שומר-הפות ד"ר מרדכי ניסן ומזבלת "חדשות בן עזר"

חן המקום על יושביו

הערה: בצירוף-מקרים אומלל זהה שמו של המרצה המסית לשמו של פרופ' מרדכי ניסן ז"ל (1934-2017), איש חינוך וחוקר דגול בתחום הפסיכולוגיה של המוסר. על כגון דא ייאמר: להבדיל אלף אלפי הבדלות. יהי זכרו ברוך. 

ב-16 באוגוסט 2012 הוכה כמעט עד מוות ג'מאל ג'ולאני בן ה-18 לעיני קהל אדיש בכיכר ציון בירושלים. צלם אנוש הושחת בבעיטות, וגם בפני הבועטים לא נותר לו זכר. חובשי מד"א חילצוהו את המת-הקליני תוך סיכון חייהם שלהם ולקול קללות האספסוף סביבם, ובו הפורעים עצמם אשר מחו על הגשת העזרה לערבי. למחרת נשמע אחד מהם מבית-המעצר, נער שזה עתה הגיע לגיל בר-מצוה, גלוח-ראש, עילג, מצולק בגוף ובנפש, מייחל למות קורבנו "כי הוא ערבי" ומצטער שלא נתנו לו להרוג אותו. תהום אפלה התגלתה בתחקירי העיתונים: "שבאב" מוכה עוני ובערות, עיוור משנאה, פרי הילולי החינוך החרדי. מדינה הליטה פניה, הנשיא עטה כלימה, יו"ר הכנסת ביקר את הפצוע. מצקצקי-לשון התחסדו, טוקבקים הגירו זוהמתם, כמימות עולם. 

והייתה תגובה ב"חדשות בן עזר." למי שלא מכיר: "סופר נידח" מגיר שם את מררתו שלא מצא לה מו"ל, הגיגים שלו לצד אלה של בן-גוריון, מתובלים בהזיות פורנוגרפיות של ישיש המתגעגע לימים בהם ניתן היה להטריד כל נערה בניבולי-פה ודחיפות ידיים מהסוג השולח כיום בבונים חרמנים כמותו להצטנן בתא המעצר. על אלה נוספים, מחייבת ההגינות לציין, מאמרים של כמה מחבריו של הפורנוגרפומאן, ביניהם, הפלא ופלא, גם סופרים של ממש המוכנים להסתכן ולפרסם באתר ולהסתכן בביזוי עבודתם במחי-מקלדת, דהיינו טוקבק גס-רוח ומטופש של ה"עורך."

על כגון דא אמרינן: ההולך לישון עם כלבים בל יתפלא וגו'.

אהה כי גם אני השוטה מעדתי אל המלונה הזאת, ואת נשיכות ועקיצות יושביה לא אשכח זמן רב. כי עודי עובר כמדי שבוע, בסקרנות פרוורטית, על יבבות התסכול, הקנאה, המרירות, העיסוק האובססיבי בהפרשות אדם, ביזוי-האשה ושנאת-הזר הממלאים אתר זה, נתקלתי בהתייחסות לפוגרום בכיכר ציון מאת אחד ד"ר מרדכי ניסן. החיוך הטיפשי נמוג מפניי. הנה סיום המאמר, ההדגשות שלי:

באמתחתם התרבותית של הערבים גודש של בטחון-עצמי ורגש התנשאות להשתלט על רשות הרבים. מאז הופעת האסלאם וההתפשטות הערבית במרחבי המזה"ת רגילים הערבים לרומם את ראשם מעל הלא-מוסלמים, דהיינו הד'ימים נחותי המעמד ומושפלים תחת יד המוסלמים. והעובדה היא, שלמרות השלטון הישראלי המושת על הערבים, צעירים ערבים בירושלים חשים את עצמם חופשיים ואף גסי-רוח מול היהודים. צו האסלאם גובר פה על החוק הישראלי.

לפיכך, כיכר ציון ובכלל אזור רחוב יפו ומערב ירושלים הופכים להיות זירת מאבק יהודי-ערבי על הדומיננטיות בחוצות העיר. זה אותו סוג התגוששות שאנו צופים בה באירופה, עם הפלישה הערבית למרכזי ערים כמו מרסיי ופריס, עם תעוזה מוסלמית, על לבושם ותפילתם האופיינים של מוסלמים מול עיני ותיקי האזרחים המקומיים. מכאן אין הדרך רחוקה שנוצרים בני הארץ מדירים את רגליהם ומוותרים למוסלמים שהופכים להיות בעלי השליטה במרחב הציבורי.

לאור המציאות המורכבת אצלנו, שאמנם כוללת מידה של דו-קיום עם המתח והחשדנות בין הצדדים, לא כדאי שמדינת ישראל (שלנו) תעמוד לימין הצד הערבי שהוא איננו קרבן תמים כי-אם תוקפן מתגרה גם-כן. הוא זה שדוקר יהודים באזור שער שכם, מצית אש ביערות הרי ירושלים, ומקים תאי חבלה בעיר כדי לפגוע ביהודים. ברור גם שצעירים ערבים לוטשים עיניהם לעבר בנות יהודיות.

בימי המנדט השמיעו ערבים את סיסמת המלחמה "אל-דאוולה מענה" ["המדינה איתנו"] מול היהודים. מעשה הלינץ' בכיכר ציון הזמין בעקבותיו תגבור כוחות משטרה שמטרתם היתה להגן על הערבים, על ידי הרתעת היהודים, ברחוב יפו וסביבתו. זה היה סימן עבור הערבים שאין מניעה שימלאו כחפצם וכהרגלם את מרכז העיר, ללא חשש מהתנכלויות של יהודים זוממי רעתם. אבל תסריט כזה עלול להרחיק עם הזמן יהודים ממרכז העיר, וייתן עוד ניצחון לאויבינו בירושלים רבתי.

מה עושה ד"ר ניסן כשאינו קורא לשפיכות-דמים? הוא מלמד במכללה למדינאות ע"ש זולדן. הנה דבריו "על דרכה של המכללה":

חשבתי לנכון לאסוף מחשבות והתרשמויות על המכלללה [כך] למדינאות יהודית, כדי לברר את התשתית האינטלקטואלית-אקדמית והציבורית של המוסד. המפעל החינוכי היקר שלנו פועל ופורץ דרך חדשה, מציע ומבקר, תוך ניסיון ללבן את דרכו.

אז נא לפתוח מחברות, תלמידי "מכלללה" יקרים , ולרשום את דברי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין:

ואשר לא שת ליבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו: מפרסמים את החנפים מפני חילול ה'. וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב.

חפץ חיים הלכות לשון הרע י' 10

אם שת ניסן את לבו לדבר ה' קטונתי מלפסוק, אבל מה שמתגלגל בתוך פיו מעניק למושג "לשון הרע" משמעות קונקרטית ומבעיתה. לשון זו, שגם האיבר המפורסם המשתלשל מפי Varanus Komodoensis , ענוג הוא כחבצלת לעומתה, קוראת לדברים בשמם המפורש: "לינץ'," "התנכלויות," ו"זוממי רעה," - ואז, בריש גלי, מצדיקה אותם. את הקצף לעיל ליקקה לשון זו, עד תום, היישר מזוויות-פיו של גדול הפורעים בתולדות האדם:

בחיוך שטני על פניו בולש הנער היהודי שחור-השיער אחרי הנערה התמימה אותה הוא מטמא בדמו, קורע אותה מזרועות עמה. בכל דרך מנסה הוא להרוס את יסודות הגזע של העם אותו מבקש הוא להכניע.

מיין קמפף חלק א' פרק 11.

כמימות עולם יונקת הגזענות מהפורנוגרפיה. המסית נגד כושים, יהודים או ערבים מכביר מלים על קדושת האומה, האלוהים והמולדת, אבל האובססיה נותרת בעינה: ציבור של ערוות נטולות הגנה מפני הזר החושק בהן. הרי זה בדיוק אותו מגזר שבעיניו "שיער באשה ערווה," "קול באשה ערווה" וכיוצא בהן, והכופה עליהן אינספור כיסויי ראש וגוף. "קוס אמי," "קוס אחותי" ו"קוס בתי," הם-הם הרוחשים כרימות ביסוד להג השטנה, הד גרוטסקי לניבולי-הפה בכל שפות תבל. 

הלא תיכלם המכללה המעסיקה את הפלגיאטור? הרבה אנשים הגונים מכיר אני בימין, אשר "חפץ חיים" קשור בלבם בקשר בל-יינתק לאזהרה "נצור לשונך מרע." גם בני משפחתו של עדו זולדן ז"ל, שנרצח בידי ערבים, בוודאי לא אל הנער הזה התפללו. ושוב, למי שלא הבין או לא רוצה להבין: מרצה במכללה למדינאות ע"ש זולדן מגנה את המשטרה על שעצרה נער המוחה אפילו מתא-המעצר על שאין מניחים לו לסיים את המלאכה בגוף המרוטש שחולץ מתחת רגליו.

ו"חדשות בן עזר"? אי מכתש, עלי וריפות אשר יוכלו לאיוולת זו? טול ממנה את נבָלת הפה וזוהמת המקלדת והנה הגלעד ליוצרו: שיטיון חתיארים מלעלע פרש מראש ועד קתטר.