פרק #13 - יודקה זופוביץ'
הבלוג של צבי כץ
3 למאי 2019
·
2 דקות קריאה, 285 מילים
בדאצ'ה בקיץ של שנת 1940 הסתיים ללא אירועים מיוחדים. הגיע הסתיו ואחריו החורף של שנת 1941. חזרתי לספסל הלימודים, לפגישות חברים והחלקה על הקרח. הכל התנהל כרגיל, חוץ מזה שאחותי דיטה נישאה לבחיר ליבה, יהודה זופוביץ, מהנדס אזרחי צעיר, גבר חסון ויפה תואר, שכלם קראו לו יודקה, צעיר יהודי גאה ונעים הליכות, שהיה מוכשר מאד ושלט היטב בשפה הליטאית . כציוני וביתרי מאמין, התגייס לצבא הליטאי והצליח לסיים את בית הספר לקצינים, משימה כמעט בלתי אפשרית ליהודי, שרק בודדים מיהודי ליטא העיזו וגם הצליחו בה.
יודקה זופוביץ', מול הדאצ'ה שלנו על הנימן
יודקה גם ידע עברית על בוריה והרבה לפזם משירי הארץ. היה שיר מסוים, שהיה אהוב עליו במיוחד והוא פיזם אותו לעתים קרובות. שורות השיר "סובבוני, להט אש בוערת... זה הזמר, זה ואין אחר עוד, אין אחר עוד לתמיד", קיבלו בהמשך, משמעות גורלית.
האביב של שנת 1941 התחיל כתמיד. מזג אוויר היה נאה ואני שמחתי לקראת עוד חופשת קיץ שכבר קרצה לי באופק. אבל אז גילה הטרור האדום את ציפורניו. יום ראשון אחד, בעוד אני משוטט ברחובות העיר, שמתי לב לתנועת משאיות רוסיות בכמויות בלתי רגילות עד כה. תוך זמן קצר התפשטה הידיעה, כי בעיר מתבצע גירוש כפוי של מה שנקראו אז "אלמנטים בלתי אמינים".
לפי רשימות שהוכנו בעוד מועד ע"י השלטונות הקומוניסטיים, הגיעו המשאיות למגורי האנשים ובו במקום, העבירו משפחות שלמות לרכבות שהובילו אותם לסיביר או למקומות נידחים אחרים בעומק ברית המועצות. חוץ מכמה לאומנים ליטאים זה כלל הרבה אנשים עשירים לשעבר, שנקראו "בורגנים". חלק גדול מהם היו יהודים וביניהם הייתה גם אחותו של אבא, הדודה רחיל זלצר. לרוע המזל נמצאו ילדיה באותה עת בכפר אצל המטפלת הליטאית, והניסיון הבהול להביאם ולאחדם עם ההורים לא צלח. כך קרה שהדודה ובעלה נשלחו לארץ הגזירה ושרדו, אבל שני ילדיה נספו בשואה.
כמה שבועות אחרי זה, פלשו הגרמנים לברית המועצות...