פרק #10 - וילקיה - השטטל על גדות נהר הניימן
הבלוג של צבי כץ
3 למאי 2019
·
3 דקות קריאה, 452 מילים
מדוע אמא, אינה יכולה להיות אתנו ומה מביא אותה לוילקיה, עיירה יהודית קטנה מרוחקת למדי, שבה היא גרה ועובדת בתנאים די קשים?
העניין הוא בזה, שאחרי שהיא פנתה לעבודה במקצועה המקורי ורצתה לפתוח מרפאה בעיר הבירה, הרשויות התנו את ההיתר ב- 5 שנות עבודה באחת מעיירות הפריפריה, שסבלו תמיד מחוסר שירותי בריאות נאותים. היינו כאמור במצב כלכלי דחוק, ולאמא לא נותרה ברירה אלא למלא אחרי תנאי השלטונות. בלית ברירה, בחרה לפתוח מרפאה באותה עיירה המרוחקת כ- 40 ק"מ ממקום מגורינו, בעיר קאונס.
כיום אפשר לעשות את הדרך במכונית פרטית בפחות משעה, אולם באותם הימים רק אנשים עשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם מותרות שכאלה, ובהעדר דרכים סלולות זה גם לא היה מועיל הרבה. אמנם אפשר היה להשתמש באוטובוס שהגיע לוילקיה פעם ביום, אבל הנסיעה בדרכי הכורכר, המלאים מהמורות מהגשמים התדירים ומהפשרת השלגים, היה תענוג מפוקפק מאד. היא דמתה להפלגה בים גבה גלי וגרמה ל-"מחלת ים" ומי שכמוני התנסה בזה, מבין על מה אני מדבר. לכן השימוש באוטובוס נעשה לעתים רחוקות ודחופות בלבד. אמנם ניתן היה בנוחיות יחסית להשתמש בתחבורת אוניות הקיטור, נסיעה שארכה כ-5 שעות, אולם זה התאפשר רק בקיץ, כי ביתר הזמן הנהר היה קפוא ומכוסה בשכבת קרח עבה. בתנאי תחבורה כאלה, לא היה מפליא שאמי הגיעה הביתה לעתים מזומנות בלבד.
זמן מה גרתי שם עם אמי והכרתי את העיירה ותושביה. זאת הייתה "שטטל" יהודית טיפוסית, מאוכלסת בבעלי מלאכה וחנוונים זעירים, שסיפקו לאכרי המחוז את כל הנחוץ להם. הם גרו בבתי עץ ישנים, שמרוב שנותיהם היו פה ושם כבר שקועים ונוטים על צידם, ללא מים זורמים וסידורים סניטריים, התפרנסו בקושי, אך היו שמחים בחלקם. הם לא היו אדוקים מדי וכמעט ולא נבדלו משכניהם הליטאים בלבושם ובהופעתם. עם זאת שמרו על המסורת ובשבת אכלו כלם את טשולנט המסורתי, שבעבע והתבשל לאיטו במשך ליל השבת בתנור המאפיה הכבוי ששמר על חומו, ובאופן מפליא, ידע כל אחד מהילדים שנשלחו בשבת להביא את צ'ולנט, למצוא את הסיר שלו.
למרות העוני והתנאים הקשים התנהלו שם חיי חברה ערניים, שכללו גם חוג לתיאטרון, שהפיק מפעם לפעם הצגות, והנוער בילה את השבתות ביערות או בחתירה בנהר ובערב נפגשו במועדוני תנועות הנוער הציוניות לשיחות וריקודים.
אמא הייתה רופאת שניים מעולה, שעשתה עבודתה במסירות ובנאמנות. שמה יצאה למרחקים ובעלי האחוזות ואיכרי הסביבה נהרו למרפאתה רכובים על סוסים, בעגלות וכרכרות קלות, ביום וגם מאוחר בערב, עם כאבי שניים ולחיים נפוחות. אף אחד לא עזב את מרפאתה, אם עשיר או עני, מבלי שטופל וקיבל את העזרה הנאותה. משום כך היא הייתה אהודה על כלם, שהעריכו את עבודתה וטוב ליבה והיו לה קשרים מצוינים עם אנשי השלטון המקומיים.
עמדתה המורמת וקשריה הטובים עם הליטאים, הובילו אותה, בשבועות הראשונים של המלחמה, להאמין כי בוילקיה תמצא מקלט בטוח, מה שהיה לנו לרועץ וכמעט הפך למלכודת מוות, ממנה נחלצנו בדי עמל ובמזל שלא יאומן הגובל בנסים, אך כל זה שייך לפרק אחר, שיסופר במלואו בהמשך.
היה הייתה עיירה יהודית שלווה על גדות נהר הניימן...