מספר 14: לראות את תיירי הנרי

לכל אוהד יש את השחקן הזה. זה שהתאהבת בו מהרגע הראשון וליווית לאורך כל הקריירה, והוא בתמורה העניק לך זכרונות לכל החיים. כשהוא פורש, אתה מבין שהזדקנת, וכבר לא תחווה אהבה כזו שוב. לשחקן שלי קוראים תיירי הנרי  

פגישה, חצי פגישה

כשפורסט גאמפ מספר בתחנת האוטובוס על הרגע שבו פגש את ג'ני, הוא מתאר בשפתו הפשוטה את הדרך המוזרה בה עובד הזיכרון שלנו: "זה מצחיק איך דברים נשמרים בזיכרון של ילד. אני לא זוכר שנולדתי, אני לא זוכר מה קיבלתי לכריסמס הראשון שלי, או מתי יצאתי לפיקניק הראשון שלי, אבל אני כן זוכר מתי שמעתי את הקול הכי מתוק בעולם".

         אני לא זוכר את המשחק הראשון שראיתי, אני לא זוכר מה היה השער הראשון שחגגתי או מתי בכלל הבנתי שאני אוהב כדורגל. אבל אני כן זוכר מתי נחשפתי לריצה הכי יפה שראיתי עם כדור. זה היה במונדיאל 98', משחק ראשון בשלב הבתים, צרפת נגד דרום אפריקה. מתישהו במחצית השניה, שחקן גבוה, דק ושחום פרץ באגף שמאל בריצה של 30 מטר עם הכדור. זה היה מהפנט. הוא דילג על פני שחקן, או יותר נכון ריחף לידו, ואחרי עוד כמה צעדים מסר כדור רוחב. החלוץ שקיבל את הכדור בעט מעל השער, אבל זה לא עניין אותי. "מי זה?" שאלתי בלב. השדר, מאיר איינשטיין ז"ל, לא חיכה הרבה לפני שנתן לי תשובה "איזו פריצה נהדרת של תיירי הנרי!"  

         תיירי הנרי. וואו. איזה שם של אציל צרפתי. מעולם לא שמעתי שם כזה. עבור ילד בן 11, שאפילו לא שקל להציע למישהי בכיתה חברות, זה הדבר הכי קרוב שהכרתי לפרפרים בבטן. מכאן למשך שאר הטורניר לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הפכתי לאוהד צרפת באופן רשמי וחגגתי את ההוצאה להורג שביצעו בברזיל בגמר. זידאן הוכתר כמצטיין של הטורניר ובצדק, אבל בשבילי היה גיבור אחד מובהק.

         לא הפכתי למחזר אובססיבי באופן מיידי. הייתי ילד פרובינציאלי ששומר אמונים למכבי חיפה בלבד ומבחינתי אין גדול כמו אבישי ז'אנו. תמיד הייתה לי חולשה למגנים ימניים. את הצרפתי השחום והדק שמרתי במוח באותה תיקייה שבה תישמר שנים לאחר מכן הגרמנייה מהטיול לאוסטרליה. התיקייה שבה שמורים זכרונות מושלמים, מסעירים ונקודתיים, מנותקים מההוויה שבה אני חי. כדורגל אירופאי לא עניין אותי. כששאלו אותי את מי אני אוהד באנגליה, הייתי אומר מנצ'סטר יונייטד כי חברים שלי אהדו אותם בשקר, אבל למען האמת לא היה אכפת לי מהם ולא הכרתי שחקנים חוץ מבקהאם וגיגס. אלא שבכיתה ח' חיברו את הקיבוץ ללווין, ולפתע הטלוויזיה יכלה להציע לי עוד ספורט מלבד משחק השבת והדקה ה-91. ערוץ הספורט שידר את הליגה האנגלית בלי הפסקה. עולם חדש נפתח.

היא לא דומה לאף אחת

         אחרי כמה מחזורים הבנתי שאוהד יונייטד אני לא. לא התחברתי לאתוס והם היו נראים לי אפורים ויעילים מדי. מי זה הניקי באט הזה שאני אמור לחבב עכשיו? בנוסף, העובדה שכולם אהדו אותם הפכה את האקט לחסר ריגוש. באחת השבתות נפלתי על משחק של ארסנל. מסתכל על ההרכבים – תיירי הנרי, מספר 14 בחוד. וכשראיתי את שמו על המסך, התיקייה של הזכרונות המושלמים נפתחה. עוד לפני שהתגלה אלי מחדש הצרפתי הדק במלוא תפארתו, התרשמתי מאווירת הקסם שעטפה אותו, כמו בסרטים שבהם רואים עשרים שניות של הגיבור מתהלך בין עלי שלכת חומים-זהובים בסנטרל פארק לפני שמתגלה הבחורה שיתאהב בה. ארסנל הייתה קבוצה עם קסם. קלטתי את זה עוד לפני שהכרתי את השמות שעל הדשא. עם השרוולים הלבנים האלה והאלגנטיות שבה הם מתמסרים, וערימת השחקנים המגובבת שהיו יוצרים אחרי כל גול, והייבורי, האצטדיון עם הזווית הנמוכה של המצלמה, שנתן לשידורים שלהם אופי. כשראית משחק מהייבורי ישר זיהית שזה הייבורי. משהו במבנה שלו גרם לשחקנים להראות גדולים יותר מהאוהדים שישבו על המגרש, וכשהשחקנים רצים באגף הקרוב למצלמה, הם נראים כאילו עוד רגע הם בסלון שלך. במחציות שבהן התברכתי, תיירי הנרי היה קרוב אלי. מטר מהשטיח הסגול המכוער של ההורים.

וכמה שזה היה יפה. כל תנועה שעשה היתה עם דיוק של פנטומימאי. דילג באגף כמו איילה באחו, מסר פסים חדים בין שלושה שחקנים, פה וולה לחיבור, שם פריצה סילונית שמשאירה את ברגקאמפ לבד מול שוער, צ'יפים מתוחכמים מפינת הרחבה, השתלטות באוויר על כדור מ-50 מטר, הגליצ'ים האלה שהיה דופק על הברכיים אחרי שערים. כל הזמן כל כך קול, כל כך קליל, אבל עם זאת לא נראה אדיש לרגע. לעולם לא מזייף בצעד הראשון של הספרינט. כשהיה פותח מבער – היית רואה את רגע ההצתה. שבריר שניה שבו הצעד שמעביר את רגל ימין קדימה, מהיר פי חמישה מהצעד שלפניו. למגן שמולו אין מה לעשות מלבד לרוץ אחריו ביאוש ולעשות כאילו הוא מאמין שהוא יכול להתקרב אליו. ואז מרחף בצעדי יוסיין בולט על פני אגף שמאל, עם הריצה הכפופה וצעדי הענק, הקהל כבר קם – כולם יודעים שהולך לקרות משהו. הוא מגיע לקצה הרחבה, משנה כיוון למרכז ומשגר את הכדור בימין, בחץ, לפינה הקרובה. גול. ושוב גליץ' על הברכיים, ושוב ערימת שחקנים מגובבת, והייבורי באוויר. כיאה להיותו כוכב מזן אחר, הוא לא לבש את המספרים המתבקשים 10, 9, 11 או אפילו 7. הוא לא "כוכב לכל המשפחה". הוא שחקן לאניני טעם. יותר קרויף מאשר מראדונה. עשיתי גזור-הדבק לזכרון ההוא ממונדיאל 98', ופתחתי תיקיה חדשה תחת השם תיירי הנרי. עכשיו הוא תיקיה שלמה, ז'אנר חדש שהולך להתעדכן ולעבור שינויים במהלך שנות ההתבגרות שלי.

אם מכבי חיפה היא כמו אמא – אהבה ראשונית, שאינה תלויה בדבר, שלא אני בחרתי, אלא אבא שלי, שהוכתבה לי מרגע שנולדתי ולא אוכל להחליף אותה לעולם, הרי שארסנל והנרי הן האישה: סוערת, מרגשת, אותה בחרתי בעצמי. יש תכונות שאני אוהב בה, אני יכול להסביר למה דווקא היא, ובואו נודה באמת - היא הרבה יותר אטרקטיבית (סליחה אמא). למרות זאת, אני חייב לסייג - בסוף, אם אתה מוכרח לבחור למי אתה חייב יותר, למי אתה קשור יותר, אמא תמיד תנצח. אצל אמא הקשר הוא הרבה יותר ראשוני, בסיסי בזהות שלך. לא מורכב או עמוק יותר, להיפך – זה קשר כמעט פרימיטיבי. בניגוד לאמא וחיפה, שיכולה לעלות לי על העצבים, לגרום לי להתפלץ מהפדיחות שהיא עושה אבל לעולם לא אוכל באמת להתנתק ממנה, ארסנל חייבת להמשיך ולהזניק לי את הלב. אם היא תפסיק לרגש ותפסיק להסעיר – בסוף ניפרד. זה בדיוק ההיפך מאהבה שאינה תלויה בדבר, ובכל זאת היא חזקה באותה מידה.

אני לא בטוח אם התחלתי לאהוד את ארסנל בגלל הנרי, או את הנרי בגלל ארסנל. כי למרות ההיכרות הראשונית באותו סטוץ של קיץ 98', לפני שראיתי אותו במדי התותחנים הוא היה פשוט כוכב גדול שאני קורא עליו בעיתון וזוכר לו את המונדיאל ההוא. ההיכרות האינטימית שהזווית הנמוכה של הייבורי כפתה עלינו, יצרה קשר עמוק יותר. הנרי הפך שם מליל תענוגות של מסיבת קיץ לקשר ארוך טווח עם שגרה שוחקת של ליגה.

יש בי אהבה

 בעונת 2002/3, הובהר שאלו יהיו יונייטד וארסנל במרוץ לאליפות. כזכור, כל החברים שלי אהדו יונייטד. הם היו האימפריה ואני חובב אנדרדוג במהותי. חוץ מזה, יודע כל אוהד כדורגל שיותר משהוא צריך קבוצה לאהוד, הוא צריך קבוצה לשנוא.

זו תהיה קלישאה להגיד שארסנל - יונייטד היה מפגש בין שתי אסכולות כדורגל. זה גם לא יהיה מדויק. זה היה יותר מפגש בין שני דימויים ספרותיים. יונייטד היעילה והדורסנית, עם המכבש של פרגי בדקות האחרונות, הייתה הענק הגס ששולט בשטח ומוחץ באגרופו כל פולש. ארסנל של ונגר הייתה הדוכס הצרפתי המנומס, שבדרכי דיפלומטיה יכבוש את השלטון. הנסיכים של ונגר לא שיחקו מלוכלך ולא ידעו לעשות בונקר. הם פשוט היו טובים מכולם בדבר הזה שנקרא כדורגל.

         בגלל כמה פנצ'רים בסוף העונה ארסנל הפסידה את האליפות ליונייטד. עניין של מזל וקצת עייפות, אבל למי אכפת. אחריה הגיעה העונה הכי גדולה של איזושהי קבוצה אי פעם. אם קפצתם עכשיו ואמרתם "פחחחח מה עם בארסה של מסי?", ראשית, אתם מוזמנים לשבת בשולחנות ארוכים בברים המשעממים של דיזנגוף ולצעוק "בדוק אחי". שנית, לא מדובר בכלל באותה קטגוריה. מי שלא ראה את ארסנל מודל 2004 לא ראה שלמות על מגרש מימיו. לא היו שם 50 דקות רצופות של מסירות רוחב במרכז המגרש סטייל ספרד/ברצלונה של תחילת העשור הקודם; לא ראינו התלהבות ולחץ בלתי מתפשר כמו של ליברפול הקלופית, לא מטחי ארטילריה בלתי פוסקים כמו שפרגוסון אהב ובטח לא את האוטובוסים של מוריניו. לא. ארסנל של 2004 הראתה מהלכי כדורגל מהעתיד. כמו הנרי עצמו, היא היתה אלגנטית, מדויקת ובלתי מתאמצת. ויירה במרכז, מעביר לליונברג בימין, פריצה קצרה, מסירה למרכז לברגקאמפ, שינוי כיוון, ממשיך בפס לשמאל להנרי, דילוג-שניים, עובר שחקן, פס לפינה השמאלית לפירס, הוא מחזיר בנגיעה להנרי, בעיטה ממרכז הרחבה. רשת. גליץ', ערימת שחקנים מגובבת, הייבורי באויר. זו לא הייתה מכונה משומנת. צ'לסי של מוריניו הייתה מכונה משומנת. ארסן ונגר לא בנה מכונות. ונגר הוא אמן, וארסנל של 2004 הייתה הקפלה הסיסטינית שלו.

             אני עושה לעצמי ניסוי קטן במוח ושולף את שני הרגעים הראשונים שמופיעים בתיקית הזכרון של אותה עונה. הראשון הוא סן סירו. ארסנל נגד אינטר, שלב הבתים של ליגת האלופות. הנרי, באחד המשחקים הגדולים בקריירה, מוביל אותנו ל-5-1 היסטורי עם שני שערים ובישול. בגול הרביעי זו הייתה תצוגת תכלית של כישורים. התקפה מתפרצת, הכדור אצלו בעיגול האמצע והוא טס קדימה. רק זאנטי נשאר עליו. הוא דוהר בריצה הכפופה המפורסמת עד קצה הרחבה ופתאום - עוצר. ככה. בבת אחת. סן סירו, ליגת האלופות, התקפה מתפרצת. והוא עוצר. נראה כאילו הדופק שלו על 30. כל שחקן אחר היה ממשיך כמו מטורף עד השער ומה שיהיה יהיה. לא הוא. הוא דוכס, כבר אמרנו. הוא בוחן טוב טוב את השטח לפני שהוא נותן את ההוראה לכבוש. הנרי נותן לזאנטי להדביק אותו ולעצור גם כן, עוד כמה שחקנים נכנסים לרחבה, ופתאום ווש – הוא ממשיך את התנועה והוא כבר בצד השני של הבלם, מוכן להעיף את הכדור עם רגל שמאל לפינה הרחוקה. אינעל דינאק איזה גול.

         פותח זיכרון שני: 3 מחזורים לסיום העונה, ארסנל מגיעה לווייט הארט ליין נגד טוטנהאם. זה המכשול האחרון שיש לעבור לפני הבטחת האליפות, לקראת שיא "אליפות ללא הפסד". דקה 3, קרן לטוטנהאם. ההגבהה מגיעה להנרי מעט מחוץ לרחבה האדומה. הוא מתחיל לרוץ קדימה למתפרצת, עובר שחקן, ועוד לפני שהספקתי לקום מהכורסא - הוא כבר אחרי מחצית המגרש, באגף שמאל כמובן. ברגקאמפ פותח בשמאלו על הקו, הנרי נותן לו עם רגל ימין מסירת עומק של מנתח כירורגי, בין המגן לבלם, ההולנדי ממשיך בנגיעה לויירה - גול מול שער ריק. לפני פחות מ-10 שניות הייתה בכלל קרן לטוטנהאם. נגמר 2-2. יש אליפות.

         זה נגמר בעונה שלמה בלי הפסד ומלכות השערים של הנרי. בחגיגות, שאותן ראיתי בסלון על אותו שטיח סגול מכוער של ההורים, הוא אמר: "היום הוכחנו שאנחנו באמת הבלתי מנוצחים". The invincible. קבוצה חד פעמית עם שיא חד פעמי.

גם בשעות הכי קשות

2006 הייתה השנה האחרונה של היבורי לפני המעבר לאמירויות. ארסנל הגדולה של האליפות ההיא כבר אחרי השיא, כשהכלים הותיקים (ברגקאמפ, ויירה) נטשו או שוקעים לסוף הקריירה. לא הנרי חלילה, הוא עדיין החלוץ הטוב בעולם. למרות ההצלחות באנגליה, ארסנל מעולם לא הצליחה באירופה. עכשיו, אחרי כמה אליפויות וגביעים, הציפיות עלו והגיע הזמן לעלות רמה. הגיע הזמן שליגיון האצילים יכבוש את אירופה.

הציפיות הללו אופסנו כשבשמינית הגמר קיבלנו את ריאל מדריד. זידאן, ראול, רונאלדו השמן, רוברטו קרלוס, בקהאם. איזה יאוש. אפילו רבע גמר לא נטעם השנה. הגענו למשחק הראשון בברנבאו בתקווה לחלץ תוצאה מכובדת שתצדיק את הצפייה בגומלין.

יש משחקים ששחקן נמצא במצב מנטלי אחר משאר השחקנים, מצב של שליטה טוטאלית. זו הייתה התחושה שלי כשראיתי את הנרי בברנבאו. תחושה שיש על מי לסמוך, שהוא יודע מה צריך לעשות ומתי, רק צריך להחזיק מעמד מול התקפת המדרידיסטה. במחצית השניה הוא אישש את תחושתי. פירס השאיר להנרי כדור בתוך עיגול האמצע. הנרי התחיל לעוט, אבל לא ישר לכיוון השער – אלא באלכסון שמאלה. הוא ידע מה הוא רוצה לעשות. הוא לא שחקן של ריצת אמוק, כפי שלמדנו מהשער נגד אינטר. הריצות אצלו תמיד היו מדודות ומתוכננות. הוא ידע מתי יגביר, מתי יאט, מתי ישנה כיוון. בגלל זה הוא תמיד נראה רגוע ומרחף, ולא ספרינטיונר מיוזע ומתנשף. כשהדרך שלך ברורה מראש, אתה משקיע פחות מאמץ להגיע למטרה. וזו, אולי, התמצית של השחקן המושלם הזה. כשקיבל את הכדור בעיגול האמצע של הברנבאו, הוא כבר החליט לבעוט מהפינה השמאלית של הרחבה, אותה פינה שממנה כבש את הסן סירו שנתיים לפני כן. ארבעה-חמישה שחקנים מקיפים אותו תוך כדי ריצה. רונאלדו מנסה לגנוב מהצד, הנרי שם לו גוף וממשיך לרוץ. אלבארו מחיה הבלם ניצב מולו – הנרי פשוט ממשיך לדהור בזמן שמחיה קורס מעוצמת הקטר שנתקל בו. שבריר שניה אחר כך גם גוטי, שניסה לעצור מימין, קורס גם הוא. הנרי נותן עוד נגיעה לכיוון פינת הרחבה, משאיר גם את ראמוס לאכול קצת דשא, ונותן פס לפינה הרחוקה. פס! לא פצצה לחיבור, לא פאלש מתוחכם. פס פשוט לפינה הכי רחוקה שאליה קסיאס לא יכול להגיע. הוא ידע שיבעט לשם בשניה שקיבל את הכדור. הכל היה מתוכנן. הוא אפילו לא נראה מתנשף בסיום המהלך העל טבעי הזה. רק הניף ידיים לצדדים והכריז מול כל הברנבאו "באתי, ראיתי, כבשתי, קפלו פה". 1-0 בחוץ. שמינית גמר בברנבאו. עוד נכונו לנו ימים קודרים כאוהדי ארסנל, אבל השער הזה הוא אור נצחי שינצנץ מבעד לשנות האפלה הארוכות. 

באמצע העונה עברנו, תיירי ואני, את המשבר הראשון של כל זוג צעיר: התגייסתי לצבא. בעידן שלפני הרשתות החברתיות והאייפון, גיוס לצבא משמעותו ניתוק מוחלט מהווית העונה. אתה לא רואה משחקים, לא מתעדכן באינטרנט בפרשנויות והכנות, לא שומע סיכומי מחזור. למעשה, אתה לא חלק מהחוויה. כל מה שנשאר לך הוא מוסף הספורט של ידיעות שהפ"פ מניחה עבורך במרכז הפלוגה. שלושה עותקים ל-100 חיילים. כיאה לילד בן 18 שמבין מה חשוב בחיים, יצרתי איתה קשרים אישיים כך שדאגה שאקבל עותק בכל שעת ט"ש. להתחבב על המפקדים בשביל איזה אפטר? להתקמבן אצל הרס"פ על שוקו? הבל הבלים. הכי חשוב להשתלט על העיתון. עם כל השאר כבר אסתדר.

         נס הברנבאו היה המשחק האחרון שראיתי באותה עונה. לא ראיתי את ה-0-0 המדהים שהוציאו מריאל בהייבורי, את הסנסציה מול יובה או את המותחן מול ויאריאל. גם לא את הגמר מול ברצלונה. באותו ערב הייתי עסוק בפיצוץ מטעני חבלה בתנאי לילה, במטווחים שכוחי האל של בהל"צ פינת שיזפון. אחד החבר'ה פילח טלפון נוקיה-צדפה בתוך הווסט, ועדכן אותנו עם הסמסים שקיבל מאחיו. הרגשתי כאילו אני מפספס את החתונה של עצמי. הרי כבר למדתי להכיר את הקבוצה הזאת. אין לה אופי של אימפריה ולך תדע מתי תשוב ההזדמנות לקחת את ליגת האלופות. והרי הנרי כבר לא ילד, תכף יש לו 30, וכל הקבוצה האגדית הזו כבר החלה להזדקן. היה ברור שזה עכשיו או לעולם לא. במקום לחגוג את הרגע החד פעמי הזה, אני עסוק בליפוף חוטים מוליכים סביב לבנות חבלה.

         "1-0 ארסנל" הכריז אזולאי, החייל האחראי עם הנוקיה. רוב החבר'ה התבאסו, כי סחים אוהדי בארסה לא חסרים בעולם הזה, אבל אני פוצצתי במטווח מעגל של 3 חתיכות RDX לכבוד המאורע. בום סמלי לקראת הבום הגדול שתיכף ירעיד את אירופה. אלא שתוך זמן קצר אזולאי עדכן על השוויון. בדרך חזרה לבסיס, במסע פילים של סחיבת ארגז סמל, פק"לי מים, אלונקות וסתם שקי חול, אזולאי מצא את היד הפנויה כדי לפתוח את הטלפון ולהודיע לנו על התוצאה הסופית. "2-1 בארסה" נלחשה ההודעה לאורך טור החיילים. "כוסאומו העולם הזה", אמרתי והשלכתי את פק"ל המים על הרצפה. המ"מ הסתובב אחורה וצעק עלי להרים את הפק"ל ולסתום את הפה. הוא בטח אוהד ריאל או יונייטד, חשבתי, מהאוהדים הבלתי נסבלים האלה שאומרים "לא נורא. יש שנה הבאה" כי להם יש סיכוי לזכות כל שנה. אבל לארסנל אין שנה הבאה. להנרי הייתה הזדמנות אחת להביא את גביע אירופה ללונדון, וזה לא קרה. לא החלטתי אם אני יותר מתבאס על ההפסד כאוהד, או שאני יותר עצוב בשבילו. כך או כך, הרמתי את פק"ל המים כדי לא לחטוף שבת.

נפרדנו כך

הוא החליט שמגיע לו יותר. עם כל האהבה שלו לארסנל והחיבור שהיה לו עם הקהל וכל מה שעברנו ביחד – הוא רצה יותר. הוא רצה לקחת את ליגת האלופות. כבר יש לו גביע עולם, גביע אירופה ומספיק אליפויות, וזה התואר היחיד שחסר לו. הרי לא יתכן שכל פורטוגזי בינוני שמוצא את עצמו במקרה בהרכב של ריאל או מילאן, יסמן וי על התואר הזה, ולא אחד החלוצים הגדולים אי פעם. יש סדר בעולם הזה. במילים אחרות, הנרי אישש את מה שידענו, אוהדי ארסנל, כל השנים: אנחנו לא בליגה שלו. בכל זוגיות יש את "המתפשר" ו"המשתדרג". זו תיאוריה ידועה. המתפשר הוא מי שיכול היה להשיג פרטנר איכותי יותר, והמשתדרג הוא מי שקפץ שלב בהיררכיה. במשך שנים, ארסנל הייתה המשתדרגת, והנרי התפשר. הוא סחב אותה על הגב לפסגות מופלאות, מחפה על היעדר רכש נוצץ, הצטברות של שחקנים בינוניים (זוכרים את פלאמיני?) ויד רכה מדי של ונגר, שכבר הראה סימפטומים של אובדן כושר אימון. הוא לקח אותנו הכי גבוה שאפשר וסיפק לנו את המאושרים שברגעים – עד שנתקע עם הראש בתקרת הזכוכית, החליט לחתוך מאיתנו והבטיח שנישאר ידידים. אז הוא עבר לברצלונה, אלא מה. הכוסית השכבתית שמאז ומתמיד השיגה איזה גבר שהיא רוצה.

         כמו כל אדם שנזרק, הסתכלתי בחשדנות על הזוגיות החדשה שלו. ידעתי שהקשר שלהם לא מושתת על רגש אמיתי. הוא משתמש בה רק בשביל להשיג את המטרה שלו, זה אינסטרומנטלי לחלוטין. לא יכול להיות שהוא באמת מתחבר למועדון המיינסטרימי הזה, עם הארגנטינאי הגמד המשעמם הזה שמופיע על אריזות של תפוצ'יפס, שיש לו אפס כריזמה ומבט של טמבל, שאמנם עובר שחקנים מהר ומביא מספרים, אבל מבחינה אסתטית נטו - המשחק שלו שטוח ובלתי מרגש בעליל, והקהל בר מצוות שרק צועק "בארסה בארסה באררררסה" וחושב שזה עוצמתי, והאוננות הבלתי נגמרת על הטיקי טקה, שזה בעצם בונקר התקפי עם מיליארד מסירות במרכז המגרש, וכמה שאינייסטה חמוד למרות שבפועל הוא ובוסקטס הם זוג בכיינים שנופלים מכל נגיעה ויודעים שישרקו כי הם ה"גוד גייז". מה לאציל הצרפתי האלגנטי ולמועדון הפלסטיק הזה? כמו לשים פואה-גרא של שף עילית, על מגש ארוחת ילדים של מקדונלדס. לא כל אחד יודע להעריך פואה-גרא איכותי, בטח לא אם הוא אוכל במקדולנדס. ברור שזו לא אהבת אמת.

         למרות הקנאה, שמחתי כשלקח סוף סוף את הגביע עם האזניים הגדולות ב-2009. התמזל מזלו לפגוש את יונייטד בגמר. כזכור, יותר משאוהד צריך אהבה – הוא צריך שנאה. נפלה בחיקו של הנרי ההזדמנות לעשות מצווה שכל תותחן משווע אליה: לדפוק את פרגוסוןן, וכך עשה. כשעמד בתור לקבלת המדליה בסוף המשחק, במחווה של ג'נטלמן שזוכר חסד לאהבת נעוריו, שלח אלינו חיוך ממזרי מהפודיום, כאומר "ראיתם איך זיינתי אותם?" ואז עברה המצלמה לפרצוף המבואס של וויין רוני. רגע מושלם שמוכיח שלא חייבים להיות חלק מההצגה כדי למצוא דרך להנות ממנה.  

ב-2010 הוא הגיע עם הצמודה שלו ללונדון, לרבע גמר האלופות. לא אשקר, הייתה פה מידה של השפלה. בארסה הייתה בשיאה, אלופת אירופה, הרבה יותר איכותית ואטרקטיבית מארסנל, שזקנתה ביישה את נעוריה ובהרכבה נכללו סמלי בינוניות כגון סמיר נאסרי וניקלס בנדטנר. לא נעים להגיע לאירוע בשמלה מרוטה וללא דייט, ולראות את האקס המזדקן שלך שלוב זרועות עם דוגמנית שכל המסיבה מדברת עליה. הנרי עצמו כבר היה בן 33 ופתח את המשחק על הספסל, אבל היה ברור שמתישהו הוא יעלה. מתישהו – הוא ישחק נגדנו. וזו צפרדע שקשה לבלוע.

שני שערים של זלאטן עד הדקה ה-60 קבעו 2-0 וסגרו את המפגש הכפול. לא ממש התבאסתי. לא היו לי שום תקוות שנעבור אותם. ייחלתי רק לשני דברים: שנכבוש שער כבוד באמירויות שיצדיק את קיום הגומלין, ושהנרי לא יכבוש נגדנו. תיאו וולקוט, האיש שירש את מספר 14 ומעולם לא היה ראוי לו, צימק ל-2-1 והחזיר לנו קצת צבע ללחיים, סידר קצת את השיער, רגע לפני המפגש המביך במסיבה שבו אנחנו צריכים לנהל סמול טוק עם האקס המיתולוגי כשחברה שלו עומדת לידו.

הרגע הזה הגיע בדקה ה-78. כל האצטדיון עמד ומחא כפיים בשגעון, כאילו הרגע כבשנו, כשהנרי נכנס במבט מבויש, מניף את ידיו לאויר ומרכין את ראשו. כמה דקות מאוחר יותר, הבנתי שגם עבורו מדובר ברגע לא פשוט. הוא קיבל את הכדור באגף שמאל, אותו אגף שממנו יצר כל כך הרבה רגעים מופלאים, ופשוט השתהה. רץ ללא תכלית על הקו, ניסה לפתח התקפה בכאילו, אבל לא באמת התכוון לכך. אני לא מאמין שזה נבע מהתרגשות. אני חושב שהוא עשה זאת בכוונה. צריך להבין - בשלב הזה, ארסנל בטירוף להשיג את שער השיוויון וברצלונה חותמת על התוצאה הנוכחית, ולכן ארסנל חשבו רק התקפה והפקירו את ההגנה. מספר 14, גם בגילו המתקדם, יכול היה בקלות להפוך את זה להתקפה מתפרצת ושער שחותם סופית את ההתמודדות. אבל הוא לא היה מסוגל לעשות לנו את זה. הוא לא מסוגל לכבוש נגדנו. הוא ידע שזו בגידה. מאידך, הוא לא יכול להחטיא בכוונה מול השער או לתת לארסנל את הכדור, שהרי זה מעשה בלתי ספורטיבי בעליל. אז הוא מצא את דרך המלך, תרתי משמע: הוא עשה כאילו הוא מבזבז זמן, רץ לכיוון דגל הקרן, אבל לא באמת שמר על הכדור, אלא "הבריח" אותו לחוץ כך שהכדור חזר אלינו. גם מתוך שינה, עם רגל אחת, הוא לא מאבד כדור כזה. הוא עשה את זה בכוונה, כדי שתהיה לנו הזדמנות להשוות. אני משוכנע בכך. מכל הרגעים הגדולים שהוא העניק לארסנל, הרגע הקטן הזה הוא הוכחת הנאמנות האולטימטיבית. הלב שלו תמיד היה איתנו, גם כשהוא שיחק נגדנו. אנחנו היינו אהבת האמת, ברצלונה היא הפילגש. בדקה ה-85, כשפברגאס כבש את השיוויון בפנדל, אני מוכן להשבע שראיתי אותו מקמץ בסתר אגרוף של שמחה.

עוד סיפור אחד של אהבה

בסוף אותה עונה הוא נטש את הפילגש לטובת שיט תענוגות ב-MLS, כראוי לפנסיונר הכדורגל שהוא. סוף הקריירה כבר היה מעבר לפינה, הסיכומים כבר נכתבו, והפנטזיה לראות אותו שוב באגף שמאל של התותחנים התחלפה בפנטזיה לראות אותו מחליף את ונגר על הקווים וגואל אותנו ממערבולת הכלום שאליה המאמן הצרפתי הוביל אותנו. אלא שכמו בכל סיפור טוב, סגירת המעגל מתבקשת. אליפות אפריקה 2012 חייבה את ארסנל להביא חיזוק לזמן קצר, והנרי חזר לקבוצה לחודש וחצי. שישה שבועות באמצע עונה לא מעניינת במיוחד, הפכו פתאום, ללא התרעה, לסיבוב פרידה מסעיר עבור שני הצדדים. אהובינו הנצחי חזר ממסעותיו המטלטלים ברחבי הגלובוס, ובא לתת לנו נשיקת פרידה לפני שהוא עוזב לעולם שכולו פרשנויות וניתוחי מהלכים בבי-בי-סי. אף אחד לא ציפה ממנו לחרוך את אגף שמאל כמו בימים הגדולים. כל מה שרצינו היה לראות אותו על המגרש, להזכיר לנו איזה חיים מאושרים היו לנו ביחד, ואולי להפרד עם שער או שניים.

          את המשחק האחרון שלו, נגד סנדרלנד בחוץ, ראיתי בשש בבוקר שעון מלבורן. עקב הפרשי השעות לא ראיתי משחקים באותה עונה, אבל את המשחק האחרון של הנרי בפרמייר ליג לא יכולתי לפספס. 14 שנה אחרי שהקפיץ לי את הלב במונדיאל 98', ומאז ליווה אותי במעבר מילדות, לנעורים, לצבא ולחיים שאחריו – קמתי מוקדם בבוקר כדי להפרד מהאחד.

         זה נגמר בצורה היחידה שבה אגדה כזו יכולה להסתיים: במצב של 1-1, בתוספת הזמן, הכדור הגיע לארשבין באגף שמאל. הוא הרים את הראש, זיהה את הקירח מסמן במרכז הרחבה והגביה לכיוונו. הכדור התקשת והנרי, בתזמון מדויק, נמנע מנבדל, ניתר גבוה בין שני שחקני ההגנה, הניף את ימינו הארוכה והדקה אל על, פגש בכדור בדיוק בזוית הנכונה וניצח את המשחק. הנגיעה האחרונה שלו בכדור הייתה אלגנטית, מדויקת ומרגשת כמו כל הקריירה שלו. האוהדים האדומים חגגו בטירוף ביציע, אבל ברור שהם לא חגגו רק את הנצחון הזניח הזה, מתוק ומשמח ככל שיהיה נצחון בדקה ה-90. הם, ואני, חשבנו רק עליו, ועל הלילה האחרון והסוער שהוא הואיל בטובו לספק לנו, רגע לפני שנפרדים לתמיד.

         היום כבר ברור שארסנל היא לא אותה קבוצה בלעדיו. מהמועדון האלגנטי ונעים ההליכות, זה שבאמצעות כדורגל מלוטש והרמוני הצליח לנצח בכל מגרש, נשארו רק נימוסי שולחן ושחקנים חלביים שאי אפשר לסמוך עליהם לאורך זמן. אני עדיין איתה, למרות הכל, אבל כבר מקדיש לה הרבה פחות זמן, פחות תשומת לב. אולי זה סתם הגיל שעושה את שלו, אבל אני חושב שהסיפור הוא הנרי. אני פשוט אהדתי אותו, ולא את הקבוצה. לכן כשנטש את הכדורגל האירופאי באופן סופי, נקודת החיבור הרגשית נקטעה ולא תשוב. ככל שמתבגרים, מבינים שיש חוויות שהיו ולא ישובו עוד. ההבנה וההשלמה עם זה, הן חלק מהיותנו אנשים בוגרים שמבינים כיצד עובדים החיים. ובכל זאת, יש משהו עצוב בידיעה שלא אראה שוב את התמונה היפהפיה הזו, כשמספר 14 מקבל את הכדור באגף שמאל ופותח את צעדיו - לקראת עוד רגע בלתי נשכח.