פרק #27 - המשך המאבק להישרדות

גם המאבק להישרדות שניהלו תושבי הגטו מיום ליום ומשעה לשעה, כנגד ההשמדה האיטית והמכוונת ע"י יצירת תנאי חיים בלתי אפשריים, הייתה למעשה פעולת התנגדות לכל דבר. רובנו היינו גוועים ברעב ובקור, אלמלא תושייתם והסתכנותם של העובדים בעיר, שבסכנת נפשות, ולא מעטים שלמו על כך בחייהם ולפעמים בחיי משפחותיהם, השיגו והבריחו לגטו מזון ועצי הסקה. אולם היה גם נתיב הברחה נוסף, לא פחות ואולי אפילו יותר חשוב.

לא יאומן, אבל בגטו אפשר היה לקנות לחם שנאפה בחשאי במאפיות מאולתרות. אמנם אמרו שעל הלחם הזה לא מברכים "המוציא לחם מהארץ..." אלא "שהכל נהיה בדברו..." מרוב המים שהכיל, בכל זאת היה זה לחם של ממש טרי וטעים. הדבר התאפשר מאחר שהיו תושבי גטו, זריזים ונועזים, שפיתחו מסחר חליפין ישיר דרך הגדר והכניסו לגטו עגלות שלמות של קמח, שממנו אפו כאמור את הלחם. הכנסת המזון ע"י החוזרים מהעיר, ולא כל שכן המסחר דרך הגדר, היו כמובן אסורות אך התאפשרו בעיקר ע"י שיחוד השומרים הליטאים, דבר שנעשה בתיווכם של השוטרים היהודיים, שפיתחו איתם קשרים מיוחדים.

גם המאמצים להציל מקצת ילדים ותינוקות ע"י הברחתם מהגטו לידי ליטאים שהיו מוכנים לקבלם, מתוך מניעים שונים, הייתה פעולת התנגדות כנגד ההשמדה הטוטלית ונעשתה אף היא בחירוף נפש.

בדיעבד ידועה שחלק מילדים אלו אכן ניצלו והוחזרו להוריהם או לקרובים וגואלים, אך היו גם מקרים, שנמסרו לשלטונות ונספו.

ראו גם בספר האוטוביוגרפי של שלום אילתי (קפלן) "לחצות את הנהר", בהוצאת יד ושם:
נכתב על-ידי
צבי כץ
לרעייתי אסתר שעודדה ותמכה בי לאורך כל הדרך. לילדי ונכדי: מיכל חגי, דור, טל, אמיר יעל ואיתי, כדי שיבינו כמה טוב להיות בני חורין בארצנו. לאבי יצחק, שנעלם בשואה ועקבותיו לא נודעו. לאימי חסייה (לולה) ז"ל, שהעפילה יחד איתי לארץ. לאחותי דיטה, תיבדל לחיים ארוכים, שבזכותה שרדתי. לגיסי יהודה, שצעד אל מול כדורי הגסטפו וזמר עברי על שפתיו. ולזכר כל בני משפחתי היקרים, שלא זכו ונשארו שם לנצח.
הדף נקרא 36 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי