אסון ומרפא: חכמת הפסיכותרפיה בשבע אמירותיה של רות המואבייה

English version: https://a-c-elitzur.co.il/stories/437

שדות חיטה משתרעים מאופק אל אופק סביב מקום מגוריי במערב יהודה. כמו בימי קדם תבואה נזרעת, קמה מוריקה מצהיבה, ובעת קציר נאלמת לאלומות, עומר וגדיש וחוזר חלילה, על פי מקצב שקבע הטבע. כי כאז כן עתה, החשוב בגידולי האדם מתקיים מגשמים בלבד. 

חג השבועות מתקרב, הוא חג הקציר. "בין כל שלוש הרגלים של ישראל," כתב אליעזר בן-יהודה, "חג השבועות הוא היותר ארצי ישראלי יהודי. הוא חג הטבע וחג הרוח יחד." והנה דווקא בחג זה נגול בבתי-הכנסת סיפור על ימי בצורת, ועל בת לעם שהתורה אסרה עליו לבוא בקהל ישראל. שני פרדוקסים, והם אינם היחידים, בסיפור על אסון גדול ממנו צמחו מרפא נפש וישועה. שבע פעמים נשמע קולה של רות המואבייה בארבעת פרקי סיפור קצר ויפהפה זה, ומכולם עולה חכמה אינטואיטיבית יקרת-ערך של השבת תקווה גם במקום בו נדמה כי אפסה.

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, מספר הסופר בן ימי הבית השני, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה. הבנים נשאו נשים מואביות. הסופר, המתכתב באופן גלוי עם רבים מספרי התנ"ך, מודע היטב לאיסור החמור על נישואים אלה ולרציונל שלהם: לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה. לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם (דברים כ"ג 3-4). עמון ומואב הם צאצאי לוט שנולדו ממשכב עריות עם שתי בנותיו. עמים ממזרים, ועל כן אסורים בנישואים. 

אבל לא על אלימלך נסוב הסיפור כי הוא מת כמה שנים אחרי הגירתו, אף לא על בניו. וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ. על תלאות הרעב במולדת, ההגירה והאלמנוּת נפל עליה שכול שני בניה, שברור כי היו ילדיה היחידים ושטרם הספיקו ללדת. הסיפור מתחיל אם כן בחיים שנהרסו ללא תקווה. שלא כבסיפורו של איוב, אין הרבה תיאורי רגש בסיפורה של נעמי. מופיעים בו אסונותיה ורק מעט דיבורים היוצאים מפיה. עכשיו סובלות שלוש הנשים גם מעוני באין גברים מפרנסים. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

הכלות נלוות אליה אבל היא משדלת אותן לשוב: לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (האם היו גם יתומות מאב?). יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אתן עוד צעירות. יש לכן עוד תקווה למצוא בית ואיש, אז הישארו כאן לטובתכן. וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. היא הייתה כנראה חמות טובה, כי קשה להן להיפרד ממנה. וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ: כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. הלא היא כבר לא תקים משפחה, והן מציעות לה מפלט מהבדידות המצפה לה.

תשובת נעמי היא מונולוג דיכאוני טיפוסי לא רק מבחינת האַפקט השולט בו אלא גם מבחינת ראיית המציאות: היא רואה את המצב נכונה: שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי, כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה.

איזה מענה ייתכן מול ייאוש מפוכח כזה? נותר רק להמשיך לבכות. כך עשו גם שלושת רעי איוב שבאו לנחמו: מול האסון הבלתי-נתפס של חברם, התגובה הראשונה הייתה בכי גדול ללא מילים: וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד (איוב ב' 12-13). כך עושות גם שתי הכלות: וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. 

הצעירה בשתי הכלות, ערפה אשת כליון, אכן נענית לה, נושקת לה ופונה חזרה אל בית הוריה. לאלמנה יש עתה נימוק נוסף לשכנע את אלמנת בנה הבכור: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. הכינוי יְבִמְתֵּךְ משקף את אסונה של הצעירה: לו נותר כליון בחיים היה מייבם אותה כאשה שנייה כפי שעשה אונן בן יהודה. אבל אפילו אפשרות זו אינה קיימת עוד. האם לא נכונה אם כן בחירתה של ערפה?   

שתי התפרצויות בכי היו קולה הראשון והשני של רות. עכשיו נשמע קולה בשלישית. הפעם במילים, והן החלטיות. היא לא מנסה להתמודד עם ההיגיון הדיכאוני, כי באמת אין טעם. נעמי צודקת. תשובתה אם כן אינה מתחום ההיגיון. היא מציבה, בפשטות, עובדה מוגמרת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. המוות, הנוכח בכל מילה של החמות כסוף לחיי הבדידות המצפים לה, משמש בפי הכלה אמצעי רטורי, אירציונלי בעליל, נגד היגיון הייאוש. אין תקוה? אולי, אבל באין-תקוה הזה, כמו בבכי, אהיה אתך מעתה ביום ובלילה, עד המוות. רות עושה את מה שנהג ללמד מורי האהוב פרופ' ישראל אור-בך ז"ל: דבר ראשון לרדת אל תהומות החוויה של האדם נטול התקווה. להיות אתו שם כמה זמן שיידרש, ורק אז לנסות לחפש אתו תקווה.

על מה דיברו השתים מעתה ואילך אין לדעת. הסתם שררו שתיקות ארוכות גם בדרכן הארוכה מערבה. קול הנכאים שב ונשמע גם בהגיען ליהודה. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי? 

ושוב, הכל נכון. אי-אפשר להתווכח עם הדברים האלה. והפעם רות שותקת. כי חוסר התקווה שלה אינו פחות גרוע: היא פליטה זרה בעם שהצטווה על ידי התורה לתעב אותה. והגרוע מכל – היא אישה לא נשואה. מוזר כי בפירושים השונים למגילת רות אין התייחסות לצד אפל מאוד שרק נרמז לאורך המגילה. המונח בן-ימינו "הטרדה מינית" היא תיאור מעודן למה שציפה באותם ימים למהגרת בודדה המלקטת נדבות. לכאורה, מתייחד העברי ביחסו החומל אל האלמנה, היתום והגר: 

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים (שמות כ"ב 21-23).
יְהוָה שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת (תהלים קמ"ו 9).
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כ"ד 17-22). 

אבל בואו לא ניתמם. זה עולם של גברים ולצעקת גרה אלמנה אין בו ערך. ניבולי פה, צביטות והצקות יהיו מעתה מנת חלקה מדי צאתה לרחוב, וללא ספק גם אונס מדי פעם. אפילו דין התורה הידוע לשמצה, המטיל על האנס "עונש" בצורת חיוב לשאת לאשה את קורבנו, אינו חל על גויה, כל שכן מואבייה. לא במקרה מתוארים הנישואין בפי נעמי, בפתח המגילה ובסיומה, כ"מנוחה" ו"מנוח."

הן מוצאות בית בבית-לחם ובו נשמע בפעם הרביעית קולה של הצעירה. הפעם זה קול החיים: היא רעבה, ומן הסתם גם חמותה השבורה, אלא שזו אינה מדברת. הצעירה נענית אפוא לקריאת הגוף בשם שתיהן: וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.

אוי ל"מציאת חן" זו! אבל הבקשה מולידה סוף-סוף מענה ענייני מפי החמות המדוכאת: לְכִי בִתִּי.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. האם הספיקה רות לשמוע בבית-לחם על הקרוב הנכבד הגר כאן בעיר, או אולי דיברו עליו במשפחה עוד שם במואב, ושמא רק יד הגורל בדבר? היא יוצאת אל השדה השייך לו והנה בצהריים בא בעליו נשוא-הפנים. וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: יְהוָה עִמָּכֶם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ יְהוָה. איזה איש היה בועז? קשיש בעל משפחה שהיא קיוותה להיות לו פילגש כדי להינצל מחיי העוני? או שמא עדיין רווק, ואפילו מושך? ברור שהיא מושכת את עיניו. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. לשמע הדברים פונה אליה בעל השדה בהתרגשות: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי.

נופלת אפיים, היא מדברת עתה בפעם החמישית: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? שמעתי עלייך, הוא משיב. הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו!

היא יודעת להקסים, לכבוש לב. אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. מהיכן באה ההתמסרות הזאת? האם מהבטן הריקה או מהאֶרוס השב ללבלב באביב?

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, אמר לה, כי ידע היטב עד כמה היו נשים כמותה הפקר באותם ימים. כך גם האזהרה הישירה לפועלים: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. הכלמות – מילה עדינה – היו נעשות לשגרת-יומה אילולא פרש עליה הגואל את חסותו.

בערב בשובה הביתה נשמע קול חדש מפי נעמי: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! היא מספרת לה על בועז וחמותה מתמלאת אושר: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים!... קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ! מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא! יש תקווה מאותו שַׁדַּי שהמר לה, לפחות לקיץ הקרוב. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. גם נעמי מודעת היטב לסיכון אליו נחשפה כלתה. 

ואז אחרי שמתמלא המזווה הדל מדברת נעמי, והפעם קולה הוא קול אם: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ? וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ. וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. 

האם רק קול אימא נעמי הוא הדובר עתה או שגם קולה של אם השבט, לאה הזנוחה אשר הוגנבה למיטת יעקב במצוות אביה ומאז הייתה צריכה להתחרות באחותה על אהבתו? וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

וכך, אם בחרה רות להיות עם נעמי בעריריות ובייאוש, עכשיו נעמי אתה בחיזור, בפיתוי ובתקווה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ? 

קולה השישי של המואבייה הוא בלחש, קול האינטימיות והתשוקה: אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ. וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. הוא היה מבוגר ממנה ומרגיש מוחמא מהחיזור הזה, כפי שמעיד קול הסומק הקל בלחישתו: בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי! הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר. וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי. כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ! 

ואז בסוף הפרק השלישי, ובטרם עלה השחר על אותו לילה, נשמע קול רות בפעם השביעית והאחרונה. וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ. וַתֹּאמֶר: מִי אַתְּ, בִּתִּי? וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ. וַתֹּאמֶר: שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר אֵלַי: אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר, כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם. תם תפקידן של הנשים בסיפור זה. בבוקר, בפרק הרביעי והאחרון, ימתין בועז בשער העיר בית-לחם לגואל החוקי, ולנוכח עשרה זקנים יקנה ממנו את הירושה עם הנכס האנושי יקר-הערך. כן, לא ייפינו את הסיפור הזה, סיפורו של עולם שרק נשים בודדות זכו להשתתף בעיצובו.   

עתה מבחינים אנחנו כי מעגל ענק נסגר כאן, המשתרע על פני התנ"ך כולו. שני בעלים שמתו ואישה המתגנבת אל מיטת גבר... הן כך עשו בנות לוט, אמותיהן של עמון ומואב, אחרי מות בעליהן, עם האב שהיה מוכן להפקירן לאונס; כך עשתה לאה במצוות אביה הרמאי כשהלכה לשכב במיטת יעקב במקום רחל; וכך עשתה תמר כלת יהודה כשפיתתה את חמיה תחת שני בעליה המתים כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. התכתבותו של המחבר עם סיפורים אלה היא שקופה: וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה מזכיר באופן מעודן את לוט שהושקה בידי בנותיו. מעשה רות וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן, מקביל למסופר על האישה ממנה באו אבותיה: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע... וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ (בראשית י"ט 32-34). גם דברי הגואל החוקי שיסרב ביום שלמחרת לייבם את רות – לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי – הם הד ברור למעשה אונן בן יהודה: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו (בראשית ל"ח 9). אבל – ובזה ייחודה של מגילת רות – מה שבסיפורים הקודמים היה יצרי ובוטה, לאמור גילוי ערווה (וגם יתדרדר, בסיפורו של דוד המלך, לפשע גלוי של הריגת ה"בן" בידי ה"אב" החומד את אשתו), התעדן כאן למחווה הרומנטית של גילוי המרגלות: רות רק חשפה את שולי השמיכה שכיסתה את רגלי האיש הישן ושכבה לידן, מותירה בידיו את ההחלטה. בעולם העתיק, שהיה תחת שלטונם המדכא של גברים, תחבולת נשים, ברגעים המכריעים ביותר, היא שהצילה משפחות מכיליון.

ואכן זו ברכת הזקנים ביום המחרת לחתן הטרי: יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל... וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה. גם אם דילגו הזקנים על ייחוס האימהות המכובד של הכלה, המוטיב ברור: קונספירציה חשאית, רב-דורית, של נשים חכמות בלילה. לשושלת נשים זו (שבימי שלמה תתווסף לה נעמה העמונית) מייחס עם ישראל את בית דוד והמשיח. אבל בניגוד לאופי המיתולוגי, הארכיטיפי של השושלת, כאן נשזר בה לא מיתוס אלא רומאן, והקהילה הקדומה של בית-לחם מתייחדת בו ביחסה החומל והמחבק כלפי האישה והגר. 

תודה לנעמי, לרות ולבועז, ותודה לעוד אישה אמיצה: חמדה בן-יהודה. אליעזר בן-יהודה, שאותו אהבה עוד בהיותה ילדה, היה עדיין צעיר יחסית, משוגע פנאטי שהטיל אימה על בני-ביתו לבל יפלטו מילה אחת בשפת נוכרים, כאשר מתה עליו אשתו דבורה, ואחריה מתו תוך עשרה ימים שלושה מילדיהם: אביחיל, עטרה ושלומית. בן-יהודה עצמו היה אמור להיות שוכן עפר מזה שנים רבות כי חלה בשחפת, מחלה שנחשבה ממארת באותם ימים. חמדה, על פי בקשתה המפורשת של אחותה על ערש דווי, באה ונישאה לאליעזר, ילדה לו עוד ילדים וסייעה לו בהחייאת השפה העברית. בזכותו וגם בזכותה, אם כן, יכולים אנו לקרוא את הטקסט הנפלא הזה ללא קושי גם כיום. וכמה יפה ששני מונחים חשובים מאוד בעברית המודרנית באו ממגילת רות: 

תְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 
וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן.

חג שמח לכל גר אָפֵס תקוה בשערינו, ולקומץ אנשים בישראל הקמים לגאול אותו מצורריו.