תובנה בלחץ גבוה

כשהיקום מאותת אתה לא מתעלם.

ביום ראשון בערב הייתי עצבני.

לא קוצר רוח קל. עצבני במובן של עוד רגע שובר משהו.

בנוסף לא אכלתי מהבוקר.

נכנסתי הביתה כשאני בפירוש מחפש מטרה. רק שמשהו ייכנס לכוונות.

הלכתי לחדר השינה לעבור לבגדי בית וגם את זה עשיתי בעצבים.

תוך כדי שלבשתי בסערה את חולצת המשבצות המרופטת שאני מחבב (יש כמה) הצלחתי להעיף את האגרטל עם הפרח מהכוננית.

האגרטל הוא בעצם כוס זכוכית מסט שברירי במיוחד, והפרח הוא ורד שהצלתי בגיזום הגינה ביום שישי.

הכוס התגלשה על כנף החולצה איכשהו והגיעה לרצפה בקלילות ועומדת על הצד הנכון. שלמה לגמרי. הפרח נשכב לידה בעדינות בשלולית המים ואף עלה לא נשר ממנו.

הרמתי את שניהם בזהירות, החזרתי למקום, ניגבתי את המים ושמתי חדשים.

הנס הקטן הזה איפס אותי מיד. קיבלתי אחד בחינם הפעם.

כל כך קל לשבור הכל. לתת לזעם לשרוף את כולך.

כל כך קשה לאחות את השברים אחר כך.

כשהיקום מאותת אתה לא מתעלם.

חזרתי לסלון.

בהודיה.