פרק #8 - הדאצ'ה
הבלוג של צבי כץ
3 למאי 2019
·
3 דקות קריאה, 543 מילים
סבא יוסף אינו איש אמיד כלל וכלל. בעצם הוא כבר אדם מבוגר למדי, שההליכה מקשה עליו ואלוהים בלבד יודע ממה הוא מתפרנס. ואם כך, מנין לו, בעצם הדאצ'ה מרווחת, השוכנת לה באזור כפרי ליד נהר הנימן הנהדר? ובכן, זהו למעשה שארית מאותם הימים, כאשר הוא היה עדיין אדם צעיר, מצליח ובעל רכוש. אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה. הצבא הרוסי המיושן של הצארים, ניגף בפני הצבא הגרמני וכמו תמיד השלטונות גללו את אשמת הכישלון על היהודים.
זה לא היה קשה - הרי היהודים מדברים ביניהם במין ניב לשון גרמני, והחוטים האלה ביישוביהם המסמנים את תחום השבת, אולי זה בכלל חוטי טלגרף שבו הם מעבירים לאויב ידיעות, שאם לא כן איך זה שהרוסים מפסידים קרב אחרי קרב?
לכן הוציאו, כאמצעי מניעתי כביכול, פקודה שכל יהודי קובנה והמחוז צריכים להתפנות תוך 48 שעות אל תוך פנים רוסיה. זאת הייתה כמובן קטסטרופה וכאשר סבי חזר אחרי תום המלחמה לקובנה מצא כי הכל נבזז ונעלם, מכה שממנה כבר לא הצליח להתאושש. אבל הדאצ'ה נשארה. היא חכתה לו, ללא פגע, בצל העצים העבותים, שציפורים צייצו בין ענפיה וסנאים השתובבו על בדיה הרחבים.
הבית שהיה ממוקם בקצה כפר קטן, על המדרון הצופה אל נהר הנימן, הגדול שבנהרות ליטא, היה בנוי מכלונסאות של גזעי עצים ובחזיתו מרפסת לכל אורכה, ממנה נשקפו הנוף המרהיב של מי הנהר, הזורם לו בהרחבה ובהשקט בכל הדרו בין גדותיו הציוריים. בחזית הבית עומדים עצי דובדבן עמוסי פרי אדום עסיסי המחכים ליד הקוטף. מאחוריו משתרע לו כר דשא נרחב, עם שלל הפרחים והשיחים בכל גוני הקשת, וביניהם עפים ודואים בזמזום ורחש תנועות כנפיהם, דבורים ומיני חיפושיות וחרקים שונים ומשונים. אולם גולת הכותרת, המקסימה והמופלאה, מהווים הפרפרים המרחפים כאן למכביר בתוך שפעת הפריחה, בשלל דגמיהם וצבעיהם, שעין לא תשבע מלראות. הלאה משם מתרוממות גבעות מיוערות של עצי מחט ואגוזי בר, ולא מעטים המקומות בהם ניתן למצוא ולאסוף מלוא חופניים, גרגרי יער בשלים ועסיסיים.
על נהר הנימן מתרחשת פעילות רבה המספקת מראות ותענוגות לרוב. רפסודות של עצים ואסדות גדולות נישאים במורד הזרם לאי שם. אוניות הקיטור בעלות ארובה מעשנת, המובילות נוסעים ונופשים הלוך וחזור בין הכפרים ואתרי הנופש, חולפות בנהר לעתים מזומנות. הן מפלסות את דרכם בנתיב המים בעזרת שני גלגלים גדולים המקובעים משני צדדיהם, המסתובבים בכוח הקיטור וחותרים בכפותיהם האדומות במים, מחזה מרהיב שאיני מתעייף מלעקוב אחריו ולהתפלא ממנו. בין כה וכה פורסים דייגים מתוך סירותיהם רשתות בחצי עיגול הנמשכים משני הקצוות שלהם אל החוף, כך שהשטח המוקף הולך וקטן ובתוכו מקפצים ומבהיקים בקשקשיהם הדגים הנלכדים.
במקום מקסים זה אני מבלה בכל קיץ בשחייה או חתירה בסירה, בדייג חכות או משוטט להנאתי בתוך הטבע המרנין ומשחק עם ילדי הכפריים, בבניית סכרים על פלגי מים קטנים הזורמים בסביבה, או שאנו מתחרים ברוחק זריקת אבנים לנהר ומספר ההקפצות שהאבן מבצעת על פני המים.
בערוב היום, בזמן סעודת הערב, סביב לשלחן מכוסה במפה צחורה ועמוס מכל טוב טרי ורענן, נשקפת מהמרפסת שקיעת חמה מופלאה מעבר לנהר. עם רדת החשכה מודלקים מנורות הנפט הגדולות והמעוטרות, ולאורם הכשוף מוחלפים רשמים ומועלים סיפורים אל תוך הלילה.
כל הכיף הזה, זה מה שהיה מונח באותו ערב פסח מיוחד על כפות המאזניים. האם המכירה באותם הזמנים הייתה בכלל ברת ביצוע, האם נשקל העניין ברצינות או היו אלו רק הרהורים ודיבורים סתמיים, כך או אחרת, בקשתי באותו ערב סדר נענתה בחיוב, ולא היה קץ לשמחתי ואושרי.
על גדות הנימן, ליד הדאצ'ה, אחותי מביטה עלי
וכי יכולתי אז לדעת, שהילדות המאושרת והשלווה בחיק הטבע הליטאי, הנה רק הקדמה קצרה לטרגדיה הנוראית, שהלכה והתקרבה לפתחנו ללא רחם…