פרק #25 - ואנחנו המשכנו "לחיות"...

התליינים לא השאירו לנו זמן להתאבל. כבר למחרת נדרשו תושבי הגטו להמשיך בעבודת הכפייה, תוך שנתנו לנו להבין, שרק המשך עבודתנו ותרומתנו למאמץ המלחמתי שלהם, "יבטיחו" את המשך קיומנו. הנותרים נשאו את כאבם בדומיה ועד מהרה המאבק היום יומי לקיום מול הרעב והקור, הדחיקו את ההלם, הצער והמחשבות על הצפוי לנו בעתיד. אנחנו המשכנו "לחיות"...

לאחר האקציה הגדולה לא היו יותר אשליות. אמנם המולך הנאצי, שדרש ללא הפסק את קורבנותיו, שבע לעת עתה, היה לכולנו ברור: אנו חיים על זמן שאול. אך יחד עם המחשבה, שרבצה כאבן על החזה, שגורלנו נחתם, המשכנו בכל זאת לשמור על ניצוץ של תקווה. אף כי מהמצב בחזיתות נראה כאילו ששום דבר לא יוכל לעצור את מכונת המלחמה הגרמנית בהסתערותה, רצינו בכל זאת להאמין שהגלגל עוד עשוי להתהפך ושעדיין יש לנו סיכוי להישרדות.

בינתיים התחילה כעין תקופה יותר "שקטה" בחיי הגטו. מהתנהגותם של שליטי הגטו אפשר היה להבין כי ההרג ההמוני פסק לזמן הנראה לעין, וכעת מושם הדגש על הניצול המרבי של הפוטנציאל הגלום בכוח העבודה של הגטו. היינו כנראה לעבדים הנחוצים למאמץ המלחמתי הגרמני. אולם שלא כמו בזמן העתיק כאשר גם עבד נחשב לרכוש, לא היה כמעט שום ערך לחיינו. גם אם זמנית פסקה פעולת ההשמדה ההמונית,הרי הרציחות של בודדים וקבוצות לא פסקו כלל. תושבי הגטו נורו ללא סיבה או בתירוץ כלשהו, כמו אי הסרת הכובע בפני שוטר. החיים והמוות היו תלויים ממצבי הרוח ומשרירות ליבם של השוטרים הליטאים ואנשי הגסטאפו.

לא חלף שבוע שלא שמענו על אנשים שנורו בפורט התשיעי. בתחילה היו אלו בודדים, שנתפסו ללא הטלאי הצהוב בעיר בנסותם להחליף דבר מה למזון, או "שלקחו" משהו בר חליפין ממקום עבודתם, ובהמשך התחילו לרצוח יחד עמם גם את בני משפחתם.

פרשה מיוחדת היוו יהודים אזרחי חוץ, שבאו לביקור קרובים ועם פרוץ הפלישה נתקעו בגטו. כנראה שקרוביהם בחו"ל ניסו לחלצם בדרכים דיפלומטיות או בעזרת הצלב האדום וזה אשר חרץ את גורלם. מי שהיה עד לאקציות ולהשמדה לא היה לו כל סיכוי לחזור והגסטאפו נפטרה מאנשים אלו, ללא היסוס, בדרכם הרגילה...

אחת מהמשפחות האלו, הדוצנט שפירא מירושלים עם אשתו ושני ילדיו, בן ובת בערך בגילי, היו שכנים שלנו בגטו. הם בלטו בלבושם השונה, היו מאד מסויגים והתנהגו כאילו שנפלו מהירח וככה כנראה גם הרגישו. במיוחד שני הצברים היפים לא הבינו מה להם כאן. הנערה מצאה חן בעיני ואני ניסיתי למשוך את תשומת ליבה, אך יום אחד הם נעלמו. כפי שנודע לי, הודיעו להם השלטונות כי מאמצי הקרובים שלהם מבחוץ "הצליחו" ועומדים להעביר אותם לחו"ל. מלאי תקווה לצאת מהגיהינום הזה, הם הוכנסו למכונית, אך הנסיעה הייתה קצרה... איזה מוות מחריד לצעירים שנולדו חופשיים וגאים בארץ ונקלעו באופן כה מקרי וטרגי לגיא ההריגה בגלות.

מיד עם הקמת הגטו חויבו כל הגברים והנשים מעל גיל 15 לעבודות כפייה. אלו היו בדרך כלל עבודות ניקיון ושרות נמוכות או עבודות בנייה מפרכות, כמו עבודות העפר בהרחבת שדה התעופה. שם התנהלה הבנייה בימים ובלילות, בשתי משמרות של 12 שעות בעבודה מפרכת, אליה נתווספו גם זמן ההליכה הלוך וחזור של כמה קילומטרים. אדמת הטיט הייתה קשה ונדבקה לאתים, האנשים הומרצו והוכו בידי המשגיחים והאוכל שקיבלו היה מרק כרוב דליל וכעור. גם אחותי עבדה שם בתחילה אך הועברה מאוחר יותר לעבודות שרות ביחידה צבאית, שהיווה כעין מחנה החלמה. למרבית האירוניה היחידה הייתה ממוקמת בבניין הגימנסיה הגרמנית, שבה למדה לפני עליית הנאצים לשלטון וכך היא שוב הלכה כל בוקר לבית-הספר...

זה בוודאי לא מפתיע, שלמרות עבודתם רבת השעות והקשה, הוקצבו לתושבי הגטו מנות מזון מרעיבות. אך גם אלו לא הגיעו בזמן או בשלמותם ולעתים היו בלתי ראויות לאכילה, כמו תפ"א קפואים וחצי רקובים או מעיים במקום בשר וכדומה. כרגיל בזמן המלחמה היה מחסור במזון, שחולק תמורת תלושים ובשוק השחור ניתן היה לקבל מחירים גבוהים מאד תמורתם. לא צריך דמיון רב כדי להבין, שכל פקיד ליטאי או גרמני, שעסק בחלוקת המזון שלח את ידו בשלל, כדי להרוויח ולהתעשר ע"ח תושבי הגטו שהיו חסרי הגנה ועמדו מחוץ כל חוק.

הרעב שהשתרר בגטו בעקבות זאת גרם לאנשים, למרות האיום הממשי בעונש המוות, לסכן את חייהם כדי להשיג אוכל למשפחותיהם. גם אחותי עשתה כן, כאשר עזבה בהפסקות את מקום עבודתה, הזדחלה מתחת לגדר בחור שנחפר ע"י כלבים, כיסתה או הורידה את הכוכב הצהוב, שסימן אותה כיהודיה ונכנסה לבתי הליטאים איתם ניהלה סחר חליפין: מזון תמורת חלקי לבוש. גם אחרי השגת דברי המזון היה צריך עוד לסחוב אותם על הגב קילומטרים ולהגניב אותם דרך ביקורת ליד שער הגטו. ללא הסיכון והמאמץ הכביר של עובדי החוץ וללא מה שכונה: "סחר הגדרות", שלבש ממדים גדולים, תושבי הגטו היו פשוט גוועים מרעב, כפי שזה אמנם קרה בגטאות אחרים. הדבר היה כרוך בשיחוד השומרים, והתבצע בתיווכם של השוטרים היהודים, שגם הם רצו את חלקם.

בתחילה, כל עול האספקה לששת הפיות הרעבים במשפחתנו נפל על כתפיה הצרות של אחותי. אני זוכר את הלחם הצבאי "הקומיסברוט", מקמח התירס שלעתים החליקו לידיה, הוא היה יבשושי והיה לו טעם מוזר. גם בשר הסוס שהוקצב לגטו לא היה מעדן, אולם מי שרעב לא מתפנק, והייתי מאושר שהיה לי מה לאכול. בהמשך הזמן, גם אמא יכלה להצטרף למשימה. היא עבדה בבית חרושת שייצרה גרביים עבור הצבא, והצליחה בעזרת מכרה ליטאית ששמה היה גלינה, לקחת לעצמה "שכר עבודתה" זוגות גרביים, שהוברחו והוחלפו אחר כך תמורת דברי אוכל. סחיבה זו הייתה מסוכנת ביותר, כי זה נחשב לחבלה במאמץ המלחמתי, ועבור זה שלמו בחיים, אולם החלופה של מוות מרעב, לא השאירה שום ברירה.

בתקופה זו של רגיעה יחסית גם הוקמו בגטו, ביזמת אנשיה, בתי מלאכה. רבים מיהודי ליטא היו בעלי מלאכה מעולים ותוך זמן קצר הוקמו מחלקות רבות בהם ייצרו ביעילות רבה, מגוון של מוצרים: החל מכפפות, מגפיים ופרוות ועד לצעצועים מעץ, שנשלחו אפילו לתוך גרמניה. חומר הגלם היו הבגדים והדברים שנשדדו מיהודי גרמניה ואוסטריה שנרצחו בליטא, שהפכה כאמור לגיא ההריגה המועדף ע"י הגרמנים. גם מהחזית הגיעו מגפיים ומדים מחוררים שניתן היה למחזר. עבודות אלו שהתבצעו בעזרת המכבסה, המתפרה והסנדלרייה, שבה גם אני עבדתי זמן קצר בפירוק המגפיים שהגיעו מהחזית, היו מאד חשובים לגרמנים עקב המחסור שנוצר במלחמה ונטייתם הטבעית לנצל כל דבר שימושי.

בתי המלאכה, שהיו אכן יעילים מאד, הוצגו ע"י השלטונות האזרחיים לממונים עליהם שהגיעו מהרייך, כדוגמה והוכחה לתועלתו ותרומתו הרבה של הגטו למאמץ המלחמתי. בהזדמנות זו הם קבלו מתנות ואף הזמינו לנשותיהם פרוות וכפפות אלגנטיות והגברות הגיעו ללא כל עכבות למדידות.

בעוד שבני ארצם קפאו למוות או נקרעו לגזרים בחזית המזרחית, ניהלו אנשי השלטון האזרחי של

ה-SA והגסטאפו חיי מותרות נוחים, המבוססים על הרכוש יהודי שדוד וזיעת אפם של אנשי הגטו.

בצורה פאראדוקסלית נוצר באופן זה, בין האדמינסטרציה הגרמנית ויהודי הגטו אינטרס משותף של הישרדות, מה שאולי מסביר בדיעבד את אורך זמן הקיום היחסי של גטו קאונס.

בגילי עדיין לא הייתי אז חייב לעבוד, אולם חיפשתי מקום תעסוקה מתאים לכוחותיי, שכן מי שלא עבד הרגיש עצמו מאוים. לפיכך בחרתי לעבוד בבתי המלאכה שהיו מקום עבודה קרוב ונוח, אך מאידך לא היה בהם הרבה, כדי לתרום משהו ממשי לכלכלת המשפחה.