ביקור משונה ב-WeWork

הזדמנתי לאחד הווי-וורקים של תל אביב לעת ערב, במין התגלגלות אירועים לא רלוונטית, והמשרדים היו ריקים. אז שוטטתי שם קצת. הבנתי מה הסיבה האמיתית שאנשים בוחרים למקם שם את המשרד שלהם – ולמה באמת קוראים לזה WeWork.

הדבר הראשון שתפס לי את העין כשנכנסתי, הוא שיש שם מלא צמחייה. בכל מקום שבו אין צורך להניח כבל רשת או מדפסת או שולחן קפה עם רגליים דקות – תקעו עציץ. אם זה עציץ גדול – יהיה סוג של שרך. אם זה עציץ קטן – סוקולנט. במעלית ובשירותים, איפה שיש כנראה מגבלה טכנית של הצבת עציצים, יש טפטים של צמחיה ירוקה. מסיבה שאינה ברורה לי, הקו הבוטני נותר על טהרת הגבעולים והעלים. לא נתקלתי אפילו בפרח אחד – ודאי שלא עץ - בכל חמש הקומות של הבניין העצום הזה. זו כנראה בחירה מושכלת של הגנן הראשי של וויוורק, שבטח יושב במשרד הפינתי שלו בשדרה החמישית עם סיגר וכוס וויסקי, ומטיף לאורחים מזדמנים במשרדו כיצד בנה את עצמו מאפס ממשקה עציצים זוטר ועד צ'יף אוף גארדנינג בתאגיד הגלובלי.

הקו העיצובי רווי הפוטוסינתזה, בתוספת הבטון החשוף-בדיוק-במקומות-הנכונים, המטבח שהוא בעצם בר לכל דבר, כולל ברז סודה ובירה, ההדפסים הסמי-היפסטרים על הקירות, שולחנות בגדלים שונים ואפילו תאי דיינר – כל אלו נותנים תחושה של מסעדה באבן גבירול. תכניסו לכאן 6 מלצרים ותעמעמו קצת את האורות – וקיבלתם את החדשה של אייל שני, כולל המוזיקה בשירותים. הסיבה שהמקום הזה נראה כמו מסעדה הוא שחס וחלילה לא תטעה לחשוב, ולו לרגע, שאתה בסתם משרד אפור בקיבוץ גלויות, בין "אלי עוזרי חשמלאי רכב" לבין "שר המשקאות - אלכוהול בקנייה סיטונאית". לא, אדוני. בעולם העבודה המודרני מטשטשים את הגבול בין עבודה לפנאי. אפשר לעבוד מהבית בפיג'מה, ואפשר לעבוד ממשרד שנראה כמו המסעדה שאכלת בה אתמול בערב. כי אם העבודה נראית כמו פנאי, אפשר למשוך אותה הרבה מעבר ל-8 השעות המקובלות. כך נראה נצחון קפיטליסטי.

כשנכנסתי לנבכי חדרי המשרדים שבקומות העליונות, זה כבר נראה הרבה יותר ענייני ומוכר. מסדרון קובריקי עם קירות שקופים. על חלקם שאריות חישובי אינטגרלים של המתכנת שבטח פיתח פה היום עוד אפליקציה לזיהוי פנים. האקזיט המטורף בדרך, זה ברור. בכלל, הייטקיסטים מתים על לכתוב אינטגרלים על קירות שקופים. בכל רחבי הארץ, מפארקי ההייטק של יקנעם ותפן, ועד חממות הסייבר של באר שבע – מדינת ישראל משובצת בעשרות אלפי קירות זכוכית שהיו גורמים ללוח הגיר ההוא של וויל האנטינג להראות כמו שיעור לוח הכפל עם המורה שושי. אני תוהה ביני לבין עצמי מה רע בלוח מחיק, לבן ופשוט, ומגיע למסקנה שאלמנט הקיר השקוף משיג 2 מטרות: האחת, היא להראות שאתה עובד פה. היי, אני לא סתם שם אזניות ולובש פרצוף של פסיכופת על הפנים למשך 8 שעות. אני נותן פה עבודה. המטרה השניה היא להראות לעוברים והשבים כמה מסובכת העבודה שאתה עושה. הם כנראה חושבים שמתישהו תעבור שם בחורה ותתפעל, ואז תדפוק על הדלת ותשאל מה זה. אף אחת מעולם לא עשתה את זה.

החברות האחרות שאינן מתחום ההייטק הן בעיקר שיווק דיגיטלי ופיננסים. נראה שיש להם רגשי נחיתות מול ההייטקיסטים, כי גם הם אובססיבים ללכתוב על הקירות השקופים. אלא שבגלל שבתחום שלהן אין אינטגרלים ואלגורתמים, הרשימות נראות הרבה פחות מרשימות: "לשלוח באנרים", "מייל לנטשה". חברים, בשביל זה יש דפדפות על השולחן, או notes בגוגל. כשאתם כותבים את זה ככה על הקיר השקוף, כולם רואים כמה העבודה שלכם לא מרשימה ולא מסובכת, ואף בחורה לא תיכנס ותשאל מה אתם עושים פה.

ובכלל, מי יכול לעבוד בתוך אקווריום שבו כל הזמן מסתכלים עליך מבחוץ? אני לא הייתי שומר ככה על ריכוז למשך 5 דקות. אבל אז הבנתי הכל. השם! הכל בשם! WeWork. תוסיפו לזה סימן קריאה, ותבינו הכל: אנחנו עובדים! זו המטרה העיקרית. מי שבא לעבוד במשרדי WeWork, בא להראות שהוא עובד. זה לא באמת מקום עבודה פרודוקטיבי. בגלל זה כל חדרי העבודה שקופים, בגלל זה קומת הכניסה נראית כמו מסעדה, בגלל זה חדרי הישיבות נראים יותר כמו פינת הסבה מאשר מקום בו נקבעות החלטות. חדרי הישיבות הללו לא באמת מאפשרים עבודה, הם רק מאפשרים לדבר על עבודה, או להראות כאילו אתה מדבר עליה. בקומת הקרקע, בפינה, ראיתי חדר שהיו לו רק שני קירות. היו בו 2 כורסאות קש, ספה נוחה, שולחן קפה וינטאז' ועליו שלושה ספרי דאווין שאף אחד מעולם לא פתח. מה חסר שם? מקום להניח עליו מחשב, ואולי עוד איזה קיר שיתן תחושה של ישיבה פרטית בה מדברים עסקים. אבל אתה לא אמור לקיים שם ישיבה מקצועית. אתה אמור לדגמן חדר ישיבות, שהאנשים מבחוץ יעברו ויאמרו לעצמם "החבר'ה האלה עושים עכשיו משהו חשוב". זהו כוח המשיכה של הוויוורק הזה. זו לא קהילה, ולא חברת נדלן. זו פלטפורמה חברתית שבה אנשים מדגמנים עבודה.