פרק #12 - הרוסים באים

חזיתי את כניסת הצבא האדום בעודי נמצא אצל אימא בוילקיה. הטנקים שהתגלגלו ברחובות קאונס, לא הגיעו עד הלום ומה שהופיע בקצה הרחוב היחידי של העיירה, הייתה מחלקת חיל רגלים מאובקת ועייפה. המפקד רכב גבהה על סוסו והחיילים צעדו כיאות בסך וברביעיות ישרות ומלוכדות. כל "המצעד" הזה התנהל למישרין עד... שהיחידה התחילה לעבור ליד חלון המאפיה המקומית. פתאום נשמעה מבין השורות צעקה מלאה בהתפעלות: "בולוטשקי"!! (לחמניות!!) וכל המצעד היה, כלא היה. החיילים הסתערו בערבוביה נחפזת אל המאפיה, חטפו את הלחמניות הטריות, ושלמו כל מחיר שנתבקשו ע"י הבעלים המופתעים. עמדתי בצדי הדרך נדהם ומלא פליאה ולא יכולתי להבין מדוע דבר כה שכיח ויום יומי, כמו לחמניות, גרם להתרגשות ומהומה כה רבתי. אילו הייתי יותר מבוגר זה היה בודאי מעורר בי הרהורי ספק, ביחס לחוסנה ועוצם כוחה של ברית המועצות, שרבים וטובים כה האמינו בה.

כניסת הצבא האדום והקמת השלטון הסובייטי בליטא הביאו איתם תמורות ושנויים רבים בחיינו. קאונס או השם הרוסי שעכשיו תפס, קובנה, התמלאה במשפחות הקצינים מהצבא האדום. דירות רבות הוחרמו ואנחנו נאלצנו להצטופף, כדי לקלוט בדירתנו משפחה נוספת. בתי הספר הפרטיים, נסגרו בפקודת השלטונות ואני עברתי ללמוד בבית ספר רוסי ביחד עם ילדי הקצינים הרוסיים, אף כי בכיתות נפרדות. הפגישות עם ילדים אלה שהתקיימו בהפסקות בחצר, נשאו אופי מיוחד במינו. הם היו מאופקים מאד ביצירת קשרים, אך גילו התעניינות והתפעלות מכל דבר אישי שהיה לנו ובמיוחד מהשעונים שענדנו. על שאלתנו אם יש להם דברים כאלה, קיבלנו תמיד אותה תשובה מדוקלמת: "לנו יש הכל"!

החברה שתפסו את העניין היו שואלים אותם: נו, ו"צרות" יש לכם גם כן? והתשובה הייתה כמובן: "לנו יש הכל!" אך אם גילית כביכול ספקנות, היו ממהרים להוסיף: "כן, כן את זה יש לנו בשפע רב"!

אולם לא לכולם היה מצב רוח להלצות. בתי החרושת, בתי הדירות והעסקים הולאמו, זאת אומרת פשוט נלקחו ללא תמורה. אמנם לרוב הבעלים הורשו להישאר כמנהלים, מפאת ניסיונם, אך היה ברור שזה דבר זמני. ההחרמות פגעו בהרבה יהודים, שאיבדו בבת אחת את כל אשר צברו בעמל של שנות חיים רבות וגם הסבא צמח איבד את כל רכושו. לא פלא ששנאתו "לאדומים" העבירה אותו על דעתו, כפי שיתברר בהמשך עם פרוץ המלחמה.

הדבר המשמח והחשוב ביותר עבורי הייתה העובדה, שהדאצ'ות הוכרו כרכוש פרטי ויכולתי גם להבא לבלות בגן העדן זה בחופשת הקיץ, אך לא שערתי אז שזאת תהיה גם הפעם האחרונה בחיי.

בכללותם של הדברים, הכל נשאר למראית עין רגוע ושלו ושום דבר לא הצביע על העומד להתרחש. היהודים ראו בכיבוש הרוסי, אפילו שפגע קשות ברכושם ובחופש שלהם, את הרע במיעוטו וכוח מגן שישמור עליהם בפני הגרמנים. אולם הליטאים, ששוב איבדו את עצמאותם, היו נזעמים מאד, אף כי התאפקו ולא גילו כלפי חוץ כל סימן של התמרדות. אולם מיד עם תחילת המלחמה התברר כי בחשאי התארגנו והתחמשו בסיוע המודיעין הגרמני, בציפייה לבאות.

כמובן שיחד עם התמיכה הגרמנית זרמה אליהם גם התעמולה הארסית של שנאת היהודים הקטלנית. ההסתה קבלה עכשיו מפנה. עכשיו היהודי לא היה הקפיטליסט המנצל אלא הקומוניסט שהביא לעולם את המשטר הבולשוויקי, המדכא את הליטאים ובזה גם אשם באיבוד עצמאותם. תעמולה זאת לא נזקקה למאמץ רב כדי להיקלט באוכלוסייה הליטאית הקתולית ואנטישמית מלכתחילה, מצא בה אוזניים קרויות לרווחה ונפש חפצה והפיחה ללא שיעור את להבות השנאה כלפי האוכלוסייה היהודית, שאולי חשה בדבר, אך כבר לא נשארה לה כל ברירה. כעת היינו אזרחי ברית המועצות שכל הגירה אסורה עליהם, למעט לאלה שדאגו בעוד מועד לרשיונות הגירה לארץ ישראל או לכל מקום אחר בעולם. גם אלה יכלו להגר רק בתנאי שיכלו להציג ויזת מעבר מתאימה, משימה שהייתה כידוע כמעת בלתי אפשרית באותם הימים, בהם כל ארצות העולם אטמו את לבותיהם למצוקת היהודים, וסגרו בפניהם את הגבולות.