פרק #31 - גלגלים צריכים להסתובב למען הניצחון

(בגרמנית: Raeder muessen rollen fuer den Sieg)

הייתה זאת הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את השם הנורא הזה: אושוויץ. אמנם לצמרת הגטו הגיעו ידיעות על המתרחש, אך הן היו כה איומות ומזוויעות, שלא הופצו ברבים, גם בלי זה היו בגטו מספיק בשורות איוב מעוררי אימה. אבל בקרון שבו היינו סגורים ואשר נשא אותנו בשקשוק גלגלים מונוטוני, לקראת גורל בלתי ידוע, ריחפה ללא הפסק בחללו של האוויר הדחוס, השאלה הגורלית: האם אנחנו בדרך לאושוויץ... ?

דרך האשנב הקטן ניסו האנשים לקרוא את שמות התחנות בהם חלפנו ולנחש את כיוון הנסיעה. כל עוד הרכבת נעה דרך השטח הליטאי היה קשה לדעת לאן אנו מובלים, אבל הבחורים הצעירים בקרון שלנו לא חיכו לבאות. אחד מהם נועז וזריז להפליא, השתחל דרך האשנב אל מחוץ לקרון ובעוד שהוא תלוי בחוץ עם הראש למטה מוחזק בקצה רגליו ע"י חבריו, עלה בידו לתפוס את מוט הברזל של הבריח ולמשוך אותו החוצה. הבחור נמשך בחזרה לקרון ודלת הקרון לא הייתה יותר נעולה!

הרכבת דהרה עכשיו דרך האיזור הדרומי של ליטא, שבו נמצאו כמשוער ביערות פרטיזנים ליטאים אדומים. האם היו קרובים או רחוקים? האם היו מוכנים לקלוט יהודים, או שמא נשקפה גם מצדם סכנה, כפי שכבר היה ידוע...איש לא יכול היה לדעת מה מצפה לו שם. הדלת הוזזה לכדי סדק רחב, מספיק כדי לאפשר לבן אדם להשתחל החוצה, וכאשר הרכבת האטה את מהלכה בסיבובים, קפצו ממנה הבחורים בזה אחר זה. אמא הפצירה בנו: קפצו ילדים! הצילו את עצמכם! אך אני ואחותי היססנו. למרות שכלל לא חששתי בפני הקפיצה עצמה, הרי היה זה זינוק אל ארץ לא נודעת. גם לא הייתי אחד מהחבורה, שנראו כמשתייכים לקבוצת מחתרת כלשהי ולא הייתי מוכן עדיין להתמודד לבדי עם גורלי. לו שיערתי אפילו רק במקצת ממה שמצפה לנו בסוף המסע, הייתי בודאי גם אני קופץ ללא היסוס.

גם אחותי נשארה, והודות לזה הצליחה בהמשך להציל את אימא מהסלקציה בשטוטהוף ובצעדת המוות, שנמשכה שלוש שבועות ארוכים במהלכם נרצחו אלפי נשים יהודיות, עד שהצבא האדום השיג את השיירה.

נשארנו אפוא בקרון מסורים לגורלנו, מצופפים זה ליד זה, והרכבת המשיכה להתגלגל ולהתנדנד על הפסים אל הבלתי נודע, במשך כל הלילה. בבוקרו של יום המחרת התנועה נפסקה, הדלתות נפתחו וקבלנו הוראה לרדת אל הרציף עליו התנוסס שם התחנה: Stutthof, היינו בפרוסיה המזרחית וזאת לא הייתה הדרך לאושוויץ (שגם בשטוטהוף היו תאי גזים ונערכו סלקציות והמתות לא יכולנו אז לדעת).

ההקלה הזמנית, שנבעה מהכרה זו לא ארכה זמן רב, כי הפקודה הבאה הייתה: הנשים נשארות הגברים חוזרים לקרונות!

הניתוק מהמשפחה קרה בפתאומיות ובמהומה שנוצרה, תחת איומי השומרים, עמדתי המום ומאובן ורק המבט גילה את אשר עם לבנו: האם זאת הפעם האחרונה? האם זה לתמיד?

חזרנו לקרונות. הדלתות שוב הוברחו ונסיעת הבלהות, ללא מזון, ללא מים, והגרוע ביותר - ללא אפשרות לעשיית הצרכים נמשכה ונמשכה. לא הרגשתי לא צמא ולא רעב, רגשותיי כמו קהו והרכבת המשיכה להתגלגל, בשקשוק גלגלים מונוטוני, שלא נראה לא סוף. אינני יודע כמה ימים או לילות חלפו, עד שהיא נעצרה ואפשרו לנו לרדת ולגשת לשירותים. היינו בתחנה שנקראה Fulda ובה צומת מסילות ברזל ענקית. ככל שהעין יכלה להקיף נראו רק פסי רכבת שהצטלבו זה בזה, ומעל השטח העצום הזה, נמתחה לכל רוחבו כרזה ענקית עליה היה כתוב: "הגלגלים צריכים להסתובב למען הניצחון" ,אולם הם סובבו ונעו עם מטענם האנושי לאושוויץ, לשטוטהוף, לדאכאו ולכל מחנות ההשמדה האחרים. לאן נעו גלגלי הרכבת שלנו?

לאחר נסיעה נוספת, נעצרה הרכבת בתחנה קטנה. ירדנו ממנה ולאחר צעדה ברגל הגענו אל מחנה מוקף בגדר תיל ומגדלי שמירה. תחת מטר המכות והצרחות שירד עלינו: " מהר! מהר!" הורצנו כעדר דרך השער לתוך המחנה. בהמשך היה עלינו להתפשט ולמסור כל דבר פרטי שעדיין היה ברשותנו, ולא חלף הרבה זמן וכבר עמדנו כולנו במגרש המסדרים לבושים בבגדי פסים ונעלי עץ.

לפנינו התייצב איש SS גוץ עם פרצוף גס שנשא לפנינו איזה "נאום קבלה" שהתחיל במילים אלה:

"אתם החראים!"(בגרמנית: “! Ihr Arschloecher”) היה זה מפקד המחנה ואנו נמצאנו ב-Kz. Kaufering 1, בקרבת העיר Landsberg a.Lech בבווריה.

מסביב לישוב הקטן קאופרינג, ובקרבת העיר הבוורית Landsberg am LechLech הוקמו בשנת 1944 11 מחנות חוץ של מחנה הריכוז Dachau הידועה לשמצה. לפי נתוני הרישום הגרמניים (הרישומים נוהלו עד לרגע האחרון ממש) הובאו למחנות אלו כ-28000 אסירים יהודיים מאחרוני יהודי אירופה. הרוב גוועו כאן בייסורי הרעב קטלני שהיה משולב עם עבודת פרך רצחנית, תנאי חיים תת אנושיים ומחלות שבאו בעקבותיהם. מספר בלתי ידועה מהנותרים, נספו בצעדת המוות ובקרונות הרכבות בזמן של התקפות אוויר על כל דבר שנע בדרכים.

הכינוי מפיו נועד להשפילנו, אולם אנחנו ידענו בדיוק מי כאן החראים, ומה שמפקד המחנה לא ידע, שבו במקום הדבקנו לו את הכינוי המבזה ובכל פעם שהופיע במחנה נשמע הלחש המתריע: זהירות, הנה ה-Arschloch ...מגיע!

עוד באותו היום שוכנו הבאים ב"מגורים". היו אלו מחפורות באדמה עליהם הציבו גג משופע. באמצע המחפורת עברה תעלה ששימשה למעבר, כך שמשני צדדיה נוצרו משטחים, בהם שכבנו זה לצד זה ישר על הקרשים מצוידים בשתי שמיכות מרופטות בלבד. מקלחות לא היו בנמצא, את הבגדים התחתונים שהושארנו בהם לא החליפו, וכך לא חלף הרבה זמן וכולנו היינו מוכים בכינמת. הכינים היו בכל מקום "בבגדינו" בשמיכות וזחלו על הקרשים ששימשו לנו כמיטות.

ההפרדה הפתאומית מנשות משפחתנו והמעבר החד מחיי הגטו, בו עם כל המגבלות חיינו במסגרת משפחתית ובלבוש אזרחי, לתנאיי משטר מחנה ריכוז, הכניס אותנו למצב של הלם.

אולם היו גם זריזים ומעשיים יותר, שמיד ראו את הנולד. עוד לפני שהבנו מה שקורה אתנו, הם יצרו קשר עם הקפו הגרמניים ובאמצעות שיחוד מונו להיות גם הם קפו ומשגיחים עלינו. בין אלה נמצאו אנשים שפלים וסדיסטים, שרצו להתחנף לממונים וניתנה להם ההזדמנות להכות ולהתעלל באחיהם, אך הרוב היו אנשים, שרק חיפשו דרך להגביר את סיכוייהם לשרוד, ועשו את המוטל עליהם בדרך פחות יותר נסבלת, ואף עזרו פה ושם ככל שהיה באפשרותם (זכור לי המקרה שבו נדון אחד האסירים ל-25 מלקות . הקאפו היהודים שביצעו את פסק הדין, אמרו לו לשים שמיכה בתוך מכנסיו וגם זייפו את עוצמת המהלומות. ראה גם התנהגות הקאפו לגבי, בפרק: "מאורת החפרפרת").

לסוג הזה השתייך גם החבר החדש של אחותי, שאחיו הצליח להתמנות לקאפו המטבח וסידר גם לו משרה של קאפו, והוא עשה רבות לעזור לי ובלעדיו סיכויי לשרוד שאפו לאפס, המזל שלי עדיין לא נטש אותי. אני גם רוצה כאן להעיד, למרות שיגידו, מה שיגידו, כי האיש התנהג ככל האפשר, גם עם אחרים בצורה אנושית ואף עזר להם, כאשר ניתנה לו ההזדמנות (יום אחד הביאו תפ"א למחנה ובחוץ מעל המרתף נשארה ערמה גדולה והחבר הזה של אחותי מונה לשמור עליהם. הוא אפשר ואף עודד אנשים להתקרב ולקחת תפ"א תוך שהוא רועם בקולו ומוריד עליהם מכות קלות במקלו).

אני חושב שזה היה הוא שדחף אותי לשורות קבוצת העבודה, שנועדה לפריקת שקי המלט. אמנם פריקתם, נשיאתם וסידורם זה על גבי זה, במשך 12 שעות רצופות, לא הייתה גם היא עבודה קלה במיוחד, אבל היה קיים מקום עבודה הרבה יותר קשה כמה מונים: ביער הסמוך הלכה ונבנתה מפלצת בטון שבלעה רכבות של מלט ואת חייהם של אלפי אסירים יהודיים...