

עָנָה הַשּׁוֹמֵר וְאָמַר: הִכּוֹן עוֹד! וְשָׁלַחְתִּי יָדַי,

הִגְבַּהְתִּי בְּכָל הַכֹּחוֹת אֶת הַגּוּף הַשָּׁלוּחַ עָדַי.

אוּלָם גַּם הַפַּעַם הָיָה זֶה תִּינוֹק. וְעֵינוֹ שׁוּב חוּמָה,

וְחוּם שְׂעָרוֹ, וְעַל פִּיו בַּת־שְׂחוֹק עֲצוּבָה וּרְחוּמָה.

גֵּרַשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶל הַחוֹל – וּמַה טּוֹב שֶׁנִּצַּל לִי גַּם הוּא!

אַךְ כָּל הָאֻנּוֹת בָּרֵאָה, שֶׁרוֹקְנוּ וַאֲוִיר לֹא גָמְעוּ,

בְּקוֹל בְּכִיָּה חֲנוּקָה, שֶׁחִשְּׁבָה לְשַׁבֵּר לְבָבִי,

הוֹסִיפוּ לִזְעוֹק לַשּׁוֹמֵר: הֵן אָבִי שָׁם הָיָה, הוֹ, אָבִי!

עָנָה גַּם הַפַּעַם: הִכּוֹן! וְשָׁלַחְתִּי בְּחִיל אֶת יָדַי –

לִקְרַאת הַתִּינוֹק הַשְּׁלִישִׁי הַמְצֹחָק הַשָּׁלוּחַ עָדַי.

וְאָז אֶת קוֹלִי עוֹד שָׁמַעְתִּי אֵי־שָׁם בַּמֶּרְחָק בִּלְבָבִי

זוֹעֵק וְזוֹעֵק בְּמַפְגִּיעַ: אָבִי, הוֹ, אָבִי, הוֹ, אָבִי!

וּכְבָר צָחֲקוּ שְׁתֵּי עֵינַי, רְחוּצוֹת בִּדְמָעוֹת וּטְבוּלוֹת,

אֶל זֶה הַתִּינוֹק הַצּוֹחֵק לִקְרָאתִי בְּעֵינַיִם תְּכֻלּוֹת.