יעוד ושאר אירועי יומן
הבלוג של ניר
13 לאפריל 2022
·
4 דקות קריאה, 671 מילים
אני לא מוצא את זה. את הדבר הזה שנועדתי לעשות.
שנים של חיפוש במציאות הזו ובכמה אלטרנטיביות לא הניבו כלום.
הרבה פוטנציאל. אפס מימוש.
ברור שיש לי יכולות. היום הן בעיקר שכליות וגם זה בקושי.
פעם היו גם גופניות, אבל הגיל ושנים של עמידות מוצא ושטח עשו את שלהן.
היום כשאני מתכופף אני מאחל הצלחה לברך ימין כדי שגם תתיישר.
יש כמובן את פרויקט הדגל. המורשת הקיומית שלי על הפלנטה.
לא סביר שאשאיר פה בניין כלשהו או הרבה כסף אחרי מותי.
הדבר היחיד שמעניין אותי להשאיר זה עוד אנשים טובים שימשיכו לפזר סביבם אהבה, רגישות וחמלה. אנשים שיודעים את ההבדל בין רע וטוב ובוחרים בטוב. לא כי זה קל או מקובל, אלא כי זה מה שצריך לעשות.
גם הפרויקט הזה כמעט הושלם. שני האנשים שעשיתי עם בחירת ליבי כבר אנשים בזכות עצמם. אני עדיין משלם עליהם, אבל מה שיכולתי לתת להם מבחינת אימון בסיסי של איך להגיב לעולם הזה ולשאר בני האדם כבר ניתן.
הם מתחילים את שלב הישום ואני יכול רק להתנפח מגאווה ולתת גיבוי, ארוחות ערב, כביסה נקייה והסעות.
מדי פעם הם פונים אלי להתייעץ במשהו ואני מנסה לעזור מתוך שפע הלקחים שלמדתי מכל השטויות שעשיתי בחיים.
עוד מעט גם התקופה היפה הזאת תחלוף, והם יעזבו את הבית וימשיכו לחיים משלהם. פה ושם בטח יחזרו להחליף כוח, לחבק ולאכול משהו ואולי יתנו לנו לעשות קצת בייביסיטר.
אני עומד להיות חסר טעם לחלוטין בעוד כמה שנים.
יש את היוגה. זה עולם חדש ומרתק שנכנסתי אליו לאחרונה. יש סיכוי גובר שאם אתמיד אגיע לשיבה טובה כשאני זקוף.
את הסיכוי הזה אני מתכוון לתחזק. לא בשבילי אשפוזים וצנרת בנקבים.
עבודה?
לפי גובה הפנסיה שמחכה לי בקצה הקשת בענן אני אצטרך כנראה לעבוד עד סוף ימי. לא כל כך משנה לי במה. רק בלי סחיבות.
גם מה שאני עושה עכשיו לא באמת קשור אלי. אני מתקתק פקודות על מסך ומפיק דוחות עבור אנשים. כל יום אני מחסל חורש קטן בנייר A4.
אני עושה את זה בעיקר כי משלמים לי, והשעות טובות.
מנכ"ל כנראה של אהיה. גם לא עשיר.
לחזור לאייקידו בפעם השלישית?
פעמיים ניסיתי להגיע לאיזו נקודת ציון - חגורה שחורה.
פעמיים זה נעצר קצת לפני. לא נראה לי שהגוף שלי יחזיק פעם נוספת.
אני עדיין מאמין גדול בקארמה, גלגולים קודמים ועתידיים וכל זה.
אני מתחיל לחשוב שהפעם זו הקארמה שלי.
כמויות של עבודה פנימית מצד אחד. חקר וסבל וחתירה לאיזון.
ברגע זה ממש יש לי סגל טיפולי מדופלם. פסיכולוגית, פסיכיאטר, מורה ליוגה וגם סמים. כולם מאוד עוזרים.
מצד שני כמעט אפס אימפקט בעולם האמיתי שבחוץ, מלבד אותם שני אנשים טובים ואהובים שעשיתי ושעוד נראה מה הם הולכים לעשות, וזוגיות נדירה עם אישה נדירה לא פחות.
מה אני הולך לעשות בכל אותם אחרי צהריים שטופי שמש על הרכס?
אני מקווה שאשתי ואני נטייל טיולים ארוכים ונינוחים יד ביד בחוץ ונדבר על שטויות. שנעשה יחד הרבה יוגה וסקס וקפה.
אני מקווה שיהיו עוד הרבה סרטים וסדרות של סטאר טרק ומארוול שאוכל לצפות בהם בשקיקה. אני מקווה שאצליח לחזור לקרוא ספרים. היכולת הזו, או ליתר דיוק הסבלנות, אבדה לי איפשהו.
אני מקווה שסופסוף אוציא את הגיטרה מהבוידעם ואלמד באמת לנגן.
שאלמד עוד שפה או שתיים ואמצא לי עם מי לדבר.
יעוד?
אולי אין צורך. אולי אני צריך פשוט לחיות. לחזור לשיעור הראשון והראשי של הבושידו: לדעת את החיים והיופי בכל רגע. בכל נשימה. בכל מה שסביבי ובתוכי. להביט לשם לראות את זה, ולא לתת לרוע ולאכזריות שיש בכל מקום וגם בתוכי לקחת את הבמה. אולי אצליח גם להעניק קצת מזה הלאה.
לפני עשרים ושתיים שנה בערך נכנסתי בטעות לגלריה יפנית בשדרות לקסינגטון בניו יורק.
בעלת הגלריה, איאקו אבה סאמא, הסתכלה עלי במבט חודר, לקחה אותי לציור אחד והצביעה עליו.
"רואה את זה?" שאלה אותי.
ראיתי. שני סמוראים בשדה קני במבוק לעת ערב. האחד לבוש שחורים, משוריין ומתחיל לשלוף חרב מעמידת קרב בפרצוף קפוץ.
השני עומד זקוף, קצת מרחף מעל הקרקע בעניים עצומות, לובש גלימות לבן וכתום של נזירים ומנגן בחליל צד.
"אתה צריך לעבור מזה (הקרבי) לזה (הנינוח). זו המשימה שלך בחיים."
אמרה ולא יספה.
קניתי גלויה, הודיתי בנימוס כולל קידה ויצאתי משם מסוחרר.
באותו רגע לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
מאז עברו עשרים שנה ואני עוד עובד על זה.
אולי קצת משתפר.
אני מאמין גדול בקארמה. אולי זאת שלי. אולי כשיתנגן אקורד הסיום של חיי אוכל לומר שהצלחתי. שהייתי אדם טוב. שלא הזקתי לאיש. שגידלתי עוד שניים כמוני ושחלקתי את הטוב שבי עם הסובבים אותי.
בדרך הצלחתי לאהוב, לשמוח, לעזור, להתרגש, לצחוק, לבכות ואולי אפילו לעשות עמידת ידיים.
די בכך.
