פרק #41 - ומה זה הדבר הזה?!
הבלוג של צבי כץ
3 למאי 2019
·
4 דקות קריאה, 638 מילים
ב-Waakirchen, זה היה שם העיירה שיכנו אותנו במתבן. לא רציתי יותר להימצא במקום סגור לכן יצאתי והסתובבתי זמן מה בחוץ. מרחוק יכולתי לשמוע רעש עמום של שרשראות שהלכו והתקרבו למקום. הסתתרתי בחיפזון מאחורי מבנה הגובל בכביש הראשי הבא מכיוון Bad-Toelz ובדאגה רבה צפיתי מהמסתור על המתרחש. בעיקול הדרך הופיע... במהירות גדולה טנק אשר בצריחו ישב כושי גדול ממדים! לא היה יותר כל ספק: האמריקאים הגיעו והיינו סופית משוחררים!
רצתי לקראתו בנפנוף ידיים ובראותו אותי העיף אלי חפיסת סיגריות "קאמל". במושגי מחנה ריכוז היה בידי עכשיו אוצר בלום! מיהרתי להטמינו בכיסי ורצתי בכל כוחותי בחזרה למתבן, כדי להביא לכולם את הבשורה המשמחת על שחרורנו הסופי מציפורני המפלצות. פרצתי פנימה למתבן ו...נעצרתי על עמדי! במקום, שרק לפני זמן קצר היה מלא באסירים, לא נראה איש!
חשבתי שאולי טעיתי בדרכי, אך בכל זאת צעקתי בהתרגשות רבה: "היש כאן מישהו?! האמריקאים הגיעו! אנחנו חופשיים!!!
עכשיו התחילו רשרושים ותזוזות מתחת לערמות הקש...חבורה של אסירים צעירים זחלה החוצה והקיפה אותי: "תפסיק לצעוק ולעורר מהומה!" "אבל האמריקאים כבר נמצאים כאן", אמרתי כבר בהנמכת קול ניכרת. כעת ניתכו עלי במהירות שאלות מכל הצדדים כמו בחקירה צולבת:
"שמעת על כך או ראית אותם? ספר מה ראית? איזה סמל היה על הטנק?" בהשפלת קולי הייתי מוכרח להודות, כי כלל לא שמתי לבי לסמל שעל הטנק..."אז מנין לך שזה היה טנק אמריקאי? " "אבל...אבל..." מרוב התרגשות והפתעה שלא מאמינים לי התחלתי לגמגם ולא הצלחתי להוציא מילה נוספת. " תירגע ותפסיק לצעוק, אתה מסכן את כולנו! אנשי ה-SS עוד יכולים לחזור!"
כל אותה העת הייתה ההוכחה החותכת לאמיתות דברי טמונה עמוק בכיסי, וגם ידוע ידעתי שעם אשלוף אותה חפיסת הסיגריות, "המטמון" ייחטף מידי מיד. שנייה ארוכה היססתי ואז חשבתי לעצמי: אנחנו הרי משוחררים ומה כבר לעומת זה, חפיסת סיגריות מטופשת, שתלך לה לכל הרוחות!
להגדלת הרושם שאלתי עוד: "אינכם מאמינים לי?" ומישהו ענה לי בצורה נחרצת "לא!". במכה אחת שלפתי את הסיגריות מכיסי, החזקתי אותם גבוה ככל שיכולתי וצעקתי בצהלה: "ומה זה הדבר הזה?"
לרגע השתררה דומיה מוחלטת, ואז מישהו צעק: "סיגריות אמריקאיות"! וקריאת שמחה מהדהדת זעזעה את כל המתבן.
כפי ששיערתי מראש, הסיגריות נתלשו מידי, החברה מסביבי התחלקו בהם וכל החבורה הסתערה החוצה. החפיסה הריקה שכבה זרוקה על הארץ וחשבתי לרגע להרימה ולשמרה למזכרת, אך לפני שהספקתי לזוז מישהו אחר הרים אותה, ונעלם עימה בעומק המתבן.
תמונה אחרונה זו של רגע השחרור הסופי, שנשכחה ממני במרוצת השנים, חזרה אלי במפתיע לאחר קרוב ליובל שנים...
נשארתי בחיים והייתי שוב בן-חורין. אולם ארבע שנות נעורי, בהם כל נער רגיל מתבגר ולומד, חלפו לריק. בנוסף הייתי לבדי, בלי אמצעים, וללא תמיכת המשפחה, ובלי כל ניסיון חיים. יותר חמור מזה, הייתי גם אדם ללא מולדת.
ליטא, הארץ שהדורות שקדמו לי ראו בה מקום מקלט ומולדת, הפכה עבור צאצאיהם למלכודת מוות.
מתוך יותר מ- 200,000 יהודים, ששהו בה בזמן הכיבוש הנאצי שרדו כמה אלפים בלבד.
כאן, לא הזדקקו ל"אייכמנים" ושיירות של רכבות משא, כדי להעביר את האנשים לבתי החרושת למוות.
פה הספיק לגרמנים קומנדו של 8-10 (!) מאנשיהם בלבד. את כל התליינים באלפיהם, שנדרשו למלאכת הדמים, סיפקו בהתנדבות וברצון רב, בני העם הליטאי. ליטא, הארץ שבה העברתי את שנות ילדותי המאושרות, הייתה עכשיו כולה רק בית קברות יהודי אחד גדול, ובתי קברות אינם כידוע מקום לחיות בהם.
סיפור חיי הממשי התחיל רק עתה. היה עלי לחפש לעצמי מולדת חדשה ושלוש שנים נוספות נמשכה הדרך, מלאת החתחתים, אל מולדתי החדשה-נושנה ארץ ישראל.
איך הגעתי, בחיפושי אחרי אמי ואחותי, על גגות של רכבות לפולין ובאיזה סכנות שם שוב ריחפתי. כיצד ביחד עם קבוצת ניצולים צעירים, חמקנו דרך כל גבולות אירופה "בלילות חשוכי כוכבים" וטיפסנו ברגל מעל האלפים לאיטליה. מה עבר עלינו במפרשית העץ הקטנה העמוסה ב-640 מעפילים, תשעה ימים בים סוער וגבה גלים.
איך מצאתי את עצמי, בסוף המסע הימי המסויט, כלוא מחדש מאחורי גדרות התיל במחנות הוד מלכותו בקפריסין. כיצד הוברחנו משם אחרי אימונים קצרים, בסירות פל-ים היישר למלחמת השחרור, ואיך ביחד עם אסתר, חמדת לבי ורעייתי, שנותרה היחידה מכל משפחתה, בנינו לנו חיים חדשים ומאושרים, עם שני ילדנו וחמשת נכדנו, כל זה – אם הגורל יטיב עמנו – עוד יסופר ויתואר בהמשך.
תם ולא נשלם.
חולון, כ"א בתמוז, תשס"ד
10 ליולי שנת 2004
