תרגיל #2

עונג השגרה באוטומט. 

לרוב, אין שם עונג. הרגעים של העונג הם לפני המעבר למצב ורטיקלי. כל עוד כולנו מאוזנים, זוחלים ממיטה למיטה יש פה שפע של עונג. ברגע שמישהו מטופף בכפות רגליים קטנטננות, או גורר כפות רגליים גדולות, מתחילים לשמוע את התיק תק הכי מעצבן בעולם.

במצב הרצוי היינו לוקחים עוד רבע שעה של מקדם בטיחות, הייתי נבעטת מהמיטה חמש עשרה דקות קודם והייתי מונעת הרבה אירועי הסלמה. אני עושה אקט ראשון של להוציא מהפריזר לחמניות שיפשירו בזמן שמתארגנים. אני קופצת לחדר של הגדולים ומחפשת בנרות בגדים נקיים, באם נמצא - אושר גדול. אני נותנת לעצמי נקודת זכות אחת- כוכב זהב. באם לא, אני מנסה לאתר בגד קצר שאפשר להלביש על בגד ארוך ונושאת תפילה קצרה שלא יהיה קר מאד היום. אם גם כאן כשלתי אני הולכת לחפש בכביסה את הבגד הכי פחות מטונף. מזל שהם עוד לא מסריחים מזיעה הילדים. הגבר אומר כלאחר יד; צריך לכבס יותר. אני מהנהנת או נוחרת או אומרת פשוט; כן, צודק, צריך. אני צורחת עליהם מהחדר שלי שילכו ללבוש גרביים, אני מתקנת את עצמי - לכו לגרוב גרביים, ושימו נעליים, סליחה - תנעלו נעליים. הקטנה מסרבת להחליף בגדים, היא רוצה לבחור, היא בוחרת תחפושת צב נינג'ה, אני אומרת שאי אפשר. הגבר בא ועומד בדלת ומתחיל לדבר. לא היא ולא אני מקשיבות למילים אבל נצמדות לטון שמאחד ביננו. עכשיו היא צורחת עליו עם ריאות מפותחות מעל למידתה ABA GOOOOOOO, אני מוסיפה מבט, הוא עוזב את משקוף הדלת. בסוף היא לבושה. הגבר מכין להם כריכים, הוא שואל מה הם רוצים, אני תוהה למה הוא שואל. מתחיל דיון ארוך; כן לגבינה צהובה ונקניק, לא לגבינה צהובה ונקניק. הוא קורא להם מהמטבח והם ניגשים לקחת את שקיות האוכל שלהם. בא לי לשאול - שמת להם ירק? אבל לא בא לריב על זה עכשיו. הם עדיין יחפים. הוא מאותת לי; לכי תתלבשי את. אני מהנהנת וחוזרת לחדר. בתחתונים וחזיה הבן שלי נכנס, הוא מסתכל עלי כמו על היפופוטם בגן חיות. אני מנסה להתלבש והוא מדבר איתי על קפטן תחתונים. אני אומרת; ממי, לך תנעל נעליים.

אני לא יודע איפה הם.

תבדוק בארגז.

בדקתי.

אני הולכת בטייץ וחזיה לארגז; הנעליים כאן. איך לא ראית?

בן של אמא שלו, הגבר אומר מאחורי איזה קיר. כולם עם נעליים, גרביים, בגדים מלאים ליד הדלת. הקטנה אומרת IM HUNGRY, הגבר אומר שתאכל בגן. אני עושה פרצוף. הוא עושה לה שפיץ של לחמניה עם שוקולד. אנחנו יוצאים.

כל הבניין שומע אותנו בחדר המדרגות. בכניסה אני קולטת שלא לקחנו לה מוצץ. שמישהו יעלה למעלה.

אני עולה

לא אני עולה.

הם כבר מושכים זה לזה בשערות. תעלו שניכם. הם כבר במעלית. אני והקטנה מתמזמזות בכניסה. לוקח להם נצח לחזור. למה לקח לכם כל כך הרבה זמן. הדלת היתה נעולה. אחננו מתחילים לצעוד. הקטנה רוצה ללכת ברגל ולא בעגלה. הקצב שלה איטי. הבנים לא הולכים באמת על השביל, נתלים כמו שימפנזות על כל עצם שאנחנו חולפים. הקטנה צועקת WAIT FOR ME. אני ניגשת להרים אותה. אחרי מעבר החציה האחרון הם אומרים לי; אמא לכי.

אני אומרת יום טוב לגב שלהם שמתרחק. אני והקטנה ממשיכות לגן. אין טעם לשכנע אותה להתיישב בעגלה, עוד שנייה נגיע. לפני הגן היא מסמנת לי שהנה היא רואה את הגן. אני מדריכה את האצבעות שלה בקודן. היא משתחררת לתוך הגן. לפחות היא אומרת לי שלו כשאני נפרדת ממנה.