משחרר

אפשר להגיד שהרפיתי.

מה יהיה? אני מניח שיותר גרוע.

מה שקורה מסביב רק מתחבר לאותה תוצאה עתידית: הכל קורס.

יש יותר ימניות, יותר שנאה, יותר קיצוניות, יותר קסנופוביה.

בעיקר יש יותר טמטום. והוא חוגג.

אני רואה את זה בכל מקום ועושה איגוף. מתעלם.

אין לי יותר שאיפה לחנך אף אחד.

התחנה האחרונה היא אותה תחנה עבור כולם.

האידיאלים מתו. נותר אחד: תנסה לעזור ולא להזיק.

אני מניח שההבנה העמוקה, המרסקת שאין באמת שליטה שקעה אצלי סופסוף.

אין שליטה.

אתה יכול לקבל החלטות לגבי מברשת השיניים שלך ועוד כאלה, אבל זהו בערך. אפשר להחיל שינויים קטנים על הסביבה המיידית שלך, לקוות שמה שתגיד ישפיע לטובה על הילדים והאישה שלך. זהו.

צריך להיאחז ברגעי אושר קטנים ויקרים מפז. כל השאר מתעופף ברוח.

אין לי מושג מה יהיה מחר. אני מקווה שאתעורר בבוקר וכולם ינשמו.

יום שישי בבוקר. השמש זורחת והמים קרירים וחלקים בחוף דור.

הילדים ואני במים. מדברים על שטויות וצוחקים כי אנחנו מכירים כל כך טוב.

אשתי ואני צועדים יד ביד על הדנובה בבודה. השמש שוקעת והבניינים נדלקים באורות. מדברים על החיים ועל רגעים שהיו ועל עצמנו.

במיטה בחדר האפלולי. עירומים מחובקים ושקטים.

גוף לגוף ובשר לבשר. דייר סטרייטס ברקע. מלטפים את האויר בגיטרות.

בתוך התנוחה בשיעור יוגה. אני צף והגוף נח ומתארך ונמתח.

אני הולך לאיבוד. לא חולם. לא חושב. נח.

רגעים. זה מה שיש לי עד התחנה האחרונה. כל השאר זניח.