פרק #40 - העולם עומד על הראש

אינני יכול להישאר כאן יותר. המילה "זונדרקומנדו" הולכת עלי אימים ועלי להסתלק מכאן תכף ומיד. אני יוצא מהמחסן בהליכה מתנדנדת וחולף על פני החיילים, המסתכלים עלי בתדהמה גמורה. "אתה רואה האנס, היהודי רימה אותנו" אני שומע אותם בחלפי על פניהם, אך הם לא מתייחסים אלי יותר. בינתיים הרחוב שלפני כמה רגעים היה ריק מאדם, התמלא מחדש בזרם של אנשים צועדים. באופן מוזר אין זה עוד טור של אסירים, אלא אזרחים גרמנים, גברים ונשים אנשים די צעירים, עם תרמילי גב ואפילו עגלות ילדים פה ושם. שבריר של שניה אני עוד תוהה לתופעה היוצאת דופן ומיד מתערבב ביניהם בניסיון להיעלם בתוך ההמון, שלא שט את ליבו אלי. רק פסעתי בתוכם כמה צעדים ואני שומע מאחורי צעקה חדה: “Halt!” (עצור!). אני מסובב את ראשי ורואה שני אנשי SS במדים שחורים עם סימני גולגולת על כובעיהם... הזונדרקומנדו... ואני רץ בתוך המון האדם, המתפזר בבהלה לצדדים. המרדף אחרי ברובים מאוזנים, מתנהל בין נשים צורחות, עגלות ילדים וגברים המומים. לא הרחקתי לכת והם משיגים ואוחזים בי. אני צועק ומשתולל, מנסה להשתחרר מאחיזתם, אבל לשווא. אלו הם הדקות האחרונות של חיי, שום דבר לא יכול להצילני יותר מנושאי הגולגלות הללו...

"מה אתם עושים?! אתם מטורפים! המלחמה נגמרה! הוא רץ, אז תעזבו אותו לנפשו! מה עוד אתם רוצים?!...

רק עכשיו אני מבחין שקבוצת האזרחים הגרמנים, מקיפים אותנו בטבעת נסערת המוחה בקולי קולות כנגד המתרחש לעיניהם. באופן הבלתי צפוי ביותר יש לי פתאום מגינים המנסים להצילני, אלא ששני אנשי ה-SS מתעלמים לגמרי מהקריאות המופנות אליהם, כאילו זה כלל לא נוגע להם ומדברים בשקט ביניהם, אבל...מה זה... הם לא מדברים גרמנית! אלא בשפה רוסית או שמא היה זה אוקראינית:

"Kuda jevo?... Za Sarajem!" ואני מבין כל מילה: לאן איתו?... אל מאחורי המתבן!!... (אלו הם שבוי מלחמה, שהפכו למשתפי פעולה עם הנאצים, רוצחי יהודים מרצון הידועים לשמצה!!!)

בשניות אלו, כאשר החיים תלויים לך מנגד, הכל מתרחש ונחתך בשבריר של שניות ופועלים רק האינסטינקטים הבסיסיים ביותר. אני זוכר רק מה שחשתי באותו רגע גורלי: מה עוזרים לי קריאות המחאה של הגרמנים כאשר אנשי ה-SS הללו כלל לא מבינים את הנאמר!! וצעקה נואשת, במלוא גרוני ובגרמנית צחה, השמורה עימדי עוד מימי ילדותי, פורצת מפי: "אבל, אלו הם רוסים!!!"

המילים הנואשות הללו, שלכאורה לא יכולות להועיל לי דבר פועלות על קבוצת הגרמנים המקיפה אותנו, כמו רעם ביום בהיר! באחת משתתקות כל הצעקות ושקט מוחלט ומתוח משתרר בתוך מעגל. הם נועצים בנו עיניהם בתדהמה, כלא מאמינים למשמע אוזניהם, אך שני הקלגסים שותקים במבוכה.

אוויר סביבנו טעון במתח עצום... הטבעת מסביבנו הולכת ומתהדקת... פתאום אחד מאנשי ה-SS מניף את רובהו באוויר וקללה רוסית עסיסית נפלטת בין שפתיו: "J.. Vashu Mat!”... והכל מתפוצץ בבת אחת! המעגל נסגר ובשאגת זעם מסתער ההמון על שני התליינים!!

מתנופת ההסתערות נופלים כולנו לארץ ואני מוצא את עצמי לגמרי בתחתית הערימה ומעלי משתוללת תגרת ידיים קטלנית. מבין מכות האגרוף הניתכים על השניים שממש שוכבים מעלי, אני מתברג איכשהו החוצה ומתחיל לרוץ. כמו לוט, הנמלט מסדום, אינני מפנה את מבטי לאחור ורץ ורץ ללא הפוגה משם והלאה. יש בי במפתיע כוחות בלתי נדלים, האדמה איבדה לגבי את כוח המשיכה, אני מרגיש כמרחף באוויר, אינני חש שום עייפות ונדמה לי שכך אוכל להמשיך ולרוץ עוד שעות עד סוף העולם.

במנוסתי אני חולף ליד גופותיהם של חברי לסבל השוכבים לצדי הדרך, ומפצע קטן של חדירת הכדור מאחורי האוזן עדיין פועם זורם הדם ונקרש ברצועה צרה על עורפם...

בגלל השלג הנערם בשדות, שוב אינני יכול לרדת מהדרך, שוב אני מחפש מקלט בחורשה הקרובה ו...חלום הבלהות של אתמול חוזר על עצמו! הגורל מוליך אותי מחדש חזרה לטור, ממנו ניסיתי לברוח!!!

אולם, כמה מוזר, הפעם זה בכלל לא מפריע לי, רק לפני זמן קצר בלבד נחלצתי בנס אמיתי ובעור שיני ממוות בטוח, ואני עדיין נתון בשיכרון חושים. עטוף מעל ראשי בשמיכה, שאין לי מושג כיצד היא נשארה איתי, אני נשכב לתוך השלג ושוקע במהרה בשינה עמוקה.

כאשר אני מתעורר למחרת בבוקר, אני רואה מעלי מעטה לבן של שכבת שלג עבה שהצטברה במשך הלילה, וחם לי באופן מוזר ביותר ובלתי רגיל לגמרי. בגלל החום המוזר העוטף אותי שנצבר כנראה במשך הריצה, אינני ממהר לקום, אבל אז אני קולט קולות נרגשים והמולה שמקפיצים אותי באחת מרבצי: "השומרים... לא רואים אותם...הם אינם... הם אינם...הם נעלמו..."!!!

לשומרים אכן לא היה כל זכר! לכאורה היינו משוחררים וחיינו ניצלו, אבל אחרי כל שנות הזוועה, היה קשה להאמין בכך ועד לבואם של האמריקאים עדיין לא יצאנו כלל וכלל מהסכנות שיכלו לארוב לנו בהמשך. לאחר זמן קצר מאד, הופיעה על הכביש, בפתח היער מכונית אזרחית עם דגל של צלב אדום על הגג, שהופעתה המהירה נשארה כחידה בעיני עד עצם היום הזה. לפי בקשת איש הצלב האדום הסתדרנו בשורות מסודרות והובלנו אל העיירה הסמוכה. כמסתבר שבסביבה נמצאו כמה טורים של אסירים, כך שהיינו שיירה ארוכה שהשתרכה לאיטה לכיוון המקום. בשדה לימיננו ראיתי התגודדות של אסירים שכאילו רקדו סביב דבר מה בתנועות מהירות וקדחתניות ותהיתי מה זה יכול להיות. היינו כאמור טור ארוך ועד שהגעתי לקרבת המקום, האנשים כבר התפזרו ועמם התפזר ערפל התעלומה: בשדה נראו שני שלדים של פגרי סוסים! כל הבשר של שני הסוסים האלה נקרע מעליהם תוך זמן קצר, פשוט בציפורני האנשים המורעבים עד כלות!