פרק #34 - מה יזרום מראשי המקלחות?

הימים חלפו והחזית המערבית הלכה והתקרבה, אולם העבודה המשיכה להתנהל כמו מקודם. עם זאת נראה שהתלהבותם של אנשי ה-OT הולכת ושוככת מיום ליום. הם אפילו ניסו לשאול לדעתנו, בחיוך עקום ונימה ספקנית, מה דעתנו ביחס לנשק הפלא ה-Wunderwaffe, שהיטלר הבטיח, כי הנה, הנה היא עוד תשנה את מהלך המלחמה האבודה לטובתם.

מה שאף אחד מאתנו לא ידע אז ש זה היינו בדיוק אנחנו, שבנו את הבונקרים חסיני ההפצצות, שנועדו לייצור של אותו הנשק הפלאי, המסרשמידט 262, מטוס הסילון הראשון בעולם. כל בתי החרושת למטוסים נהרסו בהפצצות בנות הברית ואנחנו בעבודתנו היינו בעצם תקוותם האחרונה. "בהתאם" לכך גם "באנו על שכרנו"...

בהמשך התחילו גם לשאול מי לדעתנו ינצח במלחמה: "אתם היהודים החכמים בטח יודעים", אבל אנחנו כמובן שתקנו ורק משכנו בכתפנו... ככל שחלף הזמן שעור החולים והמוזלמנים הלך וגדל ואנשי ה-SS נאלצו עכשיו להקציב עבורם מחנה שלם. KZ קאופרינג 4 הוסב למחנה חולים, או יותר נכון לומר, למחנה הגוססים. מי שהגיע לשם קיבל מנת מזון מוקטנת ולא נשאר לו כמעט כל סיכוי לשרוד.

אם כי המשכתי להסתלק לתקופות מנוחה קצרות לתוך היער, ופה ושם השגתי עוד מנת מרק, הלכתי ונעשיתי יותר ויותר רזה... אבל אז פרצה במחנה מגפת טיפוס הבהרות ושליטי המחנה נבהלו!

אנחנו עבדנו בקרבה בלתי אמצעית עם המשגיחים הגרמניים, שבאו במגע עם אוכלוסיית הסביבה, והכינים מצדם לא עשו כל הפליה בין הדם היהודי והדם הארי, לשניהם היה אותו צבע אדום והוא טעם לחכם באותה המידה.

בלית ברירה הוטל על המחנות הסגר ובמקום לצאת לעבודת הפרך, נשארנו בפנים המחפורות וחוץ ממסדר הספירה ירדנו מהדרגשים, עליהם שכבנו כל היום, לקבלת מנת המרק הדליל בלבד. כך חלפו כשבועיים, בהם בנו על הגבעה הסמוכה מתקן עם מקלחות, שנועד לנקות אותנו מהכינמת. היו ששאלו בדאגה האם מראשי המקלחות אמנם יזרמו מים... הם זרמו. הפעם נועד הגז לכינים בלבד והוזרם לתוך המחפורות שכל פתחיהם הודבקו בסרטי נייר. יום אחד יצאנו כולנו מהמחנה, התפשטנו והשארנו את בגדינו השורצים כינים בצד אחד של המתקן, ולאחר ששערות ראשינו ויתר חלקי הגוף גולחו, אפשרו לנו בפעם הראשונה מבואנו לכאן להתקלח. היה חורף ויצאנו ערומים לשדה מכוסה שלג בצדו השני של המבנה, שם חיכו לנו בגדי אסירים חדשים וחזרנו למחפורות שלנו שעדיין ריח הגז נדף מהם. ביום אחד בלבד היינו אנחנו וכל המחנה חופשיים מהכינמת, והעבודה התחדשה. אותם שבועיים של מנוחה היה כמתנה מהשמיים, שללא ספק הגדילה את סיכויינו להחזיק מעמד בפני הבאות. כך, באופן משונה למדי, הכינים פיצו אותנו במידה מסוימת על הסבל והנזק שהסבו לנו.

לאחר זמן מה קרה דבר נוסף ויוצא מגדר הרגיל שיכולנו עד אז רק לחלום אודותיו: כולנו קיבלנו חבילונת שלמה מהצלב האדום! בתוכה נמצאו קוביות סוכר ועוד מצרכי מזון מרוכזים ששכחנו כבר מזמן על קיומם. אפילו חבילת סיגריות נמצאה שם, אותה ניתן היה להחליף במחנה ללחם, כנראה שסוף המלחמה היה כבר ממש מעבר לפינה.

זה קרה לערך בחודש פברואר 1945, ובאפריל כבר יכולנו לשמוע ממרחקים את רעמי התותחים.

10 חודשים חלפו מאז שהגענו למחנה. לרבים מאתנו הסבל כבר הגיע לקצו...עכשיו התקרב גם הסוף לסבלם של הנותרים, השאלה הייתה רק איך אותו הסוף יראה...