הספד לסבתא

סבתא שלי, סבתא דבורה מכפר הנגיד נפטרה ביום חמישי האחרון, השמיני לשמיני 2019. זה ההספד שכתבתי לה.

סיכום. כמה מילים אחרונות שאפשר להגיד על אדם שאנו אוהבים ולהאמין שהיכן שהוא, מעבר לגבולות החומריים, המילים מגיעות אליו. כמו-כן, אתם פה, קהל רב ואני בוחר בקפידה מילים שיזכירו ויסמנו לכם מי היתה הסבתא שלנו - האישה הנפלאה הזו, דבורה כלב לבית בן-ארויה.

כבר כשבע שנים שאנחנו עוקבים אחרי ההדרדרות של סבתא דבורה. הדרדרות שהאיצה בשנתיים האחרונות. שבע שנים שאיפשרו לנו להעריך יותר ויותר את הזמן איתה ואת מה שהיא נתנה לנו. שבע שנים שאפשרו לנו לאהוב אותה יותר ולהראות לה את זה יותר. שבע שנים אחרונות בהחלט להגיד תודה. יש אנשים שנוגעים בך לרגע קט ונשארים איתך לכל החיים אבל אמא, סבתא היא לא רגע קט, היא איבר בגוף. היא לעולם אינה הולכת. אתה בשר מבשרה. כל מי שצפה בלידה למד זאת - הביטוי "רקמה אנושית אחת חיה" הוא לא אלגוריה רומנטית אלא עובדה.

האם יהיה נכון לומר שהסיפור נגמר? שסבתא דבורה איננה? כבר שבע שנים שהיא מתרחקת ומתפרקת עד שאמש נשמה את נשימתה האחרונה. אבל אנחנו עדיין כאן, היום. אתמול יצאתי להליכה קצרה, ל״סיבוב״ וחשבתי לעצמי - אתה הולך בשביל סבתא, עם סבתא, תודות לסבתא. כמו שהיא נהגה להקיף את המושב באדיקות. שלשום הכנתי צהריים למשפחתי וקליתי פלפל על האש. הריח השרוף מילא את הבית והחזיר אותי לימים אחרים ותמימים בכפר הנגיד.

פעם באחת החופשות אצל סבא וסבתא, הייתי אולי בן עשר או אחת-עשרה - הלכנו לספריה במושב. היא הציעה שאקח ספר או שניים ולקחתי שניים-עשר והיא ארגנה את זה שיאפשרו לי לקחת שניים-עשר ספרים. לא ביטלה. לא התנגדה. לא מחתה. לא אמרה לי שזה לא ריאלי ושלא נעים ושלא יסכימו. ביומיים העוקבים קראתי את כולם. זאת סבתא ואני מודה לה על המורשת הזו.

אני מאד אוהב לקרוא ומעולם לא הכרתי מישהו שקרא כל-כך הרבה וברצינות כמוה. מאידך, אני לא זוכר שאי-פעם דיברנו על הספרים שהיא קראה. אף-פעם גם לא דיברנו על הבישולים שבישלה או על ההליכות. סבתא, במובן הזה, היתה מודל מושלם. היא לא דיברה על הדברים הרבה, לפחות לא איתי אבל היא עשתה והיא היתה.

כזה ראה וקדש - לך, בשל וקרא.

לפני שנתיים וחצי כשכבר לא עמד לה כוחה לבשל, החלטנו, בני-המשפחה, לערוך ארוחה חגיגית לכבודה ולכבוד המטבח הבולגרי. אספנו את המתכונים - עמלנו, כתבנו, ערכנו והבאנו לדפוס ספר מתכונים במהדורה משפחתית.

האירוע הקטן הזה, עם 24 מאכלים שבני המשפחה הכינו ייזכר לי תמיד כחגיגת החיים של סבתא, כתזכורת למה קיבלנו ממנה. ריחות הפראסה והממולאים השתלטו על הבית והיו שם עוד - טישפישטי, בורקס חצילים, מוסקה, גיבצ׳, אפיו. כשהגענו לשלב הטעימות וסבתא התבקשה לתת משוב לכל מנה - היא לא חסכה שבטה מאף-אחד. הייתי בטוח שהיא תהיה רכה ותפרגן על עצם ההשתתפות אבל לא. זה קר, ההוא מלוח וזה בכלל צריך להיות חתוך אחרת. הכנות שלה הייתה בלתי-מתפשרת. היא לימדה אותנו.

רותם זכתה במקום הראשון על קציצות הפראסה המושלמות שהכינה. הפרס היה, כן - סלסלת שוק עמוסה בפראסה.