חיזיון אחרי נפילת "חיזיון"

Author: פרופ` אבי עוֹרי

חיזיון אחרי נפילת "חיזיון"

במסעדת "אמילי" הקטנה ביהוד אני יושב כבר שלוש שעות ולא מעיז אפילו לקום לשירותים. האיש מולי, רופא נודע בעל שפם שיבה וזוג עיניים בכחול כמעט-פסיכדלי, פולט מידי פעם שיעול מחוספס, שניתן היה לצפות שהוא עצמו ירשום רצפט להתגבר עליו, אבל הוא יסביר בהמשך שמדובר בברונכיטיס כימי שצרב בריאותיו, לפני בדיוק שלושים ושמונה שנה ועוד יום, הלהביור המצרי שהוחדר לבונקר בו הסתתר. עכשיו הוא מדלג אל הרגע בו מצא עצמו, כל גופו מלא כוויות, כבול וקשור עיניים, בסירה מצרית שהעבירה אותו אל הגדה המערבית של הסואץ, ופתאום נשמט מידי שוביו אל המים עד שאחד מהם הבחין ב"אבדה" ומשך אותה חזרה אל הסירה. מבלי-משים אני מוצא עצמי נע פתאום בעווית-מחנק של טובע. למרות דיבורו האסוציאטיבי הוא אינו שוכח מהיכן סטה, ועתה הוא חוזר בסיפורו אל השעות שלפני השבי: מפקדו הפצוע מבקש ממנו להסיר את השעון הלוחץ על פרק ידו. הוא אינו יודע את נפשו ממבוכה: הרי אין למפקד יד! הוא עצמו נאלץ לקטוע אותה אחרי פגיעת טיל במוצב. בשעות הבאות יצטרך הרופא הטרי לשמוע מהפצוע המתפתל מכאבים את הבקשה שאפילו הוותיקים במקצועו פוחדים ממנה: בבקשה, עזור לי למות! למחרת יזכה המפקד לחסד זה מאש האויב. סיפור רודף סיפור: כאן פגישה לילית מהממת בעוצמתה בין גורודיש, בדירתו ברמת אביב, לבין הפסיכיאטר יהודה פריד ז"ל ושני תלמידיו, שאחד מהם הוא האיש מולי; וכאן תקרית עם הנשיא עזר וייצמן, ולשונו הרעה משתלחת באישה נכה שכל חטאה היה התייחסות אוהדת להומוסקסואלים; פגישות עם ג'יין פונדה, ליז טיילור וארתור סי קלארק; השעות הקסומות שהוא מבלה בהופעות להקת הדוקטורים שבה הוא המתופף. מהתיק מגיח ספר שכתב עם חותנו, היסטוריון נודע, על ה"פלדשרים," יהודים שנאלצו לעסוק במקצוע החובש-גלב-כירורג כיוון שנאסר עליהם ללמוד רפואה. לבקשתי הוא כותב לי הקדשה. לפגישה הבאה יביא את הספר "לפני ולפנים" עם הקדשה שכתבה לו אביבה פריד ויבקש ממני הקדשה נוספת. אתה זוכר איך יהודה פריד היה מדבר אל משוגעים? אל דמות המורה היקר של שנינו מצטרפות דמויות עוד מורים ותלמידים, חיים ושוכני-עפר, מעגלים נסגרים וחדשים נפתחים. יכול אני לשבת ב"אמילי" זו ימים ולילות.

הוא עט בשקיקה על חלקו בעוגה שהזמנו לקינוח, כשאני מנצל הפסקה קטנה זו להיכנס לאפלולית השירותים, אני חווה מעין "אינסטנט-PTSD" – פלשבקים מדומים של עינויים בכלא המצרי פולחים את גופי, אולי ניסיון פלגיאט חווייתי על עלילות הגיבור המנקה משפמו את פירורי העוגה. בגללי עוד יגדירו הפסיכיאטרים וריאציה חדשה של תסמונת מינכהאוזן: תגובה פוסט-טראומאטית לזוועות שחווה אדם אחר - כמה פתטי. בשובי לשולחן הוא מציץ בשעונו, מטופל מחכה לו. המלצרית, סטודנטית לרפואה, מרהיבה עוז להתערב בשיחתנו ולשאול שאלה בנוגע ללימודיה. אנחנו נפרדים בחיבוק.

הכל התחיל ממקרה שהפניתי לטיפולו. פגשתי משותק פוליו שאביו המנוח טיפח אותי בנערותי ולבי נמחץ מכאב. לפנים עוד היה מחליף אתי בקושי כמה מילים. עכשיו, כבר בכיסא גלגלים, כמעט אילם אבל עדיין מצייר, הוא שוקע לאטו לסטאטוס המדכא "כרוני." תהיתי אם ניתן לעשות משהו לו ולאמו שנאלצה לשימו במוסד. "לך לאבי עוֹרי," אמרו לי כל הרופאים המומחים שהזהירו אותי לא לקוות לניסים. ואמנם נס לא קרה, אבל קרן ברורה של תקווה כבר נשמעת בדברי האם אחרי הפגישה עם הפרופסור. כמה חודשים עברו ושינוי של ממש חל במצבו של המשותק. אני זכיתי בחבר מהסרטים. 

במחשב שלו אגורים קבצי מאמרים לא גמורים והערות להרצאות. אוצר כזה של ידע רפואי, פסיכולוגי, פילוסופי וספרותי, מעורב בניסיון רב-שנים בנוירולוגיה שיקומית, במוזיקה וכמובן בהתנסויות כה איומות ובו-בזמן נוסכות-עוצמה, היה מסוגל לגרום לאקסל מונתה, אוליבר זאקס, אנטון צ'כוב וישעיהו ליבוביץ להתיישב יחד בשורה הראשונה באחת מהרצאותיו. אני דוחק בו: שב וגמור!

עד אז, הנה מכתב שכתב למערכת כתב-העת הרפואי הנודע לאנצט על החיזיון שפקד אותו כשבוי ממעוז "חיזיון," ובעקבותיו פרק שכתב לאנתולוגיה "גופי הקרוע מלבלב: על מחלה ורפואה, מאמרים וקטעי ספרות" שערכה ד"ר יהושבע בנטוב לזכר בנה הרופא. המאמר הופיע גם באתר "ערים בלילה" עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב.

גם הוא עדיין ער לעתים בלילה, אבל הבוקר מוצא אותו כמו שמצא בימי קדם את האיש העולה בצליעה מהפגישה בנחל יבוק.

חיזיון על גדות התעלה
מאת פרופ' אבי עורי, רופא מעוז "חיזיון" ליד גשר הפירדאן

א

The Lancet, 361 (2003), P. 1479.

Extracampine Hallucinations

Avi Ohry 
Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, Israel

Sir,

Reading Dennis Chan and Martin Rossor's essay on extracampine hallucinations (Dec 21/28, p 2064)1 provoked remote memories. Almost 30 years ago, I spent 5 weeks in jail in Egypt, enduring isolation, deprivation, hunger, thirst, long sleepless periods, interrogations, and mock executions. The single most unforgettable event of that time was being visited by my new wife and my closest friend from medical school. I vividly remember how suddenly they “disappeared” when the guard-interrogator arrived, and could not understand how they managed to enter the jail safely and how they escaped.

After repatriation to Israel, I began to read about my experience. In Critchley's 1979 article,2 one can find Eliot's poem and a full description of “the idea of a presence”, with its differential diagnosis. Our research on the late effects of captivity3 broadened our understanding of the psychological and physiological aspects of this extreme situation.

Most probably, Alexander Selkirk (1676—1721), who was immortalised in Daniel Defoe's Robinson Crusoe, had experienced such a “presence” while being alone for more than 4 years.4

Rarely, clinicians encounter a different kind of presence: we have described a rare and peculiar “duplicate limb sensation” in a patient with acute traumatic tetraplegia.5 The possible causes were status petit-mal, side-effects of drugs, altered drug metabolism, wishful thinking or phantom-like phenomenon, sequelae of head injury, or the end result of sensory deprivation and cognitive malfunction after a long hospital stay.

References

1. Chan D, Rossor MN. “—but who is that on the other side of you?” Extracampine hallucinations revisited. Lancet 2002; 360: 2064-2066.

2. Critchley M. The idea of a presence. The divine banquet of the brain. New York: Raven Press, 1979.

3. Neria Y, Solomon Z, Ginzburg K, Dekel R, Enoch D, Ohry A. Posttraumatic residues of captivity: a follow-up of Israeli ex-prisoners of war. J Clin Psychiatr 2000; 61: 39-46.

4. Novak ME. Defoe and the nature of man. Oxford: Oxford University Press, 1963.

5. Ohry A, Gur S, Zeilig G. Duplicate limbs sensation in acute traumatic quadriplegia. Paraplegia 1989; 27: 257-260.

ב

"האם אתה הד"ר שנשבה ב-10 באוקטובר 1973 ליד גשר הפירדאן?"

"כן", השבתי (נדמה, שקצת התחלתי להחוויר באותו רגע...), דב מסתכל עלינו בהשתאות מה.

" ואז," ממשיך המצרי, "היית מפוחם לגמרי? נכון שנפלת לידינו לבדך באותו הרגע?"

"בוודאי," אני משיב לו. גרוני מעט ניחר, למרות המיצים והמשקאות ששתינו...

"ונכון" מקשה שוב המצרי "שנחקרת ארוכות לבדך שם בשטח? בתוך הגומחה באדמה?"

"נכון," מלמלתי. חיפשתי בעיני נואשות מקום ישיבה. שני הקצינים המשיכו לעמוד, ולשוחח, כך שנשארתי לעמוד עמם.

"אתה בוודאי מתפלא איך אני יודע את כל זאת," המשיך הקצין הבכיר המצרי, "ובכן, ראשית אני זוכר אותך היטב. אמנם היית כולך שחור אך את העיניים הכחולות שלך – לא אשכח. שנית, היית השבוי היחידי באותו יום, ושלישית, נלקחת אלי לחקירה ראשונית." אודה על האמת, זוהי פעם ראשונה (וגם אחרונה) שמישהו מהמצרים ששבה אותי, מזהה אותי ומוסר לי פרטים מאותו יום קשה וגורלי... יום העשירי באוקטובר 1973, היום בו נותרתי לבד במעוז "חיזיון" שעל גדות התעלה.

*

היה חם ורוח קלה נשבה מכוון תעלת סואץ . הדקלים שהיו פזורים פה ושם נעו קלות עם הרוח. ישבנו ושוחחנו חרישית במועדון המהנדסים הצרפתים שחפרו ובנו את תעלת סואץ. כיום זהו, כנראה, חלק מבסיס צבאי מצרי. היה זה בקיץ 1978: צורפתי למשלחת קטנה שדנה עם המצרים בענין הנעדרים הישראלים מהקרבות שנערכו בסיני במלחמת יום כיפור. טסנו משדה דב לאל עריש, ומשם נלקחנו ע"י מסוק מצרי לאיסמעיליה. העיר עצמה שופצה ללא הכר. עיר הצבועה בוורוד. נעלמו כל נזקי המלחמות, נסתמו כל חורי הירי בקירות, בית החולים ההרוס, שראינו אותו מהצד "שלנו" לפני המלחמה-הוקם מחדש... דב שיאון מנצח על המלאכה, המצרים אדיבים, אך כך התהליך ארוך ומסורבל... סוף סוף מגיעה ההפסקה. אוכלים ושותים, מתבוננים מסביב, ונזכרים את אשר ארע כאן לא מזמן... לפתע קורא לי דב שהסתודד על אותה עת עם הקצין המצרי שנהל את השיחות מטעמם. עזבתי את קבוצת הישראלים והלכתי לקראת דב ועמיתו. דב שאלני באם אסכים לשוחח עם עמיתו המצרי. הסכמתי, כמובן.

*

את שירות המילואים שלי סיימתי למעשה ביום שבת, יום כיפור, ה-6 באוקטובר 1973. כמעט ועליתי לרכב שפינה חיילות מטסא לצפון, לארץ. התבקשתי ע"י הרופא החטיבתי, דר' דורון מייזל, להתנדב לעוד יום אחד לשרת כרופא במעוז חיזיון שאין בו רופא, עקב הכוננות שהוכרזה יומיים קודם. הוחזרתי עם ציוד רב למעוז בשעה 13 . רב הלוחמים אנשי החטיבה הירושלמית נמו, או התפללו את תפילות יום הכיפור. ההפגזות החלו כשעה לאחר הגעתי. המלחמה היתה קשה. רעש הטילים הנורים מול מטוסינו – נורא. כותרנו די בהתחלה. רבים ניסו לחלצנו ואף רבים נפלו בניסיון עקר זה. התרופות וחומרי החבישה אוזלו במהירות. את ידו של מפקד המעוז, סרן רמי ברעלי, נאלצתי לקטוע עקב ריסוקה ע"י טיל. הלוחמים הדפו בעוז את גלי המצרים שניסו לכבוש את המוז שוב ושוב. בדידות, ניתוק, העדר מזון ומים, יאוש, אך המשך לחימה, טיפול בפצועים, ועידוד ההלומים.

בלילה בין ה-9 ל-10 באוקטובר 1973, התגלינו ע"י המצרים מתחבאים בבונקרים התת קרקעים. נשארו בבונקר שלי רק ארבעה לוחמים. נזרקו רימוני עשן, נורו צרורות מנשק אוטומטי, והנורא מכל - הופעל נגדינו להביור... אש וגופרית הומטרו לעברינו... רמי, המפקד הפצוע, הגוסס השמיע באותן שניות מלמול: "זהו זה גומרים אותנו, זה הסוף". אחד החיילים ניסה כנראה לצאת החוצה מן הגיהינום, נדחפתי על רצפת הבונקר החם והרותח, וזהו, יותר אני לא זוכר דבר מאותם רגעים. מאוחר יותר, כשהוחזרנו לארץ התברר לי שרק חייל אחד הצליח לברוח החוצה, נכווה ונשבה. השאר נהרגו באותו רגע. מספר שעות אחר כך התעוררתי בקוצר נשימה קשה, ומתנשף זחלתי מן התופת החוצה לאט לאט. עדיין טרי זכרון יום האתמול: כל מי שיצא להיכנע – נורה למוות. הירי הממושך שקטל בדם קר את חברי נותר חרוט וצרוב בי. מתוך אינטואיציה לא ברורה, מנעתי מהחבורה שלידי לצאת באותו רגע להיכנע. שאפתי מעט אויר נקי, אך עדיין החום היה קשה מנשוא. ריח גופרית, גופות שרופות ועשן אפפו אותי. תופת אמיתית. איכשהוא המשכתי לזחול החוצה, תשוש, חלוש, רעב (מזה ארבעה ימים לא בא אוכל לפי...) וצמא. הסתתרתי בחוץ בתוך תעלת קשר. אש בוקעת משני צידי מפתחי הבונקרים. שמעתי קולות מצרים בחוץ, אך לא זזתי ממקומי. חשתי שאין בי כח לזוז משם, לאות קשה, קוצר נשימה, חום, ונדמה שהזיתי הזיות שונות ומשונות. אך, חזרתי שוב לעצמי, שמעתי שוב קולות, ירי ורעש מלחמה. עם שחר שוב שקט הכל. יצאתי החוצה. גופות רבות מפוזרות על פני השטוח. חיפשתי מים. רק מים. השאר פשוט לא מענין. נעשיתי מרוכז לחלוטין במשימה להשגת המים. הלכתי לאט לאט לכוון "המטבח" או יותר נכון, מה שנשאר מממנו. מיכל מים צה"לי הזדקר לו בודד בתוך ההרס הנורא. איך הוא שרד בתופת הזו? אולי הוא מורעל ? למרות הצמא הנוראי, לא נגעתי במים. פניתי לאחור, מפלס את דרכי בין הגוויות (כמו יחזקאל בין העצמות).

התחלתי ללכת לכוון המדבר, לכוון המצרים. אני לא בטוח כמה דקות הצלחתי לדדות שלפתע נשמע קול מנוע. רכב מצרי עמוס חיילים נראה מספר מאות מטרים מן המעוז. כשהבחינו בי, נעצרו, וירדו מהרכב.

שקט השתרר. אחרי רעש המלחמה האדיר בימים הקודמים, השקט היה מוזר. מעיק. הם הסתדרו בשורה, כאילו במסדר. מה הולך פה, לעזעזל? הדברים נעשו ברורים במהירות.

שורת החיילים נעמדה מולי, זחוחה. באיטיות נוראה טענו את נשקם, דרכו וכוונו אלי. זהו, חשבתי, זהו הסוף. מה עושים? התחלתי לצעוק: אנא טביב! אנא חכים! אך שום קול לא יצא מפי. שאיפת הגזים והאש פגעו קשות במיתרי הקול ובמערכת הנשימה. נופפתי בידי, ניסיתי להתקרב אליהם, אך קולות דריכת נשקם נתן לי להבין שהכל לשווא. הצבעתי בידי על כתפי היכן שנמצאה דרגת "קצין הרפואה", אך זו לא עשתה כל רושם. ואולי אף לא ראו את התנועה מרחוק.

ואז, כמו בסיפורי האגדות, מופיע ג'יפ עם מפקדם של אותם חיילים וחוצץ ביני לבינם. עשה רושם שהוא משכנעם לא לחסלני. הוא התקרב אלי ועשה לי סימנים להרים את ידי. הוא זרק לי מימיה לאחר שראה באיזה מצב של יובש הייתי נתון. ואחר כך עוד מימיה. ועוד אחת. אחרי זה מגיע חיל ובועט בי בחוזקה. וכך, שאני יושב על הקרקע, נתן לי הקצין מתוך מנות הקרב שלו, ביסקוויט, אך איני מסוגל לבלעו.

לפתע מתחדשת האש. מצרית? ישראלית? מה זה משנה? הקצין תופס אותי, ואנו רצים חזרה למעוז. והחיילים בעקבותינו. החל ויכוח קשה בין החיילים למפקדם האם להשאירני בחיים או לא. אני תופס יוזמה ולוחש למפקד (אני מנסה להזכר באיזו שפה בדיוק התקשרתי עמו: כנראה שהיה זה בליל של עברית, ערבית, אנגלית ותנועות ידים ורגלים) שהנה הוא הקצין, והוא החשוב ולא אותם פלחים... ואז הוא מסביר לי, שבעצם שנינו בסכנה ... ואז, תחת אש אנו רצים חזרה, עולים על הרכב, שעיני כבר מכוסות וידי קשורות.

הגענו לנקודה מסוימת שהמתה מרב מצרים. זורקים אותי לבור או מכתש של פגז שהתפוצץ זה לא מכבר. החלו מכות, יריקות, דחיפות וחקירות. הסירו מעיני את הסמרטוט ואז ראיתי ניצב מעלי, מסתודד עם עמיתיו, קצין, שדרגותיו הפוכות, כובע מצחיה לראשו, שפם קטן, וכולם פנו אליו בכבוד. לא מאמינים לי שאני רופא. כנראה שהשבויים הבודדים שנפלו בידם ממעוזי לא חשבו כלל שנותרתי בחיים..מביאים אלי מישהו שעורך לי בחינה ברפואה: הבחינה הקשה ביותר שעברתי אי פעם, בתנאים קשים, תוך כדי חבטות, מול שמש קופחת, מול עתיד לא ברור.

כל תשובה שלי מיד תורגמה והובאה לידיעתו.

הוא גם פקד עליהם לסיים, ולהעבירני לצד המזרחי, המצרי, של התעלה.

זה היה הקצין הבכיר שלימים מונה למפקד המודיעין הקרבי של מצרים. זה היה הקצין שעימו ניהל דב שיאון את השיחות...

*

השיחות לחיפוש נעדרים נערכים באוירה טובה , באיטיות, מתרגמים, רושמים, וחוזר חלילה. הארוח של המצרים למופת. חלקי במפגשים היה מאד מסוים: נראה שאחד הישראלים שראיתי בחטף בין חקירה לחקירה בה שכחו לכסות את עיני, לא שב. אנשי איתור נעדרים מזהים לפי תאורי במי מדובר. אך המצרים מתעקשים שלא היה שבוי כזה כלל. ממשיכים בביית עדויות לגבי נעדרים אחרים. שבים במסוק לארץ בסיומו של יום. במפגש השני שנה אח"כ כבר הפגישו אותי עם הרופא הבכיר שטיפל בנו בכלא ושהפגין אהדה יוצאת מן הכלל ואף עזר לנו במספר מישורים. לא שבתי ודיברתי עם המפקד המצרי שוב.

*

המצרים אוחזים בי ומריצים אותי קדימה. רעש רחוק של מלחמה נשמע. ידי ועיני קשורות. מגיעים לתעלה. מצפון למעוז? מדרום לו? מושיבים אותי על סירת קומנדו וחוצים את המים. אני מתחיל לעכל אט-אט. אני שבוי. אני ניצלתי אך אני בידיהם. מה קרה עם שאר החברים במעוז? חלק נהרגו עוד לפני שידעתי את שמם. רק שהוחזרנו לארץ הסוף נובמבר נודע לי שנותרנו שמונה מתוך ה-21.

אני שומע שמגיעים לצד השני. ידים נשלחות לעברי ומושכים אותי, אך אני מחליק ונופל למים. זהו, אני חושב, ניצלתי במשך ארבעת ימי המלחמה כל כך הרבה פעמים וסופי יהיה בטביעה? המצרים תופסים בשערותי ומושכים אותי החוצה. עולים על רכב ובמשך הימים הקרובים, אין אני יודע במשך כמה ימים, אני עובר מצינוק לצינוק, מכלא לכלא, ממסדרונות חקירה לחצרות מוארים וכו' וכו'.

מצבי מדרדר: אני מתנשף, משתעל, פולט כיח שחור, מדמם ממערכת העכול, ורופא אין. היו חקירות בעברית, בערבית ותרגום, באנגלית. תהליך אין סופי. הרבה לא ידעתי ולא היה מה למסור. קשה היה לשכנע את החוקרים שקצין רפואה במילואים באמת לא יעד מודיעיני...

קשה מנשוא היה לשמוע את הישראלים האחרים צורחים, או נופלים כשקים לאחר העמדות אין סופיות מול קירות חשופים.

המדים המקוריים שלי ספוגי דם הפצועים מהמעוז שטיפלתי בהם, שחורים מפיח האש והלהביור, ומהפרשותי, הופכים לנטל. מעגל האי-שינה, צמא, עייפות, רעב, והאי-נודע ממשיך. התנומה אוחזת בי לכמה דקות ושוב, מכות, דחיפות, השפלות וחקירות.

*

לוקח זמן עד שיוצרים מעט קשרים " סבירים" עם סוהרים, רופאים, חוקרים ומבקרים שונים. הועברתי לאגף הפצועים והחולים. אין יום ללא חקירות. אני לא מצליח לבלוע מזון מוצק ומשכנע שומרים להעביר את מזון לטייסים שסביבי. אני מטופל "חלקית" באמצעים הצנועים להחריד שקיימים בכלא. אני יורד במשקל, הוזה מחום עקב דלקת ראות כימית. רופא מצרי שבודק אותי עם הגעתי לאגף החולים לוקח עמו רופא ישראלי שבוי: הם מסכמים שמצבי אנוש... אני מנסה "לצעוק" (למעשה-ללחוש) שאני אלחם, אתעקש ואשאר בחיים...

*

רופא אחר, דני מן, חבר ללימודים, מצליח לשכנע את השומרים לבוא לבקרני. עד אז לא ידעתי כמובן מי נשאר בחיים ומי לא. הפגישה דרמטית. המצרים מצליחם אך בקושי להפריד אותנו, הדבוקים זה בזה. אנו מתבוננים זה בזה משתאים: קרחים, רזים עם שפם, לא מגולחים, די מוזנחים. אך זה רגע שנותן לי הרבה כוח, הרבה אנרגיה להמשיך.

*

באחד מלילות סוף אוקטובר, עוד לפני ביקור נציג הצלה האדום, עבר מטוס פנטום ישראלי מעל קהיר. האורות כבו. המצרים נכנסו לפניקה. רעש רב, נורו יריות רבות. חרדה גדולה אחזה בנו, אך אין ביכולתנו לעשות דבר.

כך עוברים הימים. והלילות הארוכים. על מה חושבים? על אשתי, הנשואה לי זה רק ששה חודשים, על בני משפחתי, על החברים, ועל הדבר האחרון הזכור לי מהתעלה: גדודי שיריון מצרי השועט קדימה מזרחה ואין עוצר בם... באחד החקירות ידי נותרו חופשיות ואני אוסף מהרצפה עטיפת סיגריות ריקה" קליאופטרה". הצלחתי גם "לסחוב" בדל עיפרון. אז מה כותבים על גב הדף הקטן? רשמתי את שמות האנשים שאזמין למסיבת השחרור. הרשימה נשמרה, אך מסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבנית משפחה, להחלמה דחקו כמובן כל רצון למסיבות.

----------------------------------------------------------------------------------------------

ולסיום אנקדוטה על יהושוע ליבוביץ' - לא, אין כאן טעות בכתיב.

מעטים יודעים כי לישעיהו ליבוביץ', היחיד בדורו, היה כפיל: בן-דוד שדמה לו להפליא, כבן גילו שהגיע אף הוא לשיבה טובה, אף הוא רופא וחוקר רב-תחומי, שדיבר באותו מבטא ליטאי, ואפילו שמו היה דומה! פרופ' יהושוע ליבוביץ' נודע בעולם כחלוץ בתחום ההיסטוריה של הרפואה והחזיק בקתדרה למקצוע זה באוניברסיטה העברית. הוא נבדל מבן-דודו המפורסם בקומתו שהייתה קטנה יותר, בזקנקן-סנטר קלוש ובאופי שקט שעמד בניגוד מוצהר לשערוריות העונתיות שניפק הפרובוקטור הוירטואוז מרחוב אוסישקין. אנשים שנתקלו בנסיבות נדירות בשני הדודנים ממש התקשו שלא לצחוק.

אבי עורי, אף הוא היסטוריון של הרפואה מחוץ לשעות פתיחת הקליניקה, למד אצל שני הליבוביצ'ים, אבל דאג להצטלם עם הליבוביץ' הנדיר.

*