פרק #37 - העבודה משחררת

לאחר לינת לילה בשדה הגענו למחרת היום לעיר דאכאו. אפילו גם כאן או אולי דווקא בגלל זה, ההזדהות של האוכלוסייה עם האסירים הייתה עוד יותר מוחשית, וזריקת הלחם מהקומות העליונות חזרה על עצמה ביתר שאת, אך גם הפעם לא הצלחתי לתפוס דבר. לאחר הליכה נוספת צעדנו לתוך מחנה עצום דרך שער שעליו היו חקוקות המילים: "העבודה משחררת". כך הסתבר לנו שהביאו אותנו למחנה הריכוז הידוע לשמצה KZ דאכאו (בדיעבד ידועה כי למעשה הצעידו אותנו אל כיוון החזית המתקרבת להפך ממה שאפשר היה לצפות, וכי כאן בדאכאו תכננו להרעילנו ו/או להשמידנו באש מכונות ירייה והפצצות מהאוויר, אולם האחראים כבר הרגישו את חבל התלייה הנכרך על צווארם והשתמטו בתירוצים שונים או פשוט נעלמו).

ביתני המחנה היו גדושים באסירים, שהובאו לכאן בשבועות האחרונים מכל מיני מחנות מפונים ולכן השאירו אותנו ללינת הלילה בחוץ במגרש המסדרים הגדול שהיה זרוע בבגדי אסירים ונעליים ישנות ומרופטות. מחזה שכזה אי אפשר היה, רק לפני כמה ימים, לעלות על הדעת ולא יכול היה להיות סימן ברור יותר, כי המערכת נמצאת בהתפוררות. אולם אותי הלחיץ והדאיג רק דבר אחד גורלי- מצב ההנעלה שלי, שעמד לחרוץ את גורלי, פשוטו כמשמעו.

לכן שמחתי לקראת הנעליים המפוזרות לכל אורך המגרש והתחלתי מיד בחיפושים קדחתניים, בתקווה למצוא נעליים שיתאימו לרגלי ושיהיו עדיין במצב שימושי כלשהו. החיפוש נמשך הרבה זמן. רובם ככולם היו קרועים או קטנים מדי, אך לבסוף, שוב למזלי שלא עזב אותי לרגע, הצלחתי להתאים לי זוג נעליים, שהיו עדיין די שמישים. הם אמנם לחצו מעט, אך בלי שום ספק, שבלעדיהם לא הייתי זוכה לכתוב את זיכרונותיי...

החיים והמוות היו תלויים בזוג נעליים מרופטות!

לאחר לינת הלילה במגרש, ציידו אותנו בכיכר לחם שלם, משהו שלא היה ברשותי כבר שנים, ויצאנו מחדש למסע פנוי רגלי, הפעם בכיוון דרומה. אמנם שוב צעדנו רגלי לקראת הבלתי נודע, אבל מצויד בנעלי "החדשות" ובכיכר הלחם השלם, הייתי במצב רוח משופר, ולפי כל הסימנים הגאולה הייתה קרובה ביותר.

אולם יום רדף יום ושום דבר לא השתנה. מלווים במשמר צפוף משני צדדינו, הצעידו אותנו הלאה בעקשנות רבה. רוב הזמן שרר מזג אוויר קשה וגשם דק ומטריד, מלווה ברוח קרה, ירד כמעט ללא הפסק. הלכנו כל היום עם הפסקות קצרות, לנו תחת כיפת השמים, לבושים בבגדי האסירים הדקים וכל ציודנו היו שתי שמיכות מתפוררות, שבמשך היום התעטפנו בהם מעל הראש, להגנה בפני הרוח והגשם. חוץ מכיכר הלחם איתה יצאנו מדאכאו, לא קיבלנו יותר אספקה ומים שתינו משלוליות או במקרים נדירים כאשר חנינו ליד איזה פלג. הלחם שממנו אכלתי בכל פעם רק חלק מסוים, הלך ואזל ולילה אחד, כאשר הייתי כל כך עייף שנרדמתי, לפני ששמתי את השארית מתחת לגופי, לא מצאתי אותו יותר למחרת הבוקר- המזון היחידי שהיה לי נגנב ממני! הייתי בבהלה נוראית ושאלתי את עצמי ביאוש איך אוכל לעמוד בשחיקת הכוחות של הימים הבאים.