תרגיל #1

זה לא באמת שיש לי בעיה של גבולות. זה לא באמת שאני פרא נורא. יש מקומות שיש לי בהם גבולות ברורים מאד. האינטואיציה שלי מאותתת לי שם בלי להתבלבל, קחי את עצמך עכשיו הביתה. הבנת? ואני מצייתת. אני מרוצה מעצמי ואני לא שואלת את עצמי מה הפסדתי. אני כבר מספיק גדולה לדעת שלא משנה מה היה קורה, הפנטזיות שלי הרבה יותר טובות. אני חושבת אחורה; עשור, עשור וחצי. גם אז היו לי הגבולות האלה. עמנואל היתה קוראת לי פחדנית, טיזרית. אז חשבתי שהיא צודקת, כמובן שחשבתי שהיא צודקת. היא תמיד צודקת. היא צודקת בשבילי. תמיד עצרתי רגע לפני. איפה שנח הגבול בין קרה או לא קרה. 

מה זה קשור עכשיו גבולות? אני יודעת בעצם. אני שואלת את עצמי אם יש לי גבולות למה אני לא יודעת להגיד לא. למה אין לי אומץ להגיד חלאס. הספיק לי. די. השיט הזה לא מעניין אותי בכלל. אם הייתי פוגשת בטיסה מישהו שהיה מספר לי שהוא עושה את מה שאני עושה. הייתי מעקמת פרצוף. בעצם, הייתי מתגרה בו. טיזרית, לא? הייתי עושה מה שאני יכולה כדי לגרום לו לפקפק בעצמו. 

לא כדי לעשות לו רע, חלילה. רק כדי שישאל את עצמו שאלות גדולות, שאלות חשובות, החלטות חיים. ואללה? זה מה שאתה רוצה לעשות עכשיו? זה בסדר אם כן. זה בסדר גם אם לא. אין לך אומץ לשנות? לא נורא. יבוא האומץ. האומץ בכלל לא ישאל אותך. אני אגיד לו מה שאני אומרת לעצמי ולא מאמינה, אני אגיד לו שהדברים מסתדרים. שבכל מקרה כל הסיפור הזה הוא אשלייה. 

אני לא מוכנה עדיין. אני לא מוכנה לקפיצה. אני כנראה לעולם לא אהיה מוכנה. פשוט יעבור עוד זמן ואני אמציא סיפור חדש, סט של תירוצים. למה עשיתי או לא עשיתי, למה בחרתי לא לבחור. למה המשכתי בלי לעצור. אני אשכנע את עצמי שהתקדמתי כל הזמן, שעשיתי דרך, כשבעצם זה הכל קשקוש אחד גדול. מתקדמת במקום. לא בדרך לשום מקום. 

ואולי יקרה דבר. אולי מתישהו יטפס לי מהבטן התחתונה קול, והקול יאמר; די, הספיק לה. כלומר לי. ואולי לא אצטרך אפילו לעשות את זה. אולי יקרה משהו אחר. אולי מישהו ירצה לעשות לי ספונסרינג, או מנטורינג. מישהו יקח אותי ביד ויוביל אותי בדרך המלך. ואולי לא, אולי זה יהיה משהו הרבה פחות זוהר, הרבה פחות חלומי. במקום גילוי ענק, הצלחה מטאורית, אולי יותר כמו פירורים. אבל פירורים מניחי דעת.