מעבר למוצקים, שיטת בייבילד

כשאליה נולד נאבקתי כדי להניק, ומאז שזה הצליח לנו הוא ינק בלעדית והעלה משקל בצורה מרשימה בחודשים הראשונים.

עד שהגיע הרגע שבו לא יכולתי לאכול לידו בלי שהוא יביע סקרנות קולינרית קולנית.

זה קרה סביב גיל ארבעה חודשים.

בהתחלה הדחקתי, ואכלנו רק כשהוא לא ראה.

רק שזה לא כל כך פרקטי והבנתי שחייבים להתחיל.

הרגע של מעבר למוצקים היה משברי עבורי. מלא בחרדות מסוג חדש שלא הכרתי. עד אותו רגע ידעתי שכל עוד אני מניקה לפי דרישה הוא מקבל את כל מה שהוא צריך.

ועכשיו…אני צריכה לבשל. אני. לבשל. כל יום. בוקר, צהריים, ערב. מסעדה של לקוח אחד.

ואיך אדע שהוא אוכל מספיק? ומה עם מים?

משרד הבריאות אומר שעד גיל חצי שנה לא נותנים מוצקים, אפשר עד אז להתחיל לתת טעימות של רסקים שונים.

אני עצלנית, או פרקטית, או חוצפנית, אבל פשוט לא התאים לי.

והוא רצה לאכול את מה שיש לי ביד, שזה בדרך כלל מוצק, בנוסף לכל דבר אחר שהצעתי לו מרוסק או טחון או מבושל או לא משנה.

אז התחלנו עם מוצקים די מהרגע הראשון.

עזר לי מאד לגלות את שיטת בייבי לד שדוגלת בעניין, ושיש עוד משוגעים כמוני (מוטיב חוזר בהורות שלי ובחיי).

זה מאד אינדווידואלי ותלוי במוכנות הפיסית של הילד, אני פשוט ידעתי שהוא כבר מסוגל ללעוס ולבלוע. וכמובן שהתחלתי מדברים מאד רכים כמו קישואים מאודים ובטטות מבושלות ולאט לאט הוא למד ללעוס ולבלוע דברים יותר ויותר מוצקים ומורכבים. מדהים כמה דברים אפשר לאכול בלי שיניים!

חשוב לציין שבהתחלה יש שלב שבו הוא השתנק/נחנק קצת מדי פעם. זה קורה לכולם כשמתחילים לאכול מוצקים, לא משנה באיזה גיל. בשלב הזה מה שעזר לי להישאר רגועה זה לעשות קורס החייאה למקרה ש, ולדעת שזה נורמלי וזה תהליך הלמידה שלו את הפה שלו, ותרגול של רפלקס ההקאה.

לגבי התפריט, העצלנות/מעשיות מובילה גם כאן. פשוט כל מה שאנחנו מבשלים במטבח נעשה בידיעה שגם אליה יאכל אותו. אז הפחתנו את המלח, והתמקדנו תקופה ארוכה במתכונים של דברים רכים: שעועית/ירקות בתנור/אורז דגים וכו'. ללא ספק רמת הבריאות המשפחתית עלתה באופן ניכר מאז שאליה הצטרף לשורת הלועסים.

בתיאבון!

נכתב על-ידי
מיכל ישפה
הדף נקרא 30 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי