פרק #36 - הנעליים החדשות

לפני הפינוי חילקו לכל מי שרצה נעלי עץ חדשים. נעלי הישנות היו עדיין תקינות, התאימו כבר להליכתי והרגשתי בהם נוח למדי, אבל למה שלא אקח נעליים חדשות למסע? לקחתי לכן זוג חדש והשלכתי את נעלי הישנים כלאחר יד. מעשה נחפז זה, שנבע מחוסר ניסיון חיים, עלול היה לעלות לי בחיים.

התהלכנו, בנוסף לכל, ללא גרביים והבלתי נמנע אמנם קרה. לאחר הליכה קצרה נשתפשפו כפות רגלי עד למצב, שהמשך ההליכה הייתה כרוכה בכאב בלתי נסבל ופשוט בלתי אפשרית. כאשר למזלי עצרנו למנוחה קצרה, הייתי מוכרח למצוא לזה איזה פתרון, ככה לא יכולתי להמשיך וללכת יחף לא יכול היה להיות פתרון לאורך זמן. בייאושי קרעתי פסים מהשמיכה הבלויה וחשבתי להשתמש בהם כתחליף לגרביים, אבל הם היו עבות מדי ולא צלחו למטרה זו. בלית ברירה הפכתי אותם לחותלות, עטפתי בהם את רגלי, ואינני יודע איך, אבל הצלחתי לקשור אותם בקצותיהם כך, שלא התפרדו ולא השתחררו במשך 2 יממות. מחותלות האלה היו תלויים חיי, כי מי שלא יכול היה להמשיך ללכת, שכב עם כדור בעורפו בשולי הדרך...

כך, גורר את רגלי בסחבות אלו, הגעתי לרחובותיה של העיר Fuerstenfeldbruck. השם הזה נשאר חקוק בזיכרוני, לא רק מפני שאחרי עשרה חודשים במחנה ראיתי שוב לראשונה עיר של ממש. הייתה לכך סיבה נוספת. חלפנו ברחוב עם בתים בעלי 3 קומות וכנראה שהלמות נעלי העץ על הכביש הסלול הזעיק את התושבים אל החלונות. מה שהיה עד אז מוסתר מהם מאחורי גדרות התיל זרם פתאום גלוי לכל עין דרך רחובותיהם, ומראה שיירת המסכנות, שדמתה יותר לרוחות רפאים מאשר לבני אדם, כנראה עשתה להם משהו. כי לפתע חלף לידי איזה צל, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. לקח לי כמה רגעים להבין, שמהקומות העליונות זורקים לנו חתיכות של לחם, אך כנראה בגלל הסרבול של החותלות לא הייתי זריז מספיק, ולא הצלחתי לתפוס מאומה. למי שצועד בשארית כוחותיו, יכול היה הלחם המעט, להעניק את כוח הדרוש להחזיק מעמד עוד כמה שעות או אפילו עוד מספר דקות, ובמסע הזה, זה היה לפעמים פרק זמן גורלי. בכל אופן העיד הדבר שהמשטר הנאצי הולך וקורס, דבר שנסך תקווה ועודד מעט את רוחי.