פרק #7 - החגים העליזים

הורינו היו אנשים מאד מתקדמים בהשקפותיהם, וחילונים גמורים. רק אצל הסבא יוסף (יוסף בירגר, בתמונה), היחידי במשפחה ששמר על המסורת היהודית, יכולתי ליהנות מהצ'ופרים שמעניקם החגים היהודיים לילדים. זכורים לי לטובה בעיקר שני חגים חנוכה ופסח. אם כי גם בפורים אכלנו אזני המן טעימים, לא זכור לי שהתחפשנו או הרעשנו ברעשנים, כנראה משום "מה יגידו הגויים."

בחנוכה עיקר הכיף היוו דמי החנוכה, אותם בזבזנו בהליכה לקולנוע, שיא הבידור של אותם הימים, בהם נהנינו מהסרטים הקומיים של הרזה והשמן, ממיקי מאוס או מילדת הפלא שירלי טמפל, וכן מסרטי האינדיאנים והמערב הפרוע. בנוסף לזה גם הרבינו לשחק בסביבון ואכלנו לתאבון לביבות וסוגפניות טעימות ביותר, שהיו כמובן מעשה ידיה להתפאר של הדודה ברטה.

ואולם שום דבר לא השתווה לערב חג הפסח. זה היה הערב היחידי, שכל המשפחה התאספה לסעודה משותפות ומה ששימח ביותר היה משחק העלמת האפיקומן, שזיכה את הילד הצעיר ביותר במשפחה, כלומר אותי, במתנה יפה. על אחד מהפסחים המיוחדים של ילדותי, שנשאר חרוט בזיכרוני ברצוני להרחיב את הדיבור, ומרשה לעצמי במקרה זה, במבט לאחור, להוסיף כמה הרהורים מאוחרים.

סביב לשלחן הערוך בחגיגיות בכלי פסח מיוחדים, התאספה כל המשפחה המורחבת. סבא יוסף יושב בראש השולחן ומקריא את ההגדה. הנוכחים המשוחחים ביניהם בקול מהוסה, מעמידים פנים, כאילו הם גם מטים חצי אוזן להקראה, דבר שהוא חסר שחר כבר מהסיבה הפשוטה, שהם בעצם לא מבינים כמעט אף מילה מלשון הקודש של ההגדה. חוץ מזה, הסיפור על יציאת מצריים, משהו שקרה לפני אלפיים שנה אי שם במזרח התיכון, מעניין אותם כשלג דאשתקד, והם מייחלים בסתר לבם, שהסיפור הארוך והמייגע הזה יסתיים במהרה, כי כלם כבר די רעבים ואל נחיריהם חודרים מהמטבח ריח המרק, הקניידאלך ו "הגפילטה פיש", שהדודה ברטה, יודעת כל כך טוב וטעים להכין. המצב אכן תואם את האמרה הידועה: "קוראים את ההגדה ומתכוונים לקניידלך" וזה ממש חבל מאד.

כי הסיפור הנושן הזה, בעוד כל אירופה בוערת והיטלר משמיע את נאומיו הנוטפים שנאה וארס, אקטואלי יותר מתמיד, ולו רק הבינו הנוכחים את הכתוב היו אולי נעשים יותר חשדנים וחוששים לגבי עתיד קיומם.

כי המסופר בהגדה הוא כידוע, פרשת הניסיון הראשון בהיסטוריה להשמיד את בני ישראל, תוך כדי שמפיקים מכך את התועלת המרבית. "כל זכר הנולד יארה תשליכו" מצווה פרעה. יתר העם נאלצים לבצע עבודות כפייה קשות ביותר. הם בונים ערים שלמות "פיטום ורמסס" ואולי אפילו סוחבים סלעי ענק לבניית הפירמידות. בחום המתיש של המדבר, מוכים ומומרצים ע"י נוגשיהם המצריים, אין להם סיכוי להחזיק הרבה זמן מעמד.

רצח ילדים והשמדה ע"י עבודת פרך קשה מנשוא - אין חדש תחת השמש!

התורה היא ספר התולדות העתיק ביותר, וסיפור עבדות מצריים נשמע בשנת 1939 כמנבא עתידות ממש, אולם האם מישהו מתישהו, למד דבר מה מההיסטוריה?

לאחר שאני תורם את חלקי בהשמעת ארבעת הקושיות נמשכת הקראת ההגדה. הסיפור כידוע, מקושט בדברי חז"ל ומשלים, שירי שבח והלל לבורא העולם, וסבא יוסף, המודע היטב לעובדה שהנוכחים לא מבינים כלל את הנאמר ומחכים בקוצר רוח לסיום, מקריא הכל בקצב מהיר כל כך, שזה נשמע למעשה כמלמול מונוטוני חפוז, ורק הניגונים שוברים קצת את השעמום שאחז במשתתפי הסעודה. הנה סוף כל סוף ובשעה טובה נגמרת ההקראה וכולם פוצחים באנחת רווחה בניגון הסיום "חד גדיא, חד גדיא", אפשר היה כמעט לחשוב שהם האזינו כל העת בקשב רב לדברים.

באותו זמן אני עסוק בתכנון מבצע "אפיקומן", המונח בין שתי כריות עבות ליד הכסא המוגבה של סבא. הארוחה החגיגית מוגשת לשלחן, וכולם שוקעים בשיחה קולנית ועליזה, תוך שהם משבחים ומהללים שוב ושוב, בין מנה למשנה, את אומנות הבישול של הדודה ברטה. את ההמולה הזו אני מנצל, כדי לקרוא לסבא לשיחת טלפון שכביכול התקבלה, ומיד צולל מתחת לשלחן וחוזר במהרה למקומי כאשר השלל נמצא בידי. הארוחה מסתיימת, סבא מרים את הכרית, ומודיע בפליאה מעושה, כי האפיקומן נעלם ומבטיח שהמחזיר "הישר" יבוא על שכרו ושעתי הגדולה הפציע. כל העיניים מופנות אלי, סקרנים לדעת מה חפצי ומה בקשתי בפעם הזה. כרגיל מדובר באיזה משחק חדש או מקסימום מחליקי קרח חדשים, אבל הפעם, בדעה אחת עם אחותי, אני מפתיע את הנוכחים בבקשה יוצאת דופן. הריני פונה ומתחנן בכל לשון של בקשה, שלמרות הזמנים הקשים, שהדאצ'ה, נווה הקיץ של הסבא יוסף, לא תוצג למכירה, ותמשיך גם להבא להוות מקור האושר האין סופי של שנות ילדותי.