פרק #23 - השמים נשארו אטומים...

בליל ה-27 של אוקטובר לא יכולנו להירדם ולא רק בגלל המחשבות המטרידות. יריות אין ספור פילחו את דממת הליל, שאמורים היו כנראה להרתיע ולמנוע כל מחשבה של בריחה או הסתתרות.

עם דמדומי השחר יצאנו כולנו לכיוון כיכר הדמוקרטים. הייתי מלא חששות והבעתי את רצוני להסתתר במחסן שליד הבית, בהזדחלות מתחת לגל הגרוטאות שמלאו אותו, אולם אחותי ויודקה שכנעו אותי לוותר על כך. מכל הבתים הסמוכים זרמו האנשים לכיוון הכיכר. גברים, נשים, ילדים וזקנים, אף אחד לא העיז להישאר מאחור, מפחד עונש המוות המידי שהיה צפוי לנמצאים בבית, אחרי השעה היעודה. הכיכר התמלאה באנשים והמשפחות הסתדרו כמצווה, בטורים נפרדים בהתאם למקום העבודה של ראש המשפחה.

כ-27,000 אנשים, כל אוכלוסיית הגטו נתאספה בכיכר שנקראה דווקא "כיכר הדמוקרטו", הוקפו בהמשך ע"י משמרות המיליציה הליטאית והתחילה צפייה מלאת חרדה ומתיחות לבאות. משפחתנו, כולל סבא יוסף ודודה ברטה, הסתדרה יחד עם בני משפחות שוטרי הגטו האחרים בטור נפרד ולידנו עמד הטור של בני משפחות עובדי מוסדות האלטסטנרט.

לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים הופיע בכיכר איש הגסטפו ראוקה ונעמד מולנו. הוא הסתכל לרגע אל עברינו, עשה תנועת יד בכיוון לשמאלו ושני הטורים שלנו צעדו לקצה הכיכר והסתדרו בהתאם.

תנועת היד הזו של ראוקה עומדת גם היום בצורה ברורה לפני עיני. עבורי זה היה סימן להמשך החיים, ל-9200 1 תושבי הגטו שהופנו לצד ימינו, זה היה גזר דין מוות.

בנפנוף אצבע, הכריע ראוקה, ברגע אחד, את גורלם של האנשים שהתקדמו לאיטם לקראתו. לשמאלו נשלחו הצעירים והחזקים, ימינה הגיעו הזקנים, הנשים והילדים, וגם אלו שהמראה שלהם לא מצאו חן בעיניו.

מהרגע שהופנינו לשמאלו, נחסכו ממני כליל כל זוועת האירועים של אותו יום. אני לא ראיתי, את פניהם החיוורים והמבוהלים עד מוות של הנשלחים ימינה. אני לא הייתי עד, למראות קורעות הלב, כאשר בני משפחה הופרדו זה מזה. אני לא ראיתי את התנפלותם הברוטלית של "הפרטיזנים" הליטאים, שעשו את עבודת התליינות שלהם, בנכונות ואכזריות רבה. ראוקה שלח למוות יחידים, משפחות, ולפעמים גם טורים שלמים שלא נראו בעיניו. במיוחד היכה הגורל המר בחלק מעובדי שדה התעופה. בגלל סגירת הגטו בערבו של יום הסלקציה, משמרת הלילה לא יצאה להחלפת משמרת הבוקר, ולכן אילצו את האנשים להמשיך ולעבוד 12 שעות נוספות גם במשמרת הלילה, ורק בבוקרו של יום האקציה הם הובאו ישירות מהעבודה אל הכיכר. וכך, אחרי 24 שעות בלתי פוסקות של עבודת פרך, באפיסת כוחות, בבגדים ונעליים מכוסות בבוץ, דווקא אנשים אלו, שעמלו כה קשה למען המאמץ המלחמתי של הגרמנים, הפכו ביחד עם משפחותיהם לקורבנותיו של ראוקה.

"Dieser ganzer Misthaufen geht nach rechts", כל ערמת האשפה הזאת הולכת ימינה, צוטט ראוקה ע"י תורי שעמד בקרבת המקום.

אחד הניצולים ממה שכונה אחר כך "האקציה הגדולה", ידידי עוזר שביט, סיפר לי על כך את הדברים הבאים: הסלקציה התקדמה באיטיות והמתח של האנשים שחיכו להכרעת גורלם היה ללא נשוא. הוא עמד ביחד עם אחיותיו והוריו בתוך הטור שכבר היה קרוב מאוד לראוקה, כאשר הבחין כי הרוצח שולח ימינה, שהובן כצד הרע, טור אנשים שלם. עוזר בן ה-13 הסתכל על סביבותיו-הקבוצה בהם הם נמצאו "לא נראתה לו", והוא הציע למשפחתו לסגת אל הטור שמאחוריהם. אביו שהיה על סף התמוטטות עצבים, לא רצה כלל לשמוע לו: "אינני יכול יותר לשאת את זה, נלך לקראת גורלנו יהיה אשר יהיה". אולם אמו, שהכירה והעריכה מאוד את ערנותו ותבונתו של בנה הקטן, הכריעה את הכף: "אם עוזר חושב כך, נשמע לעצתו" אמרה, והמשפחה נסוגה לטור שמאחוריהם. עוזר צדק... הטור שבו הם נמצאו קודם, הופנה כולו ימינה, ובטור החדש הם עברו בשלום את הסלקציה.

על התנהגותם של ראוקה ויורדן, שהצטרף אליו למלאכתו הרצחנית יותר מאוחר, העיר א.תורי ביומנו:

"האקציה התמשכה כל היום עד שעות הערב. האנשים היו עייפים וצמאים, היה להם קר והילדים הקטנים בכו, אבל שני הרוצחים לא גילו שום סימן של אי רצון או מיאוס, למחזות המזעזעים לא הייתה כל השפעה עליהם ומזמן לזמן הם סעדו את לבם בכריכים. על ידיהם הם לבשו כפפות לבנות, כאילו שרצו לשמור אותם בפני מעשי הדמים שלהם".

משטרת הגטו הופקדה על שמירת הסדר בחלק הכיכר שבו עמדו האנשים שראוקה שלח לשמאלו, שכונה ע"י האנשים: הצד הטוב. תוך כדי כך, הצליחו להבריח לצד הזה אנשים בודדים מהטורים שעדיין לא עברו את הסלקציה. פתאום ראיתי את יודקה מבריח אלנו את צמח ובאסיה, הסבים מצד אבא. פניהם היו חיוורים, שערותיהם הסתורות כיסו את פניהם, רגליהם כשלו ויודקה סחב אותם בהחזיקו מתחת לזרועותיהם. סבא יוסף ודודה ברטה היו יחד אתנו וכך ניצלו בפעם הזאת, כל בני המשפחה שלנו.

האנשים שהופנו לימינו של ראוקה, הועברו כבר במרוצת האקציה אל הגטו הקטן, מה שעורר את המחשבה שאולי הם יושארו שם בכל זאת לחיות. תקווה זו גם מנעה מהם התפרצויות או מעשי ייאוש אחרים. (מפי אנשים שהסתתרו או ניצלו בנס, נודע שהכלואים דנו אפילו בועד שייצג אותם בפני הגרמנים בהמשך הזמן.) היה כבר חושך כאשר הנותרים בכיכר הדמוקרטו הורשו לחזור למגוריהם. הייתי עייף ובמהרה נרדמתי.

בדמדומי השחר הקיצותי בבהלה גדולה. קול מחריד ומצמרר שחדר לאוזני מבחוץ, תלש אותי באחד מהשינה הכבדה. זה היה צליל רווי כאב, קול שלא מהעולם הזה המקפיא את הדם בעורקים, שלא שמעתי עד אז מעודי. פרצתי החוצה בבעתה מהבית וזה אשר התגלה לעיני:

במעלה ההר, על הדרך שהובילה ליד הגטו אל גיא ההריגה של הפורט התשיעי, התנועעה בכבדות שיירה ארוכה ובלתי פוסקת של בני אדם. הם הלכו מקוננים ומתייפחים, מתפללים ומתחננים לאלוהים. קול שוועתם הנוראית מאלפי גרונות עלתה השמיימה, אך השמים נשארו אטומים.

אחוז חלחלה רצתי בחזרה אל הבית. מאוחר יותר שמענו כל היום את הטרטור המרוחק של מכונות הירייה...