פרק #5 - סיפורי משפחה

הורי אבי, צמח ובסיה כץ, היו מבוססים מאד. סבא צמח היה מומחה במכניקה עדינה שהתמחה במכונות כתיבה, מהמעטים בשטח זה בליטא, והצליח יפה בעבודתו ועסקיו. הייתה לו חנות משגשגת ובבעלותו היו גם שני בתי מגורים. בנוסף לאבי, היו לו עוד שני בנים ובת אחת. הבכור, הדוד יאשה, חי בארצות הברית ועל נסיבות הגירתו שמעתי את הסיפור המעניין הבא:

ברוסיה המלוכנית של הצארים, שלפני מלחמת העולם הראשונה, שדיכא כל שביב של חופש קמו תנועות מהפכניות שונות, שבחלקם חשבו כי ישיגו את מטרותיהם ע"י התנקשויות בנציגי השלטון.

למרות האנטישמיות הרבה, או דווקא בגלל זה, השתתפו בתנועות אלו גם צעירים יהודים, שהאמינו כי על ידי השגת המטרות המהפכניות יושג גם שווי הזכויות ליהודים והאנטישמיות תיעלם.

יום אחד כאשר סבא צמח שהה בחנותו ביחד עם הבן הצעיר חנון, פרצה ברחוב מהומה והמולה רבה. האנשים התרוצצו וצעקו שהבן של כץ ירה בגוברנטור, מושל המחוז הרוסי של ליטא, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. תוך זמן קצר פרצו לחנות שוטרים ורצו לאסור את הבן חנון, שכאמור היה שם. למזלו הרב נמצא בדיוק באותו הזמן בתוך החנות, התובע הכללי של קובנה שבה לקנות שם דבר מה. בפני השוטרים הנדהמים הצהיר התובע בו במקום, כי נפלה כאן טעות, באשר הבן של כץ ישב כל העת בחנות ולא עזב אותה אף לרגע, והוא התובע, בכבודו ובעצמו, עד לכך. כתוצאה, השוטרים הנבוכים עזבו את החנות מבלי לאסור איש.

לאמיתו של דבר הסתבר, כי המתנקש אכן היה הבן של סבא כץ, אלא שלא היה זה חנון, כי אם הבן הבכור יאשה.

עוד באותו הלילה הוא הוברח דרך הגבול לגרמניה ואביו המזועזע דאג שיגיע כמה שיותר רחוק מהחוגים המהפכניים, כך שבסופו של דבר מצא את עצמו באמריקה.

מהדוד חנון, שבאתי לבקרו בפאריס מהארץ, לרגל יום הולדתו המאה, שמעתי סיפור מאלף נוסף מהתקופה של שלהי מלחמת העולם הראשונה.

כבחור צעיר הוא שהה למטרת לימודים בעיר ציריך, בשוויצריה. שם התרועע עם חבורה של בעלי דעות ליברליים וסוציאליסטיים שנהגו להתכנס סביב שלחן קבוע, בבית קפה מסוים בציריך.

באותו בית קפה נהג לבקר גם אדם אחר, שתמיד ישב בבדידות מזהירה בפינתו והיה כל פעם רושם משהו בפנקסו. הם הכירוהו כמנהיג פועלים רוסי גולה, והיו מברכים זה את זה בשלום. שמו של האיש היה: ולדימיר איליץ' אולינוב המכונה… לנין!

יום אחד, נודע שהשלטונות הגרמניים הרשו ללנין לנסוע לפינלנד, דרך הטריטוריה הגרמנית, במטרה סופית כמובן לחזור לרוסיה, זאת למרות שבאותה העת עדיין התנהלה מלחמה בין רוסיה לגרמניה. כאשר פורסם הדבר, החליטה חבורת הליברלים להיפרד מלנין בתחנת הרכבת. לנין עמד על מדרגות הקרון ובכיר החבורה, ליברל ותיק, נשא נאום קצר שהסתיימו במילים: "אדוני הנכבד, אנו מקווים שעוד תהיה לנו הזדמנות לברך אותך שוב בשוויצריה".
לנין, שעד אז שתק, הסתכל עליהם מהורהר ופלט: "אם אני אחזור לשוויצריה יהיה כאן רע מאד!"

הדוד חנון, שהיה בדחן לא קטן, הוסיף לזה עוד את הבדיחה הבאה: יום אחד הודיעה תחנת הרדיו של הרפובליקה הסובייטית הארמנית, רדיו Erevan על תכנית כבקשתך חדשה בשם: "המאזין שואל ורדיו ארוון עונה." מיד למחרת הגיע לרדיו שאלה ממאזין אלמוני: "האם, שאל המאזין, ניתן בשוויצריה להגשים את הקומוניזם? רדיו ארוון ענה: "בעיקרון בהחלט כן, אבל לא חבל?"